העשירייה הפותחת

מחכים למשיח, שלום חנוך, ‭1985‬

מלים ולחן: שלום חנוך

רק פעם אחת, ב-1985, הוא בא, מחופש לשלום חנוך וחמוש במספיק זעם, מיקוד, דרמה ואלגוריה כדי להגיע הכי קרוב שמישהו בישראל יגיע אי פעם לקלאסיקה דילנית. 'מחכים למשיח' הוא השיר הישראלי הטוב ביותר שנוצר כאן לא משום שהוא טוב יותר מאינספור קלאסיקות אחרות; הוא פשוט רלוונטי יותר, מצוטט יותר, מדויק יותר, ובעיקר מצליח לעשות את הבלתי אפשרי: להיות נכון לחלוטין לזמנו, ועדיין נכון לחלוטין לכל זמן אחר.

אולי זה כי 'מחכים למשיח' הוא הזמן הישראלי עצמו, וגם האין-זמן הישראלי לצד כל התקווה והייאוש וירדנה היפה והולך למילואים והכסף שאין – על כל אלה, 'מחכים למשיח' הוא, בפשטות, הישראליות הגולמית בבסיסה. אנחנו זוכרים אותה, כבר לא מהמכולת. כולנו היינו שם מתישהו, במשרד המחניק הזה, ארציאלי בע"מ יועץ, אחר הצהריים ובחוץ העולם מתרוצץ; אתה יכול כמעט להריח את התמהיל החמצמץ של בדלי הסיגריות מהמאפרה לצד ספלי הקפה השחור, אוושת המזגן והעסקנים הקטנים במשרדם נטול הגינונים. רגע של ישראליות כעורה, טהורה, כולנו לקחנו פעם מספר, ועוד ניקח, כדי להיות במשרד הזה, כולנו יודעים בדיוק על מה חנוך מדבר – השרטוט שלו מדויק על המילימטר ו'מחכים למשיח' הוא אגרוף של ישראליות בוטה ומרוכזת. כל הדרמה, האקטואליה והנוירוזה של מדינה מוכת חום וקצרת סבלנות, פקעת עצבים מתנשמת בכבדות שבבסיסה אתוס גברי, שנעה במהירות מציפייה לפחד ומשם לעבר חדלונה הוודאי. הכל אבוד, בוכה עזרא דהן הקבלן – ותאמינו לו, הוא יודע, יש לו קשרים במינהל.

'מחכים למשיח' כמו עולה מרחובה הראשי של מדינה בפירוק וכינוס נכסים. רגע לפני הכרזת סוף המדינה, יושבים שרידיו של הקונגרס הציוני העכשווי – ארציאלי ושות' – ומחכים להגשמת חזון אחרית הבנים: הבורסה נפלה. תאונה למדינה.

הלחן וההגשה של חנוך מלאים התרחשות, דחיפוּת, הדגשה, ייאוש – פה ושם צועדים על גבול הפאתוס, אבל נמנעים בקלות מחצייתו. העיבוד של משה לוי תקוע באייטיז, אבל לא עושה מזה עניין; יש כאן רוק ממונף, עשוי מדיום-וול, ואיכשהו, תודה לאל, הם הצליחו להימנע מסולו הסקסופון המתבקש תקופתית ולהשאיר את ההפקה, גם אם לא רזה, לפחות בכושר.

יושבים שעות, מחכים שמשיח יבוא. אתם יכולים להגיד את זה על כל דבר ועניין בישראל: משולחנות המשא ומתן המדיני, דרך ההמתנה למלחמה הבאה ועד גמר 'כוכב נולד‭.'‬ הסוף ידוע מראש: הוא לא בא. גם לא מטלפן. לא לחינם הפכה כל שורה שנייה של 'מחכים למשיח' לסלוגן, לכותרת, לקוד ישראלי שגור. הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם. אנשים קופצים מהגג. אין לכם שיר ישראלי בודד שעשה טריפ ארוך כל כך – מ‭'85- ועד היום – על כמות גדולה כל כך של שורות. ככה נראית כתיבה מבריקה. כך נשמע רוק שמוכרח לתת לה כיסוי. כך תדעו שמדובר בקלאסיקה: כאשר היא אקטואלית לחייכם גם אם היא מזכירה שר אוצר שנתן ב'מבט' ראיון.

שמענו את 'מחכים למשיח' מאות פעמים, ועדיין, כאשר הרכבת המעשנת הזו יוצאת פעם נוספת לדרכה מאיזו תחנת רדיו, אנחנו מצטרפים לנסיעה. סימני השחיקה כמעט שאינם ניכרים על השיר הזה, מה שקשה לומר עלינו וגם על לא מעט קלאסיקות ישראליות אחרות. 25 שנים לאחר שהוקלט, הציפייה למשיח רושמת יציבות. וד"ש לירדנה.

רענן שקד

שלל שרב

גידי גוב, 1987

מילים: מאיר אריאל. לחן: יהודה פוליקר

השיר הטוב ביותר ב'דרך ארץ', האלבום הכי מצליח של גוב, ומפגש בין קטבים במוזיקה העברית: גוב עצמו הגיע מהאצולה של להקת הנח"ל וכוורת; מאיר אריאל מהדשא של משמרות; ופוליקר מקריית-חיים יושב פה על משבצת נציג הפריפריה. רק טבעי שכולם נפגשו בשיר הכי תל-אביבי שיש ליצירה מושלמת שמרגשת היום כמו בפעם הראשונה.

וידוי

יהודית רביץ, 1984

מילים: אלכסנדר פן. לחן: סשה ארגוב

"כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים, שיובילו אותך בגללי בנחושתיים". בנחושתיים? מה קרה ל"אנ'לא זמין"? העברית של אלכסנדר פן נשמעת היום כמו שפה זרה, לחנים כפי שייצר סשה ארגוב אף אחד כבר לא יכול לכתוב והביצוע של יהודית רביץ מפרפר חדרים. הכל ביחד, נס של ממש. אם יהיה זה שנית, בבקשה, אל יהיה זה אחרת.

למה לי לקחת ללב

אריק איינשטיין ושלום חנוך, 1970

מילים: אריק איינשטיין ושלום חנוך. לחן: שלום חנוך

השיר שלא היה רחוק מלהגיע למקום הראשון במצעד הזה, פשוט משום שהוא מבטא את כל מה שאזרח המדינה הזו מנסה ללמד את עצמו כבר 61 שנה. קשה פה, ולא הולך להיות קל, אז בחייך, תן לצעוק, תן ללמוד, תן לצחוק ותן לשמוע. תן לחיות ותן לטעות, תן לעצמך לסלוח. פשוט לאהוב.

5

כשתגדל

יהודה פוליקר, 1988

מילים: יעקב גלעד. לחן: יהודה פוליקר  

יעקב גלעד ויהודה פוליקר מפחדים לגדול. מפחדים לעמוד בציפיות. לאכזב. להיות כמו כולם. לעשות את ההיפך. להתערבב בקהל. להתגייס. ללכת קדימה בלי להביט לאחור. אלפי יצירות נכתבו על החרדה הזאת – הפחד להיות – והשיר שהפך עם השנים להמנון קבוע בטקסי זיכרון, עם הקול המאופק של פוליקר והמילים המופלאות של גלעד, הצליח לנסח את החשש הזה באופן מושלם. אבל, וזו גדולתו של השיר הזה, גם לכווץ אותו למימדים נסבלים. כי כשנגדל ונראה איזה ילד, אז נגיד לגוזל, בחייאת, לא צריך שתגדל.

6

בדד

זהר ארגוב, 1982

מילים: עמשי לוין. לחן: עוזי מלמד

לפני 25 שנה רבים לא שמעו עליו. אחרים עיקמו פרצוף בהסתייגות. בעוד 25 שנה הוא כבר יהיה במקום הראשון. כי זהר שר טוב יותר מיום ליום, וארגוב זה לא רק סשה. 'בדד', במקור הנידח של 'הברנשים של פיאמנטה', הפך לשיר שממזג באופן מושלם את הכישרון הנדיר, מהלך החיים הטרגי וזעקה של ציבור שלם. בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום.

הרעות

להקת הנח"ל, 1972

מילים: חיים גורי. לחן: סשה ארגוב

חיים גורי כתב את מורשת הקרב השלמה של צה"ל בארבעה בתים, כשמסביב שקע אבק מלחמת העצמאות. ארגוב, רק כמו ארגוב, יצק לחן מופתי וביחד חיברו קינה מושלמת על יפי הבלורית והתואר. הרבה מאוד זמרים ישראלים ניסו לגעת בשיר הזה מאז‭,1948 ‬ וזה תמיד נשמע יפה. אבל רק להקת הנח"ל, מלווה בצמות של ירדנה ארזי, הגישה פואמה מהדהדת ונטולת פאתוס של שיר יום הזיכרון האולטימטיבי, השיר הישראלי הגדול בכל הזמנים לפי יצחק רבין ז"ל.

8

עטור מצחך

אריק איינשטיין , יהודית רביץ וקורין אלאל, 1977

מילים: אברהם חלפי. לחן: יוני רכטר

לדבורים יש דבש, לציפורים יש את הקשת בענן ולנו יש 'עטור מצחך‭.'‬ הוכחה שמשהו שמימי נגע בנו. יצירת המופת שכתב אברהם חלפי והלחין יוני רכטר זכתה לכמה ביצועים, אבל השילוב המקורי בין קולותיהם של אריק איינשטיין, יהודית רביץ וקורין אלאל מייצר די.אן.איי של צמרמורת. קפסולת זיכרון ישראלית בעלת עוצמה מאגית כמעט, מעשה תחרה מורכב של מילים מסעירות ולחן מופלא, שחלוף הזמן רק הופך אותו ליותר ויותר חזק.

9

ילד מזדקן

 כוורת, 1973

מילים: אלון אולארצ'יק, לחן: דני סנדרסון

 בין כל השיגועים והנונסנס של 'סיפורי פוגי' יש רצועה אחת קודרת. בין 'שיר המכולת' ל'המגפיים של ברוך', מתקבל מבזק חדשות לא נעים על הזדקנות בלתי צפויה. כשאנשים מרירים מתעקשים לספר לכם שהחיים קשים ואז מתים, אין סיבה להתרגש. אבל כשחבורה עם חוש הומור חריג מנסה לרמוז בעדינות שכדאי לכם לעשות משהו עם עצמכם, זאת כנראה הפעם האחרונה שקמתם בשתיים בצהריים. אין כמו שיר עצוב מאנשים שיודעים לעשות שמח כדי לנער מעליך את שאריות האינפנטיליות.

 כמה יוסי

ברי סחרוף, 1993

מילים: ברי סחרוף. לחן: ברי סחרוף ורע מוכיח

לשכונה ההיא בבת-ים עוד יקראו על שם ברי סחרוף. הלהיט הגדול מ'סימנים של חולשה' שילב בין ריחות הילדות של סחרוף, הישראלינה בהתגלמותה, ובין רוקנרול שמזמין נגינה על 'אייר גיטאר‭ .'‬ קלאסיקה.