בלוג במקום פסיכולוג? המומחים מזהירים
הבלוגים והרשתות החברתיות פתחו עולם של אפשרויות להיחשף ולהגיע להמונים. אבל, מזהירים המומחים, תגובות ומיילים הם לא תחליף לטיפול נפשי והם עלולים רק לבלבל ולהזיק. "למתערטלים נפשית אורבת סכנה ברורה להחמרה במצבם הנפשי", אומרת פסיכיאטרית למוסף "זמנים בריאים" של "ידיעות אחרונות"
לפני כשנה נפרדה ר' מבן זוגה זה ארבע שנים. הדבר ציער אותה מאוד וגרם לה לחוסר ריכוז. היא איחרה לעבודה ונעדרה ממנה ולבסוף פוטרה ממשרד הפרסום שבו הועסקה כגרפיקאית. "הרגשתי שהחיים היציבים מתפרקים לי מול העיניים כמו סליל חוטים שנפרם ונפרם. הכל קרס, והקרקע הבטוחה שעליה דרכתי התפוררה תחתיי," כך סיפרה לפסיכולוגית שאליה פנתה לאחרונה.
את מצוקתה פרקה ר' בבלוג שפתחה ועל פני רשתות חברתיות שונות. בתחילה, היא מספרת, הם שימשו לה מקור פורקן ונחמה, אבל בהמשך רק עירערו את מצבה הנפשי, שממילא לא היה אז במיטבו. "הקאתי החוצה לבלוג את התסכול הגדול שצברתי - וקיבלתי תגובות מיידיות. מהמקום הנמוך שבו הייתי הרגשתי פתאום שאני לא לבד אלא מוקפת באנשים שאכפת להם ממני, שרוצים בטובתי. הם הגיבו אליי במהירות, וזה עטף אותי בביטחון. אנשים יעצו לי, סיפרו לי מניסיונם, התעניינו בי. מצאתי בהם אוזן קשבת שלא תמיד מצאתי בחברות שלי."
אבל מה שהתחיל כפורקן הפך לדבריה בתוך זמן קצר לסוג של התמכרות. "עם הזמן, מתוך שעמום ומרצון להמשיך לקבל את תשומת הלב הרבה שקיבלתי, מצאתי את עצמי יושבת שעות ארוכות וטוחנת. הוצאתי החוצה כל מה שאצרתי בפנים כל השנים. סיפרתי על החבר הקודם, על היחסים הקשים עם אחותי, על הבוס הנצלן, הכל."
התגובות, שבתחילה עשו לה סדר בדברים, התחילו לערער את ביטחונה העצמי ואת מצבה הנפשי. "מישהו, שנראה חכם ומנוסה, הציע פתרון מסוים, ודקה אחר כך מישהי, שגם נשמעה בסדר גמור, הפכה את הדברים מהקצה אל הקצה. זה נורא בילבל אותי. לא ידעתי איזו עצה לאמץ."
מצבה הנפשי של ר' הידרדר. היא איבדה עניין בחבריה המציאותיים והסתגרה בביתה. ידיד קרוב שהבחין במצבה הפנה אותה לפסיכולוגית.
זה "פיפ-שואו נפשי"
"אנשים רבים הופכים את האינטרנט לזירה שבה הם יוצרים קשרים ומקבלים 'טיפול נפשי חלופי ,"'אומרת ד"ר טלי וישנה, פסיכיאטרית מהמרפאה לבריאות הנפש על שם בריל ברמת חן. "הקסם המושג הוא מיידי, מהיר, קליפי, בלי מחויבות, עומק או זהירות. מדובר בתחליף יחסים או טיפול, ללא התחייבות, אחריות ואכפתיות. פתרונות האינסטנט הללו יכולים להינתן גם על ידי חולי נפש, לאורך הסמטאות האפלות של הרשתות החברתיות באינטרנט," היא אומרת.
בלוגים ורשתות חברתיות. לא תחליף לטיפול נפשי אמיתי (צילום: IndexOpen)
"הסיטואציה מזכירה פיפ-שואו נפשי," מוסיפה ד"ר וישנה. "אבל בעוד שבמופע חשפנות גופני מגיעים המציצים להנאה ולסוג של סיפוק, הרי שלחלק מהמתערטלים נפשית אורבת סכנה ברורה להחמרה במצבם הנפשי." זה קורה לדבריה ממגוון סיבות. למשל, בשל טיבן של התגובות, המייצגות קשת שלמה - חלקן אוהדות ותומכות, וחלקן עוינות ומבזות. לתפיסתה, הבלוג הופך כך לשדה קרב של ממש. "וחמור מכך," מדגישה ד"ר וישנה, "הבלוג בעצם מהותו דורש ומאפשר הצצה למקומות האישיים, האינטימיים והפגיעים ביותר של הנחשפים."
אבל עיקר הבעיה, טוענת ד"ר וישנה, היא בתחליף שהאינטרנט מהווה לאלפי אנשים. "מדובר בחיים מקבילים, חלופיים ולא אמיתיים, שקל להתבלבל ולהפוך אותם לדבר האמיתי. המסך, שמספק תגובה מיידית, הוא לגמרי וירטואלי. אין בו זכר לאמפתיה, לאינטראקציה אנושית. זה רק כאילו. הכינוי 'חברים' או 'עמיתים' פה ריק מתוכן, כי חוץ מהשנייה שבה התייחסו אלינו - לא באמת אכפת להם מאיתנו."
חסך בילדות המוקדמת
אז מי הם אלפי האנשים, מבני נוער ועד פנסיונרים, שנחשפים כך במרחב הווירטואלי? "בהכללה, מדובר באנשים שמה שגורם להם להרגיש חיים ונחשבים הוא החשיפה הרוחבית," טוענת ד"ר וישנה. "מבחינתם, אין משמעות לחוויה הפנימית ללא החוויה החיצונית. כלומר, ככל שיפיצו את הסיפור שלהם בין כמה שיותר אנשים - ולא משנה אם מדובר בסיפור אהבה או מצוקה - הוא יזכה בחיים ובמשמעות."
צורך זה, לדבריה, נובע מחסך שהתחיל כבר בילדות המוקדמת: "אותם חשפני נפש שמופיעים ברשתות החברתיות השונות לא חוו את ההתפעלות ההורית הנדרשת. כל ילד, לאורך שלבי הגדילה שלו, זקוק להורה שישקף לו את 'האני הטוב' שיש לו ואת העולם. אבל מי שגדל בהורות מנוכרת, עם אמא דיכאונית, סימביוטית או מרוכזת בעצמה, מסוגרת ומופנמת, שלא סיפקה לו את הצורך הבסיסי הזה, יהפוך למבוגר שעסוק בלחפש פידבקים מהעולם - ורצוי מכל העולם. אפשר לומר שחסך של אמא אחת מתמלא ממיליון זרים," אומרת ד"ר וישנה.
לדבריה, אנשים כאלה במרחב הווירטואלי מוצאים את עצמם בלופ: סוף כל סוף הגיבו להם והם זכו בשיקוף מצד ההמון, אבל הצורך לשמר את ההישג הזה ולקבל יותר ויותר תגובות רק מגביר את מינון החשיפה, זה מביא בתורו להקצנה בתגובות, וחוזר חלילה.
מכנה משותף נוסף לחלק מהבלוגרים, אומרת ד"ר וישנה, הוא הקושי שיש להם לקיים מסגרות חברתיות אמיתיות. וכך הרשת החברתית הופכת לתחליף נוח, מיידי ומשלה. "בלחיצת מקש עולים חברים, שבמציאות כדי להשיג ולתחזק אותם נדרשים שלבים של בניית קשר, חיזוקו, העמקתו, מציאת נושאי עניין משותפים וכן המשוואה המתבקשת של תן וקח - ולכל זה אין אפילו רמז ברשתות. שם הפונה מרוכז רק בעצמו, שם את עניינו על הפודיום, וכל זרקור תשומת הלב עליו."
מפיג את הבדידות
אבל יש מי שמציג זווית קצת אחרת: "עד שזה מגיע לענייני הנפש, לאינטרנט יש דווקא תפקיד חשוב בעיצוב בני הנוער," אומר ד"ר אלכס אביב, מנהל מחלקה במרכז לבריאות הנפש אברבנאל ומרצה בכיר בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב. "למשל, עצם ההתכתבות
הווירטואלית מפיגה עבור בני נוער רבים את הבדידות. חלק לא מבוטל מהמתבגרים חשים בדידות, הם מרגישים שלא מבינים אותם ואפילו שדוחים אותם. בלי הרשת הם נידונים להישאר לבד עם המועקות שלהם. בלוג הוא אפיק מצוין לניתוב ולפורקן, להשמעת דעות ולחשיפה. בדרך זו הם נפתחים, משתפים ומגיעים להקלה.
"אבל," הוא מסייג, "זה מבורך רק כשזה נוגע להשמעת הגיגים תלויי גיל, ולא כשזה הופך תחליף לדבר עצמו. הקשר הווירטואלי לא מלמד את בני הנוער להפוך ליצורים חברתיים, שנותנים ומקבלים, מתחייבים ואחראיים. לחלקם צריך לחזור ולשנן שהחיים מורכבים הרבה יותר מאשר לחיצה לשאלה, לחיצה לתשובה."
גם ד"ר אביב חושב שעיקר הסיכון הוא בתגובות שמקבלים בני הנוער מבני נוער אחרים. "למגיבים אין ניסיון או יכולת אבחנה אם המצוקה היא אמיתית. לעומת זאת, יש לא מעט פרובוקציות בתגובה."
מסקנתם של ד"ר אביב ושל כל המומחים היא שאין ולא תהיה חלופה לקרבה האנושית. להורים הוא מציע לא להניח לבני הנוער להישאר לבדם בעולם הווירטואלי. "הגבילו את שעות הגלישה שלהם, הסבירו להם שחבר מזדמן ברשת הוא לא חבר אמיתי, והעיקר," הוא מדגיש, "הסבירו להם שהעצות שהם מקבלים שם אינן של יועצת בית הספר או של פסיכולוג, אלא של נער או נערה כמותם."
לפנייה לכתב/ת 
