למה הכול ברגע האחרון?! כי ככה זה עובד

הייתי כלכלן והיום אני קופירייטר. יש לי קורות חיים בעובי של ספר טלפונים. התגלגלתי בין עבודות שונות, פגשתי טיפוסים משונים וצברתי סיפורים משעשעים. אני אחלוק אותם כאן עמכם, עם קורטוב של הגזמה, כדי שתעלו חיוך על פניכם. אם זו לא הייתה הקריירה שלי, גם אני הייתי צוחק.  

• מה מתרחש בשוק העבודה? קרא בקריירה 

"רעיון מבריק", אומר שמוליק, "רעיון גאוני", אני מסכים איתו. "פיצוח מושלם", מתלהב איתן. "פיתרון אולטימטיבי", מכריזה מיכל. נרגשים מהברקה אנחנו מכינים בזריזות סקיצות ורצים לחדרו של סוקולוב מנכ"לנו האהוב. אנחנו מתפרצים לחדר ודורשים ממנו לעזוב הכול על מנת שנוכל להציג לו את "הדבר הבא" כאן ועכשיו, שכן חבל על כל שנייה שהוא לא מודע לגודל המאורע.

"כל כך יפות, כל כך צודקות"

חצי שעה לאחר מכן אנו חוזרים מובסים אל החדר שבידינו פגרי הסקיצות. "תמיד הטובים מתים ראשונים", מקונן איתן. "הן היו כל כך יפות, כל כך צודקות...", מצטרפת מיכל. "מה ציפינו?!", מוכיח אותנו שמוליק שיאשרו לנו פיתרון שעתיים אחרי קבלת המשימה?! נו באמת! זה הרי מראה שאנחנו לא רציניים, בלי קשר לפתרון עצמו".

אנחנו מהנהנים בהסכמה ומחליטים לחכות יומיים שלושה עד להצגה הבאה. בפעם הבאה אנחנו מגיעים נלהבים פחות. אוהבים אבל לא מאוהבים. סוקולוב מתבונן בסקיצות, הן נראות לו בסדר, אבל "כיוון שיש עוד זמן" הוא קובע איתנו להציג כיוונים חדשים בעוד יומיים.

שוב אנחנו חוזרים לחדר ולאחר שעה קצרה אנחנו חוזרים לעבודה. וכך בכל יומיים אנחנו נפגשים להצגת הסקיצות בפחות ופחות מעורבות רגשית, אבל סוקולוב בשלו. הוא ממשיך לטווח את הסקיצות, מעודד אותנו שאנחנו כבר, "ממש בכיוון", ושולח אותנו לסיבוב נוסף.

אין לסוקולוב ברירה

בלילה אחרון לפני הדד-ליין אנחנו יושבים בחדר הישיבות עם בטן מלאה בפיצה וראש מרוקן מרעיונות. "מה עושים?", אנחנו שואלים בייאוש זה את זה, "איך נביא עכשיו באחת בלילה רעיון יותר טוב שכל אלו שהבאנו במשך כל השבועיים האחרונים?!". לפתע מתעוררת מיכל, "חבר'ה, איפה אתם חיים? עכשיו כל רעיון חייב לעבור! מחר בתשע בבוקר הלקוח פה וסוקולוב לא יעז לומר לו שבאנו בלי רעיון".

אנחנו מהנהנים בהסכמה ושמוליק שולף מראשו הקודח איזה קמפיין מופרך ללא קשר למוצר, למסר שרוצים להעביר או לקהל היעד. למחרת בבוקר סוקולוב מציג את הקמפיין ההזוי בפני הלקוח. איתן, מיכל, שמוליק ואני תוקעים עיננו ברצפה רק שלא לפגוש את מבטי הלקוח.

"אין מצב שהלקוח קונה את זה", אני לוחש לפנינה, מנהלת הלקוחות שיושבת לצידי. "אין מצב שהוא לא קונה את זה", משיבה לי פנינה ," סוקולוב הזה לא פראייר, היום עולה הקמפיין וסוקולוב משך את הלקוח עד לרגע האחרון כדי להיות בטוח שהלקוח יאשר את הקמפיין ולא יטרטר אותו רק כי יש עוד זמן". "אין מה להגיד", אני מהנהן בראשי לפנינה, "באמת לא פראייר".

ניתן לפנות לכותב, רועי פרידלר, בדוא"ל: roynirit@bezeqint.net