שתף קטע נבחר

כמעט מקסימה, תמיד כובשת

המופע של קרן פלס נעדר קסם אמיתי והשירים לא אחידים ברמתם, אבל נוכחותה הכובשת ושיתופי הפעולה המרשימים סיפקו לקהל באמפי שוני ערב מוצלח, גם אם לא בלתי נשכח

קרירות של סתיו שוררת מעל חומותיו של מבצר שוני, משב רוח אוקטוברי מאיץ באנשי בנימינה ובמבקרים מבחוץ לעטות עליהם עוד שכבה אחת. אבל קרן פלס, בשמלה קיצית שחורה וקצרצרה במיוחד, מורידה את העקבים ומרחפת לה יחפה על במת האמפי של זאפה, כאילו היה זה עוד ליל קיץ שרבי.

 

יש בה משהו, בפלס, שגורם גם למקטרגיה הקשים לחבב אותה אחרי שעתיים של מפגש פנים מול פנים. אולי זה חוסר הביטחון והרגישות שבוקעת מכל גמגום שנפלט מפיה, זה המשתמע גם ממילות שיריה המגלות ערך סנטימנטלי גם לארעיים שבדייטים או המתים שבשכנים. ואולי זו השמלה הקצרצרה הזו, שעושה את עבודתה נאמנה, מי יודע?


פלס. אי אפשר שלא לחבב אותה (צילומים: עידו ארז)

 

את הערב היא פותחת, כמו את אלבומה האחרון, ב"אם" הרגוע, שמיד מתחבר ל"בין העיר לכפר" הקצבי והמוצלח. הקהל קצת קשה בשוני, סביר להניח שגם היא מרגישה בכך: נסיונותיה לגרום לו לשתף עמה פעולה עולים לעיתים בתוהו, וזה בולט בעיקר במאש-אפ המיותר בין "שיר לאסף" שלה ל"לקחת את ידי בידך" של יהודית רביץ.


פלס ואפללו. כימיה מוצלחת

 

"פעם ראשונה שאני רואה אותה", זורק חבר מהקהל. "בואנ'ה, היא גבוהה במציאות", הוא מאבחן. אכן, דברים שרואים מכאן. מאש-אפ אחר שמבוצע הערב דווקא מצליח לקלוע יותר, גם אם הוא מגיע כשילוב המפתיע בין "איתי" ל-"Time after Time" של סינדי לאופר. אחרי שלושה אלבומים וכמות אדירה של שירים

אותם כתבה לאחרים, לפלס רפרטואר עשיר לבחור ממנו. על רקע זה בולט חוסר האחידות ברמת השירים, ברמה הטקסטואלית ואף הווקאלית, כשלצד "מה כבר נשאר לקחת" המהורהר והבוגר צווח לו זוועתון גלאמי מזן "פז'ו 92'".

 

עם קצת עזרה מידידיה

כמתבקש ממופע השקה (ואולי מכל הופעה אחרת בארץ), פלס מארחת מספר אורחים/חברים, לדואטים משותפים: החיבור שלה עם קובי אפללו לביצוע של "ים הרחמים" ו"כל היתר חולף" מוצלח במיוחד והכימיה ביניהם ניכרת, אולי בשל החברות הקרובה שלהם מחוץ לבמה.


עם מוקי על הבמה. חיבור פחות טבעי

 

החיבור עם מוקי, שמביא לערב את נוכחותו הקופצנית, נראה קצת פחות טבעי. גם אם הביצוע של "הנה עיר" מתבקש נוכח היותו שיר הנושא של ריאליטי הבלהות "TLV", הביצוע המשותף של השניים ל-"Working Class Hero" של ג'ון לנון נראה מנותק לחלוטין מכל קונטקסט שהוא. ולא, ציון יום הולדתו השבעים של לנון אינו יותר מקונטקסט תלוש למדי. דווקא שיתוף הפעולה עם אברהם טל ל"הזמן עושה את שלו" ו"אורות" הוציא מהקהל ומהשניים אנרגיות שהיו משמעותיות להצלחת הערב.

 

בין ענטוז חושני לקופצניות ילדותית, פלס מתגלה כיוצרת שאינה נטולת הומור לחלוטין. "זה ממש כמו קיסריה פה", היא מצהירה, משעשעת גם את עצמה עת שהיא נשכבת על הבמה לביצוע מחוייך ל"שמעון השכן".


עם אברהם טל. תרם להצלחת הערב

 

בהמשך היא מספרת על נסיונותיה ברכישת דירה בפרויקט גינדי, נסיונות שנבלמו על ידי מחסור כלכלי (לא אמין במיוחד), המוביל אותה לשקול קריירה כזמרת מזרחית. "בחברת התקליטים אמרו שאין בי שום דבר עממי", היא מספרת, למרות ביצוע כמעט משכנע לשיר פופ מזרחי הומוריסטי פרי עטה. אחר כך היא משכנעת לגמרי ב"אורח בעולם", אותו כתבה לבעז מעודה, שיר שמביא לידי ביטוי את התימניה שבה, כדבריה.

 

את הערב היא סוגרת עם החשודים המיידים, בדמות "מבול" והדרן שכולל את "נובמבר" ו"אם אלה החיים". על אף רמת הביצוע וההשקעה בעיבודים המקוריים,

המופע עצמו נעדר קסם אמיתי שהופך הופעה טובה למיוחדת, ואחת מיוחדת לבלתי נשכחת.

 

קרן פלס כבר יכולה להתהדר בתואר "זמרת". על הבמה היא מתגלה כמבצעת מוצלחת, פרפורמרית שיודעת לשיר ולהתנועע ברכות לא מאיימת. בין שיר לשיר לשיר היא משתפת באנקדוטות של מי שנמצאת במירוץ בלתי פוסק אחר מקום אמורפי בשם "בית". לא בטוח שהיא מצאה אחד כזה בשוני אתמול, אבל עם הנוכחות הכובשת שלה, קשה להאמין שהיא תתקשה למצוא אחד כזה בקרוב.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
פלס. כמעט בבית
צילום: עידו ארז
לאתר ההטבות
מומלצים