אני רוצה שפתאום

בוקר סתווי באולפן ההקלטות החדש שנבנה במושב בצרה. נדמה שזה המיקום הטוב ביותר להתכנסות היום. רחוק אבל קרוב לעיר, דשא ירוק ושקט מופתי מסביב. ללא ספק, החברים צריכים את השקט בשעות הקרובות.

התקשורת כבר מלחיצה אותם שבועות ארוכים. "הכבש ה-17", "גיבורי הילדים החדשים" ועוד הגדרות מפחידות העניקו להם. אבל היום עידן רייכל, מוקי, רונה קינן, שלומי שבן ואסף אבידן ינסו להתעלם ממסע ההסברה שהעבירו באחרונה, ויתעסקו רק במילים ובמוזיקה.

בהחלט קשה לברוח מהשוואות. יותר מ-30 שנה חלפו מאז "הכבש ה-16" שהפך אלמותי, ועד היום לא זכו הילדים הקטנים והוריהם לפרויקט מוזיקלי יפהפה ויוצא דופן שכזה. ההיפך הוא הנכון. עם השנים, למעט מקרים בודדים, בכלל לא נראה שמוזיקה משפחתית ועדינה שכזו נוגעת למוזיקאים הצעירים והאהובים שלנו. אבל היום, אם ירצו או לא, החברים באולפן מכריזים על תקופה אחרת. מכריזים על תקווה לכל ההורים שמאסו בצלילים העכשוויים שמציעים לילדיהם.

קינן, אבידן, רייכל, שבן ומוקי. אלבום הילדים היעודי הראשון, אחרי 30 שנה

(צילומים: עומר שורץ, רותם מלנקי, דודו אזולאי, ענת מוסברג ואבי חי)

רשף לוי הוא האשם בכל. התסריטאי המוכשר החליט שאחרי שנים של כתיבת תוכניות טלוויזיה, הצגות, סרטים ומופעי סטנד אפ, הוא רוצה לעשות את הצעד ולכתוב מילים לילדיו הרבים. רייכל היה הראשון אליו התקשר, ומשהו באותה שיחה זריזה כבש אותו. כבר שנים שרייכל מסתובב ברחבי העולם עם מוזיקת העולם שלו, אבל לא לקח לו זמן רב להחליט לשים את הכל בצד, להלחין, לעבד ולצלול אל עולם הילדים המתוק שברא לוי. יחד הם גייסו את מוקי, רונה קינן, שלומי שבן ואסף אבידן (שלראשונה ישיר בעברית באלבום) והרכיבו קבוצה מוכשרת ולא צפויה.

אחד אחרי השני הם נכנסים לאולפן. הפסנתרים ממתינים לרייכל ושבן, שמגיעים בזה אחר זה. אחר כך קינן ואבידן, סוחבים איתם גיטרות אקוסטיות בנרתיק חום וקשיח. כולם פוגשים שם את מוקי, שהגיע חצי שעה קודם ויושב כשבידו כוס תה עם נענע. הם מצטרפים אליו על הספה, מכוונים את הגיטרות, מדברים על השירים ומחכים לרשף. הוא קצת מאחר, בגלל הילדים. אבל עוד כמה דקות הוא יבוא. ואז ייכנסו כולם לאולפן - והקלטת אלבום הילדים הגדול הבא, אחרי כל כך הרבה שנים, תצא לדרך.

"המעלית המדברת" במגדל TM החדש שבירושלים היא אחד הדברים היותר מבלבלים שיש. טכנולוגיה, כך מתברר, יכולה לפעמים להיות מהירה מדי. תארו לעצמכם את הסצינה הבאה: הקול שבמעלית מורה על כך שבקומות 34, 35 ו-36 שוכנת "רשות השידור - הטלוויזיה הישראלית".

בית רשות השידור הישן בירושלים. זוכרים אותו? (צילום: אלי מנדלבאום)

לכו חפשו היכן נמצאת ההנהלה, מהי קומת המשרדים, איפה האולפנים ואיך לעזאזל אני מוצא את אשת יחסי הציבור של הערוץ הראשון שהזמינה את צוות ynet לסיקור יום השידורים של 1 בינואר 2013, שהוא כידוע גם יום השידורים הראשון מהמגדל המפואר שברחוב תורה מציון בבירה.

הוריתי למעלית בקולי להגיע לקומה ה-36. טעיתי בקומה, אבל בחרתי שלא לחזור פנימה. את פניי בשעת הערב המוקדמת קיבלו חלונות הענק המבריקים והאטומים שמחוץ לאולפן השידור הכל-דיגיטלי, אותו בנתה עבור רשות השידור רשת FOX האמריקאית. נחתתי בדיוק בזמן לפינת הספורט, המשודרת על מסכי ה-103 אינץ' של "מבט 1", תוכנית הערב החדשה.

מגיש התוכנית הצעיר נופף לי לשלום מבעד לזכוכית וסימן לי לפתוח את הדלת הקטנה שבפינת המסדרון. דלת הקסמים הזו הובילה אותי אל האולפן, בו הופתעתי למצוא את המגיש לבדו. לגמרי לבדו.

"איפה הצלמים שלך? מנהל האולפן? מישהו?" שאלתי מפינת האולפן. הוא, בתשובה, ביקש שאמתין דקה. "עד כאן 'מבט 1' להערב, בשמונה - 'חדשות 1', מהדורת החדשות המרכזית של הערוץ הראשון, ערב טוב לכם", הוא נפרד מהצופים. "קונטרול? תנו לי פה איזה הדגמת אולפן קלה ל-ynet", הוא פונה אליי, "עכשיו תראה מה זה". עוד לפני שסיים את המשפט, נעות לעברנו שלוש מצלמות ללא צלם, בשקט מופתי. "אה, זה כמו בערוץ 2", אני אומר לו. "כן, אבל זה כלום. אצלנו במהדורה המרכזית הן עוקבות אחרי המגישים בכל פינה באולפן, ובלי שצריך להגיד להן כיצד להתכוונן. מרחק הצילום מכוון מראש, זה מדהים".

שעתיים אחר כך, במשרד מנכ"ל רשות השידור, פורש בפניי המנהל את לוח השידורים החדש. "מה שחשוב זה שלוח השידורים הוא עונתי, קבוע, ובעיקר מעניין. אני חושב שלא יקח זמן רב עד שזה יוכח בטבלאות הרייטינג".

עם סיום ההרצאה, אנחנו יורדים לקומה 15, המורכבת משני חלקים. האחד, עצום ממדים, הוא אולפנהּ של תוכנית הריאליטי "לישראל יש כישרון", הפורמט המוכר שנרכש מחו"ל ("Britain's Got Talent" או "America's Got Talent").

"בשידור חי" עם דן שילון. חוזרת למסך אחרי שנים (צילום: יוני המנחם)

התוכנית אמנם נוסתה בעבר בערוץ 2, אך לא למשך יותר מעונה אחת. "ההתעניינות של הקהל, העיתונאים והמתמודדים כבר מספקת לנו שלוש עונות", מספר המנכ"ל, שעדיין מסרב לומר איך הצליח לגייס את נינט, בר רפאלי ושלמה ארצי לשפוט בתוכנית. "הכל שאלה של כסף, לא?", אני מנסה לתחקר, והוא בשלו: "דווקא לא, יש לנו שיטות אחרות". מאותו אולפן, אגב, תשודר מחר תוכנית האירוח הגרנדיוזית של דן שילון, שכפי שפורסם אצלנו לפני כחודש, הביא את המעגל המפורסם שלו דווקא לערוץ הראשון.

חלקה השני של הקומה הוא חדר בגודל סלון של בית ממוצע. הקירות מרוצפים מסכי מחשב המקרינים תוכניות עבר של הרשות. "זה הדבר האמיתי", הוא אומר. "במקום מגרשי הענק שהכילו את הארכיון העצום של רשות השידור, היום אתה יכול לראות כאן כמעט את כל תוכניות הערוץ ששודרו אי פעם, לבקשתך. התכנים פה מגובים על שרתים שנמצאים קומה מתחתינו".

אני משתעשע וצועד אל עבר המחשב, עליו תלויה מדבקה גדולה עם המילה "חיפוש". אני מקליד "חדווה ושלומיק" וצופה מיד בקטע של מנחם זילברמן מ-1971, באיכות מעולה. "כל התוכניות עברו שיפור איכות דיגיטלי", מספר המנכ"ל בגאווה. "תראה", הוא אומר ומקליד בחלון החיפוש "עד פופ". לאחר פתיח קצר שמלמד על כך שהתוכנית משודרת ב-HD, אנו צופים באהוד מנור מראיין את עפרה חזה, שלמה ארצי ויזהר אשדות, בתוכנית מ-1987, שנראית כאילו שודרה אתמול. השעה קרוב לעשר בלילה. אני יוצא מהמעלית בקומת הקרקע, וחוזר למציאות, שחלקה למרבה הצער, נראית עדיין בשחור-לבן.

קשה להתרכז בכתיבה כשהכל סביב מלא בעשן וקולות פיצוצים שהמומחה לאפקטים מיוחדים בישל בשביל סצינת המרדף ב"המתנקש מעיר הקודש 5 - נקמה על החומה העתיקה". צילומי סרט האקשן בתלת ממד, שמתקיימים בימים אלה בירושלים, החלו חודשיים בלבד אחרי ההצלחה המסחררת הבינלאומית של קודמו, "המתנקש מעיר הקודש 4 - הבריחה מגיא בן הינום".

גשר המיתרים. עשן והדי פיצוצים (צילום: אורן רוזנפלד)

ההוצאה המהירה של הסרטים בזה אחר זה התאפשרה הודות לחשיבה לטווח הארוך של חברות ההפקה, שדאגו שצוות של שמונה תסריטאים יעבוד מההתחלה על שלושה תסריטים ברצף. כשהבינו שהטרילוגיה מצליחה מעל לכל שיעור, ישבו ופיתחו במהרה שלושה סרטים נוספים, כך שבזמן ש"המתנקש" החמישי מצטלם, התסריט של זה הבא כבר כמעט גמור.

על פי ההתרחשות עד כה על הסט, יש סיכוי טוב ש"המתנקש" החמישי יצדיק את התקציב העצום שלו, 150 מיליון דולר, הסרט היקר ביותר שהופק עד כה בארץ. לפחות ממה שנוגע לאפקטים מיוחדים, הם יהיו מרשימים הרבה יותר ממה שראינו בסרטים הקודמים, כולל קרב על גשר המיתרים וצילום סצינת סיום סודית במנהרות הכותל, לה רק אתמול הושג סוף סוף האישור המיוחל.

משה איבגי, שמגלם את הנבל שחוסל בסרט השלישי, שעתיד לקום כאן לתחיה ולעשות שמות כשהוא חוטף את הרכבת הקלה ולוקח בני ערובה, לא הסכים בשום פנים ואופן לספר מה קורה במנהרות הכותל, אבל הסכים לדבר על השינוי שעשה בקריירה בשנים האחרונות.

לוקיישן הצילום במנהרות הכותל. סצינת סיום סודית

"הקולנוע הישראלי ביסס את עצמו כמשהו אחד, כמעט חדגוני לפרקים", הוא אומר. "שקענו לתוך העצבות הפנימית הזו וכל הסרטים המהורהרים והאפרוריים האלה, הגיע הזמן למשהו חדש".

המעבר לקולנוע ז'אנרי לא נעשה בן לילה. הוא התחיל בטפטוף קטן של דם, חתולים וכלבת. הסנוניות הראשונות שלו היו סרטי אימה, קטנים ודלי תקציב כמו "חתולים על סירת פדלים", ואחריו "כלבת" של אהרון קשלס. לקהל לקח זמן להתרגל לצרחות בעברית, אבל ברגע שזה קרה, קרנות הקולנוע פתחו מועדים מיוחדים ותקציבי פיתוח לסרטי ז'אנר, החל ממדע בדיוני ופנטזיה, סרטי מתח, סרטים מוזיקליים וכעת גם סרטי הפעולה צצים כמו פטריות אחרי הגשם, כשסדרת "המתנקש" עשתה מהפכה קטנה משלה.

סדרת הסרטים שברה את גבולות התקציב והראתה שאנחנו כאן בישראל יודעים לעשות קולנוע בכל סגנון, ובאיכות שאינה נופלת מסרטים בז'אנרים האלה בחו"ל. סוף כל סוף הגענו לזמן בו אנו יכולים ללכת לקולנוע ולראות סרט ישראלי שמטרתו היא לא להתרפק על העבר, או להרהר בטעויות ההווה, אלא פשוט ליהנות מעשייה קולנועית מגוונת, ולשבת באולם בשביל הכיף, בלי להתנצל.