הנרגן

כמה דקות אל תוך מסיבת העיתונאים כבר היה ברור שמשהו מתרחש. דאוני ג'וניור לא הצליח לתקשר עם האנשים שישבו מולו וביחסו הצליח לקומם אותם יותר מאשר לזכות באהדתם. האירוע הזכיר סצנה מתוך "איירון מן" שבה טוני סטארק, בגילומו של דאוני ג'וניור כמובן, מכנס עיתונאים ובחיתוך דיבור מתנשא ופרובוקטיבי מטיח בהם את דעותיו. ואכן, לרגעים השתררה תחושה שטוני סטארק הוא זה שיושב מולנו ולא דאוני ג'וניור. ואולי, כפי שנכתב לא פעם קודם לכן, סטארק הוא אכן האלטר אגו של השחקן המגלם אותו.

מה בדיוק קרה שם? לא ממש ברור. אולי היה זה ההבדל התרבותי בין לוס אנג'לס, שבה שחקן יכול לדבר ולפנות אל מישהו בכל צורה שתתחשק לו ואנשים יחליקו לו את זה, לבין לונדון, שמעריכה כוכבים אבל אינה ממליכה אותם, הרי קיים בה כבר בית מלוכה אחד. ואולי, וגם זו אפשרות, 20 העיתונאים שישבו מולו פשוט לא הבינו את חוש ההומור שלו. ועדיין נאמרו דברים מעניינים בפגישה, חצי פגישה הזאת.

מסיבת העיתונאים נערכה כדי לקדם את סרטו החדש של דאוני ג'וניור, "אל תלחצי, אני בדרך", בבימויו של טוד פיליפס ("בדרך לחתונה עוצרים בווגאס"). וכפי שמתפרש משמות שני הסרטים האלה, גם הפעם מדובר בסרט מסע. דאוני ג'וניור מגלם בסרט את פיטר היימן, שאשתו עומדת ללדת את ילדם הראשון בניתוח קיסרי בעוד ימים אחדים. פיטר ממהר לתפוס טיסה הביתה ללוס אנג'לס מאטלנטה כדי להיות לצידה בזמן הלידה, אך תוכניותיו משתנות כשהוא נתקל (באופן די מילולי) באיתן טרמבליי (זאק גאלפיאנקיס), שחקן בהתהוות ומגנט לאסונות. המפגש ההזוי גורם לשניהם להיזרק מהמטוס ולהיכנס לרשימה המפוקפקת של אלה שלא זכאים לטוס. פיטר מוצא עצמו ללא ארנק, דרכון או מטען וללא אלטרנטיבה אחרת, הוא נאלץ לנסוע ברכב עם איתן והכלב שלו במה שהופך להיות מסע חוצה מדינות שיחריב מכוניות, חברויות ואת עצביו של פיטר.

"פיטר הוא ארכיטקט, קונטרול פריק, שתלטן עם התקפי זעם. לא הייתי מצליח לגלם אותו בצורה כל כך אמיתית אלמלא הכימייה שהיתה ביני לבין טוד וזאק. אני אדם דרמטי, כועס ופרפקציוניסט, שחושב שהוא יודע את כל מה שיש לדעת על קולנוע, והחבר'ה האלה ידעו ללכת איתי ולהוציא ממני את המיטב".

בסרט יש כמה סצנות מצחיקות נורא המתארות מצבים קיצוניים, כמו זו שאתה יורק על פניו של סאני הכלב. כמה רחוק זה רחוק עבורך?

"אני חושב שזה חשוב לא למתוח קו אלא לתת לקהל להחליט. היה כיף לראות איך הסצנה התחילה ואיך היא נגמרה, כי במקרים רבים זה לא היה אותו הדבר. בסצנה עם הכלב טוד אמר לי, 'רק כדי להדגיש שזה סופי, שאתה לא רוצה להסתובב יותר עם הדמות של זאק, פשוט תירק לכלב שלו בפנים', ולי זה היה נראה קצת מוזר. אני אוהב כלבים ולא ממש רציתי ללכת על זה, והוא אמר לי 'פשוט תירק לו בפנים ודי'. אז ירקתי וסאני הכלב הסתכל עליי בצורה של 'מה קרה?', ואני חשבתי 'לעזאזל, מה לא בסדר איתנו?'. אני חייב להודות שבטייק השביעי סאני כבר חיכה עם הפה פתוח". 

אתה ידוע בהיותך שחקן רבגוני. באיזה ז'אנר של סרטים אתה מרגיש יותר בנוח?

"אני חושב שמה שיש בקומדיות שאין בסרטים האחרים זה איזשהו קסם שנוגע ללב, משהו יותר קל, ואני חושב שיש ממש קומץ קטן של אנשים שמסוגל לעשות קומדיות טובות. אבא שלי, שהיה בעסקי הקולנוע בשנות ה־60, אמר לי שזה מסוג הסרטים שהוא והחברים שלו היו עושים אם היתה להם את האפשרות, אז תשאירו את התקווה חיה".

אבא של דאוני ג'וניור, רוברט דאוני סניור, היה שחקן, תסריטאי, מפיק ובמאי של סרטי קולנוע אלטרנטיביים, כך שדאוני הצעיר נולד אל תוך עולם הקולנוע. עם אמא שחקנית ואבא במאי, אף אחד לא הופתע כשכבר ב־1970, כשהיה בן חמש בלבד, דאוני ג'וניור השתתף בסרטו הראשון. כמה שנים לאחר מכן הוא כבר זכה באהדת המבקרים כשגילם צעיר עשיר שמידרדר לסמים בסרט "חלומות צעירים". אלא שהתפקיד ההוא חזה במידה רבה את עתידו הקודר והיווה את מה שדאוני ג'וניור הגדיר כ"רוח העתיד של חג המולד". עם בעיית סמים, שהעיד שהתקיימה אצלו כבר מגיל שמונה - בעזרתו האדיבה של אביו, שהיה מכור בעצמו והיה נותן לו לנסות - הפכו חייו לסרט ההמשך של הדמות שגילם בתחילת הקריירה. למרות הסמים, הצליח דאוני ג'וניור לשחק ב"אייר אמריקה" לצידו של מל גיבסון, ב"רוצחים מלידה" וב"צ'פלין", שעליו קצר מועמדות לפרס האוסקר ב־1992.

השנים שבין 1996 ל־2001 היו חשוכות במיוחד עבור דאוני ג'וניור. הוא היה עסוק בעיקר בכניסות ויציאות ממוסדות גמילה ופחות בקריירה. ב־2003, כשהצליח להתנקות, התחילה הקריירה שלו לנסוק שנית עם סרטים כמו "הבלש המזמר", "קיס קיס בנג בנג" ו"זודיאק". אולם החזרה הגדולה שלו קיבלה את תו התקן ההוליוודי בתפקיד שיצק אופי לדמותו של טוני סטארק, המיליונר המפונק שנכנס לחליפת הברזל ב"איירון מן". הסרט גרף מעל 300 מיליון דולר, הציב את דאוני ג'וניור בראש רשימת השחקנים המובילים והעניק לו תפקידים נוספים בשוברי קופות, בהם "רעם טרופי", שהביא לו מועמדות שנייה לאוסקר, "שרלוק הולמס" ו"איירון מן 2".

היו לך עליות וירידות בקריירה והנה אתה שוב על הסוס. כמה קשה היה לחזור?

"קשה מאוד, ממש מאבק יומיומי. בתקופת הסמים הרגשתי כמו אדם שיש לו אקדח בפה והאצבע שלו היא זו שלוחצת על ההדק והוא בכל זאת אוהב את הטעם של המתכת. אני חושב שסוזן אשתי, שהפיקה, בין היתר, גם את 'אל תלחצי, אני בדרך', היא הסיבה המרכזית לכך שאני נמצא במקום שבו אני נמצא היום. בלי התמיכה שלה, כל זה לא היה קורה. בפן המקצועי אני חייב לתת קרדיט ענק לג'ון פאברו, הבמאי של "איירון מן", שנלחם עליי והאמין מההתחלה שאני הוא טוני סטארק".