שתף קטע נבחר

  • דעות ומאמרים
זירת הקניות

מי הזיז את הזיהום שלי?

השבוע התבשרנו שקווי הייצור של מפעל שעמד בלב מאבק סביבתי בתל אביב, הועתקו למפעל בעתלית, שנתפס לא פעם בפליטת מזהמים לאוויר. רק שבמקום להעתיק מזהמים ממקום למקום, צריך להבטיח שהמדינה תדרוש מהם לעמוד בתקנים

זה מתחיל בריח לא מזוהה, בצבע מוזר באוויר, ולפעמים בפלומת עשן מאיימת. משהו שאפילו אנחנו, באמצעי הניטור הטבעיים שלנו, יכולים לזהות כסכנה. אבל לפעמים הסכנה נגלת רק בדיעבד, כשמתחילים לחבר את כל העובדות שצפות בשטח: כאבי הראש, הצריבות בעיניים, והבחילות הלא מוסברים, ולא עלינו - את השמועות על מחלות שונות ומשונות שפוקדות את התושבים.

 

 

רוב האנשים ממשיכים בדרך כלל עם שגרת חייהם, כאילו לא קרה דבר. אבל כשאי אפשר יותר "לעצום את העיניים" או לנשום, פונים לרשויות השונות ומתלוננים. כשגם זה לא עוזר, והתשובות המתחמקות מגלגלות את האחריות מאחד לשני, מקימים ועד פעולה, אולי אפילו עמותה, יוצאים לרחובות, מחתימים עצומות ומקיימים הפגנות.

 

גם אז התשובות של העסקים החשודים ושל בעליהם זהות לרוב, כאילו נכתבו מראש ברשימת תיוג למנהל: המערכות שלנו הן מהמתקדמות בעולם, אנחנו עומדים בכל התקנים והתקנות, ויש לנו רישיון עסק כנדרש בחוק. גם הרשויות המוסמכות הודפות לרוב את הטענות ואומרות, שהן מציבות את התנאים המחמירים ביותר ומפקחות על העסקים. 

 

עוד מאבק בדרך 

את הריטואל הקבוע הזה עברו לפני מספר שנים תושבי שכונת נווה עופר בדרום תל-אביב במאבקם המתמשך מול קווי ייצור הדבק של מפעל ורוליט, שפעל במרכז השכונה. לאחר המחלות, התלונות, התשובות הבטוחות של המפעל והרשויות, המפעל סגר את שעריו. נדמה כי מאבק התושבים צלח, גם אם הסיבה לסגירת המפעל לא היתה ההוכחה שהוא מזהם, אלא מגבלה תפעולית שהגבילה את צמיחתו ואילצה אותו לעבור.

 

גם תושבי עתלית מכירים את הריטואל הזה בעשור האחרון, רק שהסוף של הסיפור שלהם לא אופטימי. פעם אחר פעם נתפס מפעל "כרמל כימיקלים", שממוקם בסמוך ליישוב, בפליטת מזהמים לאוויר, לים או לקרקע. פעם אחר פעם הרשויות מבטיחות פתרון ומאיימות שהמפעל ייסגר אם לא יעמוד בדרישות, אך דבר לא קורה.

 

והנה זה עתה התבשרנו, שהמפעל החשוד בזיהום מתל אביב התאחד עם המפעל המזהם מעתלית, ובעצם - הריטואל מתחיל מחדש. המועצה המקומית סומכת את ידה על המשרד להגנת הסביבה וראש המועצה, שבעבר טען שילחם במיזוג המפעלים, אישר את רישיון העסק. המשרד להגנת הסביבה, שטען לפני מספר חודשים שהקווים פועלים ללא רישיון עסק, טוען עתה שהכל בסדר ושמדידות המזהמים מהמפעל תקינות. והתושבים מתכוננים לעוד מאבק.

 

אין חצר אחורית

סוגיית הסמיכות של מפעלי תעשייה לריכוזי אכלוסייה אזרחית שבה ועולה אל פני השטח לעיתים קרובות, לצד קריאות להרחיק אותם מהתושבים. הבעיה היא, שישראל היא מדינה קטנה ואין לה באמת חצר אחורית. משום כך, העברה של מפעל או קו ייצור ממקום למקום אינה פותרת באמת את בעיות הזיהום, אלא רק מסכנת תושבים אחרים.

 

הדרך היחידה להתמודד עם בעיות הזיהום היא להבטיח, שכל מפעל באשר הוא, יעמוד בכל הדרישות, בכל מקום ובכל רגע. ומעל לכל, יש לכולנו משימה משותפת והיא להיאבק במפעלים המזהמים ובאוזלת ידן של הרשויות, לטובת מנגנון יעיל של פיקוח, בקרה ואכיפה סביבתית. אחרי הכל, אכיפה אזרחית, יעילה ככל שתהיה, לא יכולה להחליף את המדינה.

 

ד"ר עדי וולפסון הוא מרצה במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון

 

ד"ר עדי וולפסון הוא מרצה במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מפגינים נגד זיהום אוויר
מפעלים מזהמים במפרץ חיפה
צילום: אלעד גרשגורן
מומלצים