דנה פרידר

3 פעמים סירבתי להצטלם לשער של "בלייזר". פחדתי שיציץ לי הציצי, וגם לא התלהבתי מזה שיתלו אותי באיזה מוסך. השנה החלטתי לזרום עם זה, וכנראה שהיה שווה לחכות, כי הנה: קיבלתי את השער של גיליון החג.

2 עונות של סדרת הילדים "הפיג'מות" צילמנו במאי האחרון. זאת מתנה מופלאה להשתתף בסדרה הזאת.

1 פרק בעונה האחרונה כתבתי בעצמי. כולם שם כותבים, אז גם אני רציתי. כזאת אני, ילדה נגררת.

99.9 אחוז מהילדים אוהבים את "הפיג'מות".

מעיל: זארה; תחתונים: ג'ק קובה 

0.01 אחוז מהילדים, עפולאי מרדן אחד, פגש את השלישייה וצעק עליהם שזאת חרא של תוכנית. תודה, ילד.  

14 זה הגיל שבו התחלתי לעבוד. החלטתי שאני רוצה להיות עצמאית, אז עבדתי בכל דבר אפשרי: הייתי ליצנית, אחראית על המגלשות בקאנטרי בראשון, עוזרת מאמן כדורסל, חופפת במספרה, עובדת בארומה, טלפנית, מארחת בבר. כל דבר שיכולתי לעשות תוך כדי לימודים בתיכון. חבל רק שאף אחד לא אמר לי שאפשר לחכות קצת עם כל העצמאות הזאת, כי:

13.22 שקל לשעה היה השכר הממוצע שלי. בקושי בזוקה יכולתי לקנות בזה.

22 חודשים מפרידים ביני לבין אחי הבכור. הייתי אחות קטנה טיפוסית שהולכת עם כל דבר שהוא אומר: שנים האמנתי לו שהוא זה שהמציא את צבי הנינג'ה. הייתי גם מחקה כל דבר שהוא עושה, ובמקום לגדול על שירי נעמי שמר, ירשתי ממנו את קלטת הילדים שהוציא עודד קטש. למדתי מזה כל מיני פרטים מיותרים, כמו הטיה קרואטית או סלובנית ואיך מכדררים נכון.

1.64 מ' זה הגובה שלי, ובכל זאת התעקשתי לשחק כדורסל במשך ארבע שנים. עזבתי כי הבנתי שכדורסל נשים בליגה ז' לא יביא לי קריירה מפוארת, וגם קצת רבתי עם המאמן, ושחקנית בקבוצה התחילה איתי. אולי זאת היתה הסיבה האמיתית לפרישה.

מעיל: זארה; תחתונים: ג'ק קובה

10 דקות לוקח לי מרגע שהגעתי לאיזשהו מקום ועד שאני עושה את התאונה האינפנטילית הראשונה. אני מפילה, שוברת, מועדת, נתקעת. במשך השנים שברתי את היד, פתחתי את הראש, ומאות סימנים כחולים עיטרו לי את הגוף. הנשיות היא ממני והלאה. בקרב חברי זאת כבר שגרה: דנה שברה, דנה הפילה.

6 חברות טובות יש לי, והן גרות בראשון ובמזכרת בתיה, אז הפשרה שלנו היא לבלות ברחובות. אם אתם רוצים לחפש אותי, אני שם. אין, רחובות זאת עיר של קרחנות מטורפות.

700 חזירי בר הקיפו אותי כשעשיתי שמירות בשבוע אבט"ש בג'וערה. עד היום לא ברור איך נתנו לי לשמור על בסיס שלם בלילה, כשהדבר היחיד מסביב זה חיות.

500 דולר שרפתי על השמלה הכי יקרה שיש לי בארון. קניתי אותה בשדרה החמישית בניו יורק רק כדי להוכיח לעצמי שאני יכולה. ומה שעצוב הוא שמעולם לא לבשתי אותה. היא ממש ממש מכוערת.

24 חודשים חסכתי לאוטו. הייתי בטוחה שכשסוף סוף אקנה אותו אחרי כל העבודה הקשה, אהיה פדנטית בקשר אליו. המציאות מוכיחה אחרת: לתדלק

 אני מגיעה רק אחרי שהנורה נדלקת, ולנקות אותו זה משהו שאני עושה רק אחרי שכותבים לי עליו "תנקו אותי".

300 קילו שוקלת הפאה שלי במחזמר "שרק". אני משחקת את פיונה, והאמת היא שאין לי תלונות ואני שמחה בחלקי. אז מה אם בכל הצגה מדביקים לי פאה במשקל של פסנתר, אף וחליפת השמנה, וצובעים אותי שש פעמים בירוק?

5 אחוזים מהצבע הירוק אני לא מצליחה להוריד אחרי כל הצגה. עכשיו לכי תסבירי לאנשים שאני ילדה נקייה שמתקלחת. האמת היא שגם אני לא הייתי מאמינה לעצמי אם הייתי רואה למישהו ירוק מאחורי האוזניים.

0 כלבים הרשתה לי אמא לגדל כשהייתי ילדה. עכשיו אני חיה עם חוה, הכלבה של החבר שלי קובי פרג'. היא שלי למרות שאני לא מקלחת או מאכילה או מטיילת איתה. אגב, לקובי יש מזל גדול שהוא קרא לה חוה ולא חיה. לאמא שלי קוראים חיה.

3 שנים אני עם קובי. חולה לו על התסרוקת.

7 שנים הפרש יש בינינו, ולכבוד יום הולדתו ה–30 קניתי לו פלייסטיישן 3. אין לי בעיה לפרגן לו, רק שלא יטריד אותי בזה. זה כמו לשים אותו אצל בייביסיטר. מזל טוב, קובי.

2 שניות לוקח לי להוריד את העקבים בכל חתונה שאני מוזמנת אליה. אני תמיד הראשונה שמורידה נעליים, וכולן בעקבותי. מה, עקבים זה לא דבר נוח. מותר להוריד אותם. אני קוראת לכל נשות ישראל: לא בושה להסתובב יחפות.

4 סיבות יש לי ללמוד היום לתואר בפסיכולוגיה ובתקשורת באוניברסיטה הפתוחה:

1 ידע זה כוח.

2 תמיד נחמד שיש מקצוע ביד.

3 אני לא אהיה יפה לנצח.

4 מצד שני, תמיד אהיה פולנייה.

6 שיעורי טניס לקחתי לאחרונה. אני יותר בכיוון של אנה קורניקובה מאשר של ונוס וסרינה, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת.