חינוך טוב בחינם? היה דבר כזה

היא משוכנעת שעולמה הוא הטוב מכל העולמות: לא מזמן שמעתי את בתי מספרת בזעזוע עמוק לחברה שפעם, לפני הרבה הרבה שנים, כשאמא שלה היתה בכיתה ג', רק המציאו את הטלויזיה. והקלמרים היו מעץ. ולא היו מזגנים בכיתות וכל הילדים, כולל אמא, כמעט מתו מחום - ושתי העלמות סיכמו בצער, שפעם בית הספר היה ממש, אבל ממש, סיוט.

יום לימודים ארוך

ולי הוא זכור דווקא אחרת. אמת, כשהייתי באמצע כיתה ג', בשנת 1966 פרץ לחיינו החידוש הטכנולוגי שאמור היה להוות תחליף למורינו: הטלויזיה הלימודית החלה לשדר שיעורים בחשבון ובאנגלית, ודרדקים מוקסמים ישבו בצפיפות איומה מול המכשיר היחיד של בית הספר כשצואריהם מתעקמים - המכשיר היה תלוי גבוה, גבוה מעל לראשיהם – ומרוב בהייה בפלא לא כל כך הבינו למה צריך ללמוד בסיסים לא-עשרוניים בחשבון. חלפו שנים אחדות, והפלא נגוז מתוכנית הלימודים. ובאמת הקלמרים היו מעץ ואיש לא שיער שילדים זקוקים למיזוג בכיתותיהם למען ירווח להם - אבל במבט מרוכז לאחור, ובלי נוסטלגיה מיותרת, אני מעזה לחשוב שבית הספר ההוא, בשכונה נידחת בעיירת פיתוח, השכיל לתת לחניכיו יותר מכפי שמקבלים רוב הילדים במערכת הממלכתית כיום.

ראשית, היה לנו יום לימודים ארוך. המערכת הבינה את חשיבותו הכפולה של זה ליצירת אינטגרציה בין ילדי עולים שהגיעו מתרבויות שונות וליצירת מצב בו שני ההורים יכולים לעבוד במשרה מלאה מבלי לחפש פתרונות-אפסוּן יקרים לילדיהם. לא שהמשרות היו מצויות: מיתון קשה, המשבר הכלכלי הגדול ביותר בתולדותיה של המדינה בת ה-19, התרחש בדיוק אז.

כך שארוחת הצהריים שהילדים קיבלו במהלך הלימודים היתה הארוחה החמה היחידה שרובם אכלו, והיא לא הגיעה במגשית. אולם הספורט של בית הספר תפקד גם כחדר אוכל, ובצידו היה מטבח ששימש כסביבה דידקטית מעולה: פעם בשבועיים נקראה כל כיתה לתורנות, ובמשך יום לימודים שלם ילדים קילפו ירקות ולשו בצקים ולמדו לבשל ולערוך שולחנות יפה-יפה וגם לפנות ולנקות, ואף אחד לא קרא לזה "כישורי חיים". למבוגרים שהיו אחראים עלינו היה מובן מאליו שזה – כולל נימוסי השולחן שהטף נדרש להקפיד עליהם – הוא חלק מחינוכנו.

בתום הארוחה, בכל יום, היו לנו מורים שסייעו בשיעורי הבית וחוגים בבית הספר: בכיתה ו' למדתי לבנות רדיו. ילדים אחרים למדו לנגן, לצלם, לערוך עיתון, לכתוב סיפורים קצרים. הורינו לא שילמו אגורה אחת עבור העונג הזה, והורינו גם לא נדרשו לשמש כתומכי למידה בשעות אחר הצהריים, כשהילדים כבר עייפים ונרגנים מלימודים והמורים איכשהו "לא הספיקו את החומר".

תוצרי החוג: מלפפון, חצאית ומדף

החומר עצמו, למרבה הפליאה, כמעט שלא השתנה. עיון חטוף במחברת חשבון אחת שאמי שמרה מאותם ימים מגלה שאז ועתה, ראשית כיתה ג' הוקדשה לשינון לוח הכפל. בתי לומדת את אותם ביטויים ופתגמים שנרשמו אי-אז ב"מחברת ניבים". בתורה, לבד מן הספרים הגדולים והצבעוניים, ודאי שאין שום חידוש.

אבל לצד אלה, הרעיפו עלינו פעילויות שהיום נשמעות דמיוניות לרוב ילדי היסודי: חקלאות, למשל. שיעור חובה של ממש, וצנוניות וחסות ומלפפונים ובצלים שגידלנו בערוגות בית הספר ולקחנו הביתה בגאווה גדולה ובידיים מטונפות מבוץ. ושיעור מלאכה שבו לא למדנו לעשות פרחים מבקבוקי פלסטיק זנוחים, אלא מלאכות-יד של ממש: ארגנו בנולים קטנים, רקמנו, סרגנו, תפרנו חולצה בעצמנו ואפילו חצאית – פרויקט גמר כיתה ו', כולל שליטה במכונת תפירה. ואם היינו בנים, נחשפנו ליסודות הנגרות ועשינו קופסאות ומדפים מעץ במו ידינו הקטנות, שהיו עמלניות מאלה של ילדי דור הסלולארי.

פעם בחודש בערך הגיעו אלינו אמנים, סופרים, נגנים ושחקנים כדי להרביץ בנו תרבות, וגם זה לא מומן בכספי הורינו. פעם בכמה חודשים היו מעמיסים אותנו על משאית עם ספסלי עץ נוקשים כדי לצאת לטיול, ומורינו הפכו למדריכים וארגנו שירה בציבור ומשחקי חברה: כשבכורי היה בכיתה א', נחרדתי לגלות שכעת יש חברות מיוחדות שמפעילות את הילדים במהלך הטיולים שלהם, כדי שהם והמורים שלהם לא ישתעמו ולא יתעייפו, חלילה, בעודם בדרך.

אינני יודעת אם התוצאות שלנו במבחני המיצ"ב היו טובות או גרועות מאלה של ימינו, מפני שלא היו לנו מבחנים כאלה, ולא עמדנו לשיפוט והערכה בכל רגע נתון. המערכת הפגינה אז הרבה יותר ביטחון עצמי ביכולותיה ובמסוגלותה ללמד אותנו וגם לחנך אותנו, ובסך הכל עשתה עבודה מפוארת בהתחשב ברב-תרבותיות ובהטרוגניות של ציבור חניכיה.

ורק דבר אחד אני לא מבינה: איך מדינה קטנה ועניה הצליחה לתת לילדיה, במרכז וגם בפריפריה, סל שירותים כה רחב, בלי קרן קרב ובלי קרן רש"י ובלי נדבנים ובלי תשלומי הורים – והיום, משום מה, היא לא מצליחה?