אמרו כן לזקן

הבמאי הבריטי־יהודי מייק לי ("סודות ושקרים", "עירום") אוהב להקיף את עצמו בחבורה נאמנה, שמלווה אותו הרבה שנים ומוכנה להיכנע לגחמותיו ולשיטות העבודה המיוחדות שלו. השחקן הכי מפורסם בכנופיה שמסתופפת סביב לי הוא ג'ים ברודבנט (61), שמציית לו כבר 30 שנה, תחילה בתיאטרון ואחר כך בקולנוע. ברודבנט אומנם נהנה לפלרטט גם עם במאים הוליוודיים מפורסמים, כמו וודי אלן, מרטין סקורסזי וסטיבן ספילברג, ולהופיע בשוברי קופות דוגמת "הארי פוטר", אבל כשלי מבקש ממנו להתייצב - הוא עושה זאת בשמחה. "זה אומנם תמיד סיכון עם מייק, כי אתה לא ממש יודע איך הסרט ייראה בסוף", אמר ברודבנט כשנפגשנו בפסטיבל קאן האחרון, "אבל אני מאוד גאה בסרטים שעשיתי איתו. זה תמיד יותר מעורר, מרגש, מספק ועמוק לשתף פעולה עם מייק מאשר עם אחרים. אנחנו ממש מזדקנים ביחד. כשאתה עובד עם מישהו 30 שנה, אז הדברים משתנים, וכך גם היחסים".

אחרי שעבדו יחד בסרטים "מותק של חיים" (1990), "טופסי טרווי" (1999) ו"וירה דרייק" (2004), הצמד לי־ברודבנט משגר עכשיו את "עוד שנה", שהשתתף בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן. ברודבנט מגלם בסרט את טום, גיאולוג־מהנדס לונדוני שחי באושר וביציבות עם רעייתו ג'רי (רות שין), יועצת פסיכולוגית. לשניים יש בן אחד, שכבר עזב את הבית ומדי פעם קופץ לבקר. הסרט עוקב אחר שנה בחיי טום וג'רי, ואחר השינויים שחלים בהם. "אני מניח שהדמות של טום היא הכי קרובה אליי מכל הדמויות שעשיתי עד עכשיו", מתוודה ברודבנט. "בעבודה על 'עוד שנה' טום היה ממש חלק ממני, אם לא ממש אני".

אוהב את הזיקנה, כל עוד היא לא כואבת. ברודבנט 

גם אתה, כמו טום, אוהב לבשל?

"כן, אני נהנה לבשל. ובאופן מוזר, טום הוא טבח טוב בדיוק כמוני. הוא אולי לא יכול להתחרות בתוכנית 'מאסטר שף', אבל הוא יכול לעשות פסטה טובה".

מהי המנה המובחרת שלך?

"ריזוטו".

"עוד שנה" עוסק, בין היתר, בהתבגרות ובהזדקנות. איך אתה מתמודד עם העובדה שחגגת 60 בשנה שעברה?

"כן, אנחנו לא נעשים צעירים יותר ועוד מעט אקבל כרטיס חופשי־חודשי לקשישים לנסיעה בלונדון. כשאתה מזדקן הדברים נעשים מצד אחד קלים יותר ומצד שני קשים יותר. יש לך חוכמה ותובנות, כבר ראית את הדברים ואין לך את עודף הביטחון של הנעורים, שחושבים שיודעים הכל. אני אוהב את התחושה הזאת, כל זמן שזה לא כואב".

ברודבנט כהוראס סלגהורן ב"הארי פוטר והנסיך חצוי הדם"

עשית באמצע שנות ה־90 עם וודי אלן את "קליעים מעל ברודוויי". אתה יכול להשוות בינו לבין לי?

"העבודה עם וודי אלן היתה חוויה נהדרת, משנת חיים. היא נתנה לי סוג של הכרה ומיקמה אותי במקום אחר. באותה תקופה מעט מאוד בריטים עבדו עם וודי אלן, עכשיו כולם עובדים איתו. אני הייתי אחד החלוצים. וודי ומייק יוצרים בצורה שונה, כמעט הפוכה - וודי מבקש מהשחקנים שיאלתרו על התסריט ואילו מייק קורא לשחקנים לעשות אימפרוביזציה כדי שיהיה לו תסריט - אבל שניהם אוהבים שחקנים ואת מה שהם מביאים איתם לשולחן העבודה".

אתה מוצא דמיון בהומור שלהם?

"שניהם גברים יהודים קטנים עם חוש הומור יהודי נהדר, אבל אני לא יכול לדמיין את מייק לי עושה סטנד־אפ כמו שוודי עשה בתחילת הקריירה שלו".

ברודבנט נולד למשפחה של אמנים ושחקנים חובבים. הוא למד אמנות ומשחק, עבד בתיאטרון ובשלהי הסבנטיז הגיע לקולנוע. במהלך הקריירה המפוארת שלו הספיק ברודבנט להופיע בסרטים של בכירי הבמאים, מטרי גיליאם ("ברזיל") ועד באז לורמן ("מולין רוז'"), ולמרות היותו שחקן אופי רציני ומוערך אין לו שום בעיה להשתעשע בלהיטים הוליוודיים כמו סרטי "יומנה של ברידג'ט ג'ונס" (שבו גילם את אביה של ברידג'ט), "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח" ו"סיפורי נרניה". לאחרונה הוא לקח חלק גם בסדרת סרטי הארי פוטר, שם גילם את הוראס סלאגהורן, המורה לשיקויים וראש בית סליתרי החמדן אך החביב, ולקח חלק גם בסרט השמיני והאחרון החותם את הסדרה. "זאת היתה התנסות מאוד טובה", מדווח ברודבנט. "ואני נותן את כל הקרדיט למפיקים: הארגון היה טוב והם עבדו מאוד יפה. כל הילדים והצעירים המתבגרים התנהגו כראוי. הם אינטליגנטים, ידידותיים ועם רגליים על הקרקע. זה הישג מדהים. אני מאמין שאם היינו עושים את הסרטים האלה באמריקה, זה לא היה קורה".

אחת הסיבות שברודבנט נהנה כל כך מצילומי "הארי פוטר" היו התנאים הנוחים. "בגלל שאתה עובד עם ילדים, שעות העבודה שונות מהנהוג ואתה הולך הביתה מוקדם. דניאל רדקליף, המגלם את הארי פוטר, כבר לא ילד, ולמרות שהוא התבגר, המפיקים לא הלחיצו אותו בלו"ז של מבוגרים. התאים לי לעבוד מעט שעות ורק חמישה ימים בשבוע. זאת היתה גם משכורת טובה, אז מה רע?".

ההשתתפות ב"הארי פוטר" כינסה סביבך מעריצים חדשים?

"האמת שזה בא בגלים, וזה לא קורה הרבה. אולי בגלל שאני מסתובב עם כובע לא מזהים אותי. לפעמים גילויי ההערצה יכולים להיות נעימים ולפעמים מעצבנים ומביכים. אם הייתי עושה יותר סדרות קומיות בטלוויזיה, בוודאי היו מציקים לי יותר ולא הייתי יכול ללכת לסופרמרקט. בינתיים חוששני שלא נערות מתבגרות דולקות אחרי ברחוב, אלא גברים מבוגרים, שניגשים להביע את הערכתם כלפיי".