גרסת הבמאי

כדי להבין איך נוצר מותג משגשג כמו "מחוברים" (מדי יום ב־HOT3ׂׂׂ), סדרה שהפורמט שלה נמכר לאחרונה לחברת הפקה אמריקאית, ששמועות על רומן לכאורה בין אחד מכוכביה לאחת ה"מחוברות" מלהיטות את מימי הביצה עד שהם מעלים אדים, סדרה שלא יורדת מהשיח הציבורי כבר כמעט חודשיים - חייבים להסתכל מחדש על אותם גברים. לא כאחראים בלעדיים על חייהם, כפי שהם משתקפים בתוכנית, אלא כשחקנים בסיפור גדוש, מרגש, דרמטי ומציצני, שרוקמים כ־50 אנשי ההפקה בראשות היוצר והבמאי הסופר מוכשר והצבעוני, דורון צברי (בצוותא עם המפיק הראשי, רם לנדס, והעורך הראשי, עמי טיר).

צוות צוברי (צילומים: ליאור נורדמן)

שי גולדן, ישי גרין, רן שריג, לואיס אדרי ודודו בוסי הם החיילים, אבל צברי הוא המפקד. הז'אנר התיעודי שמטפח צברי נראה כמו הדבר הכי שקוף שראיתם. הגיבורים מצלמים את עצמם, נטו. אבל אין דוקו ללא התערבות, וב"מחוברים" זה נכון שבעתיים. "מחוברים" לוקחת אותנו למסע במים שבקושי מופו - נבכי נפשו של הגבר הישראלי, זה שחונך לירות ולשתוק. אבל את התסריט שבו כתוב מה נראה במסע הזה מחזיק בראשו צברי, ולא המחוברים. זו ההצגה שלו. כך הוא מנהל אותה. אם סרטו "המדריך למהפכה", היוצא בשבוע הבא ומתאר את מאבקו לרפורמה מהפכנית ברשות השידור, נע במודע בין התיעודי למתוסרט, הרי שיצירתו הטלוויזיונית הגדולה, "מחוברים", עושה את המעבר באופן סמוי בהרבה.

של מי הסיפור הזה, בכלל? "ברגע שאתה מעורב בסדרה שיש בה יוצרים, אתה מבין שהם, ביחד איתך, כותבים סיפור", אומר גולדן ומניח את היסודות להבנה טובה יותר של העשייה המורכבת מאחורי הסדרה. "זה לא אוטוביוגרפיה טלוויזיונית של חמש דמויות, זאת סדרה שבה משתמשים בחומרי החיים של חמישה אנשים כדי לספר סיפור".

נראה כי צופים רבים מניחים כי הסדרה נעשית בתהליך שקןף וחד סטרי שבו המחוברים מצלמים את חייהם היומיומיים, מוסרים את החומר, שנערך באופן המדגיש את המעניין ומשאיר את התפל על רצפת חדר העריכה המטאפורית של JCS. המציאות מורכבת ומעניינת הרבה יותר. ליוצרי הסדרה ועורכיה יש סיפור לספר ודרכים אמנותיות והפקתיות כדי לקדם אותו, לשפר אותו, להפוך אותו למעניין יותר, דרמטי יותר, מטלטל יותר וסקסי הרבה יותר. מעבר לתהליך העריכה, שבו הופכות 1,500 שעות של חומר גלם ל־20 שעות מרתקות, צברי ושות' מתערבים גם בחיי המחוברים ובמלאכת הצילום שלהם כדי להשיג את מטרות הסדרה.

כך, למשל, כבר בימים הראשונים לצילומים ניתן היה להבחין כי עידית, אשתו של רן שריג, מפגינה חוסר פתיחות ומתקשה להפשיר מול המצלמה. אחרי הכל, היא לא רצתה אותה שם. שריג הוא אולי סמרטוטמן, אבל אפילו הוא לא הסכים לוותר על השתתפותו בסדרה, והכניס את המצלמה לביתם המשותף למורת רוחה של אשתו. כדי לפתור את הבעיה, שלחו צברי ושות' את הזוג לסוף שבוע מפנק ומתועד היטב בצימר יוקרתי בצפון. רבים מהצופים הופתעו לראות את הזוג, שמתלונן באופן תדיר על קשייו הפיננסיים, מתפנק בצימר חמישה כוכבים. ובכן, לא מדובר בהפקרות כלכלית מצידם של בני הזוג. הפקת התוכנית היא זו שמימנה, תיאמה, וכאמור יזמה את הנופשון בצימר אחוזת רפאל באבן מנחם, שמחיר לילה בו עולה 1,900 שקל. המחיר היה שווה, והאינטואיציה של צברי הוכיחה את עצמה: עידית, שהיתה בפרקים הראשונים של הסדרה מעין סמל חמיצות לאומי, נפתחה והחלה לשתף פעולה עם שריג ועם המצלמה. שריג, אגב, ספג מתקפה טוקבקיסטית עזה על כך שהוא מרשה לעצמו צימר, בשעה שהוא מתקשה לעמוד בתשלומי המזונות שלו. אז תנוח דעתכם, צקצקנים מסורים.

אבל החופשה הזו היא ממש לא ההקרבה הכי משמעותית שעשתה ההפקה כדי לרצות את עידית. מתברר כי אשתו של רן לא הוחתמה על טופס ויתור (ריליס, בעגה הקצועית) המקנה להפקה את כל הזכויות על החומרים המצולמים שבהם היא מופיעה. העמדה הזו מעניקה לה כוח לא מבוטל מול ההפקה, כוח אותו

לשימוש פנאי פלוס בלבד! תחקיר מחוברים (צילום: ליאור נורדמן)

 תרגמה להטלת וטו מתסכלת על סצנות מסוימות בהשתתפותה, לאחר שקבעה כי הן מוציאות אותה רע. "היא לא היתה מאיימת. מספיק שהיא אמרה פעם אחת וזה הספיק", מספר גורם בהפקה. "זה תמיד נוכח, בעיית הריליס. בתכל'ס היא סירבה לראות את ההשתקפות שהציעה לה הסדרה וחבל".

אחרי שראתה כיצד היא מצטיירת בסדרה, ביקשה וקיבלה עידית את הפריבילגיה לקחת את המצלמה לידיה ולביים את עצמה מנסה להתפייס עם הפורמט ולהפגין גישה חיובית יותר. רוב הקטעים לא שודרו, כי יצאו לא אותנטיים מספיק. אחרי זמן מה היא החלה להרגיש נוח יותר עם המצלמה והשינוי ניכר בפרקים המאוחרים, והפעם לא בצורה מאולצת. זכות הווטו של עידית חריגה בעוצמתה. למחוברים עצמם יש השפעה על מה שייכנס לפרקים, בטח בהשוואה למחוברות, אבל לא ברמה הזו. הם צופים בגרסה ערוכה, אך לא סופית (אוף־ליין) של הפרק ומנהלים עם צברי, לנדס וטיר דיון על החומרים. דעתם נלקחת בחשבון, אבל המילה האחרונה היא של צברי.

סיפור נוסף המדגים כיצד צברי יוזם פעולות שיסייעו לו בהבניית הנראטיב הרצוי ויגבירו את הדרמה סביב חייהם של המחוברים לקוח מעונת ה"מחוברות". אביה של אליזרין (זרוב) וייסברג, הבלוגרית הוורדרדה, יצר איתה קשר באופן מפתיע ושלח לה מייל שבו הוא רוצה לחדש איתה את הקשר לאחר נתק מוחלט. "זרוב לא היתה בקשר עם אבא שלה", מתאר גורם בהפקה את השתלשלות העניינים. "הוא עזב את הארץ, וצברי ביקש לחפש אותו. מצאנו אותו בטורונטו, ואז הוא שלח לה מייל. בסדרה מראים שהיא רואה שקיבלה מייל מאבא שלה ורצה לספר לאמה. היא לא ידעה שההפקה חיפשה ומצאה אותו, שמרנו את זה בסוד". מבדיקה שערכנו בין מקורביה של וייסברג מתברר שהסוד נשמר היטב: היא לא ידעה עד עכשיו שהמייל מאביה הגיע בעקבות פנייתה של ההפקה אליו. זו רק דוגמה מייצגת לדרך שבה ההפקה משמנת את גלגלי העלילה.

מלבד הדרכים השונות שבהן צברי מנווט את העלילה, יש גם תהליך העריכה, שעל חשיבותו ועוצמתו בעיצוב הסיפור אין כמעט צורך להרחיב. גולדן משלם את המחיר בשלווה: "ראיתי את הסצנה עם השער של יעל בר־זוהר ב'לאשה',

לשימוש פנאי פלוס בלבד! תחקיר מחוברים (צילום: ליאור נורדמן)

 ואמרתי לעצמי, 'וואו, מה שאני הולך לחטוף'. מסצנה של 50 דקות שבה עברתי על כל העיתון, הם בחרו את הדקה וחצי של יעל בר־זוהר, כי זה מה שבעיניהם היה סיפור יותר טוב, יותר מגניב, יותר סקסי. מי שלא מקבל שככה זה, חי בלה לה לנד".

כולנו באותו סרט, לא? נושאים שונים טורדים את מנוחתם של המחוברים, אבל כמה נושאי־על מחברים ביניהם, כאלה שמהווים את הבסיס למסע הממכר הזה אל נבכי נפשו של הגבר הישראלי מודל 2010. למשל, דמות האב. זו מהווה מושג מפתח בתרבות המערבית ומניע עלילתי לגדולות שביצירות הספרותיות והטלוויזיוניות. כשצברי ושות' מחליטים שהם צריכים התייחסות דרמטית, מטלטלת, עוצמתית לנושא אביהם של הדמויות, הם לא משאירים את זה ליד המקרה. אין טעם לחכות שהמחוברים יעלו את זה באופן אקראי ואולי אפילו בצורה מינורית, איש איש לפי שיקול דעתו ומהלך חייו הטבעי. יש ליזום מהלך תסריטאי, שיציף את הנושא בתנופה סוחפת. לכל גיבורי הסדרה (כמו לכל אחד) יש נושאים לא פתורים עם אביהם. לכן ההפקה דוחקת בהם לנבור בנושאים האלה, שנראים לה חשובים לעלילה. כך שריג מחדש קשר עם אביו החולה לאחר נתק של שנים והולך לבקרו עם המצלמה; לואיס חוזר הביתה ומתפייס עם אביו לאחר שלא דיברו במשך שבועות ארוכים; גולדן מצליח לדובב את אביו המאמץ שמספר לו לראשונה על קורותיו מתקופת השואה; גרין נוסע למושב ומתעמת עם אביו השבור רגשית לאחר שהתרסק כלכלית כמה פעמים ופנה לבנו שיוציא אותו מהבוץ. ואפילו בוסי, שענייני משפחתו נשארים בשוליים, מספק מונולוגים אודות אביו ה"פראייר" באוזניה של נטלי עטיה.

מה שמאפשר לצברי לדעת בדיוק באילו נקודות ללחוץ על הטאלנטים שלו הוא התחקיר המדוקדק. צברי מכיר את המחוברים כפי שפסיכולוג מכיר את מטופליו. "הוא יושב עם המחוברים וחופר אותם", מגלה גורם בכיר בהפקה. "הוא מנסה להוציא מהם את הנושאים הכואבים, המדממים, ודוחף אותם להתעמת איתם. הוא טוען תמיד ש'האמת משחררת'".

כך למשל, הכריח צברי את לואיס להתעמת עם אביו בצורה חסרת תקדים מבחינתו, דבר שלא היה קורה ללא ההתערבות הבמאי, ש"נכנס מתחת לעור של המחוברים", כדברי אותו גורם.

ואיפה צברי בזמן הצילומים? בכתבה שפרסמנו בתחילת ספטמבר, ערב עליית התוכנית, שבמסגרתה צפתה כתבת "פנאי פלוס", הדס בשן, ב"מחוברים" יחד עם ארבע מה"מחוברות", הועלתה הטענה כאילו הבמאי הדומיננטי נמצא אישית ברבות מהסצנות המצולמות, מכוון אותן, מעיר, מפעיל ובקיצור - מביים. לא ממש הדימוי שמוכרת הסדרה על אנשים שמצלמים עצמם בצורה חופשית בממלכתם.

"בעונה שעברה זה קרה המון", מודה גורם בהפקה. "הוא היה מצטרף ומצלם אותן בעצמו, כמו למשל בפרק שבו דנה ספקטור כתבה טור. השנה זה קורה הרבה פחות. הם טובים ולא צריך אותו שם. בסצנות שממש חשובות לו הוא מגיע ומכוון אותם איך לעשות ומה לעשות".

בכתבה ההיא טענה ליאת בר־און שצברי היה אומר להן מה לומר וספקטור הסתייגה ואמרה כי הוא היה מנחה אותן על מה לדבר, אבל לא מה לומר. גם אם צברי לא מכניס טקסטים לפיהם של המחוברים, ברור שיש לו השפעה מכרעת על מה הם יאמרו ולאן תתקדם העלילה שבכיכובם. "דורון בהחלט מתערב במה לצלם ולאן ללכת", מספר גורם בהפקה. "הוא לא אומר 'עכשיו תריבי עם אמא שלך', אבל כשסבתא של חנה רטינוב נפטרה, הוא בהחלט אמר לה שהיא חייבת לקחת איתה מצלמה".

• על-באמת או מבוים? את הכתבה המלאה תוכלו לקרוא בגליון החדש של "פנאי פלוס"