לשלם כדי שיבריזו לך מדייט

בשבועות האחרונים דווח על משחק חדש שבו תקבלו את ההזדמנות לשחק בחור מסכן שמגלה שהבריזו לו מדייט. לא רק זה, כל מי מכם שאינו מבקר משחקים יזכה לשלם 12.50 דולר על התענוג. למשחק קוראים Dinner Date, והוא רק האחרון בשורה ארוכה של משחקים שמטשטשים את הגבול בין משחק לסרט מבאס.

בשנים האחרונות צצו לא מעט משחקים שלא לגמרי ברור האם ניתן לקרוא להם משחקים. מצאו לז'אנר הזה הרבה הגדרות, כמו "חוויה אינטראקטיבית" או "Art Game", והוא חיה מאד מוזרה. השליטה, בדרך כלל, מינימלית. הרבה מהמשחקים לא מכילים שום סוג של עלילה. ורוב המשחקים מאד מאד קצרים, ולא מנסים לאתגר את השחקן או להקשות עליו, אלא בעיקר להעניק לו "חוויה" (או, ספציפית, חוויה אימרסיבית).

שני משחקים מוכרים בז'אנר הזה הם גם הדוגמה הטובה ביותר למה שמתרחש בו. הראשון, The Graveyard, הוא משחק שבו תשחקו אישה זקנה שיוצאת לטיול בבית קברות. למען האמת, תהיה לכם גישה כמעט מלאה למשחק גם בגרסת הדמו שלו. ההבדל בין גרסת הדמו לגרסה המלאה הוא 5 דולר, והעובדה שבגרסה המלאה, בכל רגע האישה הזקנה עלולה למות.

אותה חברה, Tale of Tales, עשתה גם משחק נוסף שהוא דוגמה נפלאה לז'אנר, בשם The Path, שבו אתם משחקים וריאציה כלשהי על כיפה אדומה שמסתובבת בעולם פתוח ומלא הפתעות. אין שום עלילה או הכוונה, והמטרה היחידה שלכם היא לחקור את העולם ולראות מה יש בו. אם אתם רוצים להתנסות ב-Art Game בעצמכם, הייתי ממליץ לנסות את Passage החינמי והפשוט להפליא שיבהיר לכם במה מדובר.

אולי היא מבריזה כי אתם עם הראש במשחק?

ב–Dinner Date עשו עבודה טוב מאד. גם מי שלא חווה מעולם בחורה שמבריזה לו יצליח להבין בדיוק איך מרגיש מי שזה כן קרה לו. המשחק עושה את זה מאד בעדינות. השליטה שלכם על הדמות שלכם היא מינימלית – אתם יכולים רק לבחור לאן הוא מסתכל, לא באופן חופשי אלא מתוך כמה אפשרויות קבועות מראש, ולעתים להחליט האם הוא משחק עם האוכל שלו או אוכל אותו.

תוך כדי שתעשו את זה, במשך 25 דקות של משחק, אתם תשמעו את המחשבות של הדמות שלכם. אתם תשמעו אותו תוהה, מתלבט, מנסה לחשוב אם זה באשמתו או באשמתה, ומתמרמר על החיים שלו באופן כללי. החוויה עוברת בצורה מאד חזקה, גם אם לא מקשיבים לעצתו של יוצר המשחק ושותים את היין המומלץ למשחק. אם יש לכם את המזומן, הייתי ממליץ על המשחק בחום.

אבל השאלה שבטח תגרום לרבים מכם לתהות היא, בעצם, למה? למה לשלם כדי לחוות איך זה כשמבריזים לכם מדייט? למה לשלם כסף רק בשביל שהאישה הזקנה שאתם משחקים תהיה עלולה למות בכל רגע? אבל תכלס, אם תחשבו על זה, זה לא באמת חדש.

תחשבו על כמות הספרים חסרי העלילה שמסתובבים בשוק, או הסרטים שהם לא שוברי קופות קיציים ומציעים מינימום עלילה ומקסימום חוויה רגשית. אנחנו כבר רגילים לשלם על הדברים האלה. אנחנו נהנים מלחוות חוויות עם הריחוק הקל הזה שבו, כשסוגרים את המשחק או יוצאים מאולם הקולנוע, החוויה באמת נגמרת ואין לה השלכות. אף אחד מאיתנו לא רוצה שיבריזו לו מדייט – אבל אנחנו כן תוהים, לעתים, איך זה יהיה.

על החיים ועל המוות

המשחקים האמנותיים האלה עושים שני דברים – הם נותנים לנו פתח לחוויות שאנחנו לא מכירים וכנראה שלא תהיה לנו הזדמנות להכיר סתם ככה, והם גם גורמים לנו לחשוב על החוויות האלה. The Graveyard גורם לנו לחשוב על מוות, The Path נותן לנו נקודת מבט מאד מעניינת על "מה המשמעות של לסטות מהשביל שאמרו לנו ללכת בו", ו-Dinner Date גורם לנו לחשוב על מה זה להיות לבד.

עם כל הכסף שהושקע בהם, ועד כמה שהם ממש מגניבים, זה משהו שאי אפשר לומר על Call of Duty או על Starcraft.