לנוחי לא נוח

נוחי דנקנר הוא ללא ספק אחד הטייקונים עם התדמית החיובית ביותר בארץ. למרות שהחברות שברשותו כגון שופרסל, סלקום, נטוויז'ין וכלל ביטוח, נוגסות בכיס שלנו לא מעט וכמעט בכל יום, אנחנו זוכרים לו בעיקר את התרומה הבלתי נידלת לישובי הצפון במלחמת לבנון השנייה ולישובי הדרום במהלך עופרת יצוקה, ואת המהלכים הפיננסים המבריקים שלו.

אבל בימים האחרונים מסעירה את המשק, את הבורסה ואת התקשורת הכוונה של דנקנר למכור את חברת מכתשים-אגן שבבעלות אי.די.בי. אחזקות לענק הכימיה הסיני כימצ'יינה. אם תתממש העסקה, יועבר כנראה עיקר הייצור של החברה לסין, מהלך שיוביל לפיטורי מאות עובדים. דנקנר טוען שזו התייעלות בלתי נמנעת, ושהייצור יישאר כאן, אך העובדים כבר נעמדים על הרגליים האחוריות, וכל העיסוק בגורלם לא תואם כל-כך את התדמית החברתית והקהילתית של דנקנר.

בדיון שהתפתח סביב העסקה והאפשרות לפיטורי העובדים, שזורה גם העובדה שמדובר - אסור לשכוח - במפעל כימי. ניתן אולי לשער שדנקנר ישמח להיפטר מחברת מכתשים-אגן, שהכתימה בשנים האחרונות ולא במעט את התדמית המצוחצחת שלו.

בשונה מהטענות הרגילות כנגד הטייקונים - על ריכוזיות, ריווחי ענק ומשכורות לא הגיוניות לבכירים - עסקי הכימיה מזמנים גם מאבקים סביבתיים-בריאותיים. (תשאלו את יצחק תשובה, שמתמודד כיום מול מאבק חברתי-סביבתי בנוגע לתמלוגי הגז, ואת משפחת עופר שבתי הזיקוק והחברות השונות של כימיקלים לישראל הפכו אותם לא פעם ל"אויב העם").

מכתשים-אגן, ביחד ובנפרד, היתה במשך שנים רבות אחת החברות הכימיות הגדולות במשק, ומושא למאבקים סביבתיים רבים של תושבי הנגב ואזור אשדוד. בשנים האחרונות השקיעה החברה מיליונים בטיפול במפגעים סביבתיים במפעלים ברמת חובב ובאשדוד, והיא עומדת בכל הדרישות הסביבתיות והתקנים שמציבים בפניה הרשויות. ועם זאת, החברה המשיכה למשוך אש מקרב שוחרי הסביבה והארגונים הירוקים.

אש הביקורת הזו בערה בעוצמה רבה בימי עופרת יצוקה, אז אירעה דלקה גדולה במפעל באשדוד. תושבי האזור המבוהלים נקראו להסתגר בבתים. לאחר ברור קצר התברר כי המקור לשריפת הענק לא היה טיל גראד מדויק אלא התלקחות של כימיקלים בחצר המפעל עצמו, מה ששגרר שוב דיון ציבורי נוקב בדבר הקרבה של מפעלים כימיים וחומרים מסוכנים ליישובים.

לאחרונה שבו והתלקחו הלהבות בעניין זה. תושבי מושב ניר גלים, ששוכן בסמוך למפעל אגן באזור התעשייה באשדוד וסובל מריחות קשים ומחשש לזיהום אוויר, פתחו בקמפיין אישי נגד דנקנר. הם תיארו אותו כאיש גדול, כוחני ותאב בצע, שפוגע באזרחים התמימים. החברה חזרה וטענה שהיא עומדת בכל התקנים ושמקור הריח באתרי פסולת פיראטים באזור, אבל המאבק התפשט ברשת.

עוד לפני כן, בשנה שעברה עלתה המפעל החברה לכותרות בהקשר לא חיובי - פרשת הריח מבקבוקי קוקה קולה. לטענת החברה המרכזית למשקאות קלים, מקור הריח היה בפחמן הדו-חמצני שרכשה ממכתשים - שהכחישה זאת נמרצות.

האם קיים קשר הדוק בין העסקה, הפיטורים והתדמית הסביבתית של דנקנר? הוא, כמו טייקונים אחרים, נוטים לעיתים לקשור בעצמם בין שורת הרווח שלהם ומחוייבותם החברתית ובין הדרישות הגוברות והולכות כלפיהם לעמוד בסטנדרטים סביבתיים מחמירים. הם נוטים לתרץ לעיתים אי עמידה בתקנים בשיקולי רווח והפסד, וכשבאים נגד בטענות או באיומים - הם מניפים דגל חברתי וטוענים שפגיעה בהם משולה לפגיעה במאות עובדי תעשייה חלשים.

אבל חשוב להבין שרווח כלכלי ושיקולים חברתיים של תעסוקה לא יכולים לבוא על חשבון רווחה סביבתית. יתרה מזאת הם שזורים זה בזה.

צריך ואפשר לקיים תעשייה ריווחית ונקייה בישראל, וחשוב שכל טייקון ידע כי ריח סביבתי - תרתי משמע - אינו פוגע רק בבריאות ובאיכות הסביבה.

• גילוי נאות: הכותב הוא חבר מועצת רמת חובב