השלב הבא: כפיה
המבוי הסתום בשיחות על המשך הקפאת הבניה בשטחים מסמן כישלון במו"מ עם הפלשתינאים. בקרוב ישראל תמצא את עצמה מתמודדת עם פיתרון שיכפה עליה
דיפלומטים אינם אוהבים להציג מצב בלתי הפיך ועל כן מחלקת המדינה האמריקאית סירבה לומר כי נסתם הגולל על חזון שתי המדינות על פי מיתווה אובאמה-קלינטון. הפקידים דיברו בנוסח פוליטיקלי קורקט ואמרו כי נתיב אחד הגיע לכדי מיצוי ועתה ינסו נתיבים אחרים, כאילו שיש אלף וריאציות כדי להגיע להסכם שלום בין ישראל והפלשתינאים.
בסוף השבוע יתכנסו בוושינגטון קובעי המדיניות, הילארי קלינטון, אהוד ברק וסלאם פייאד, שיהיו אורחי "פורום סבן" וינסו לבצע החייאה מלאכותית בגופה שהונחה לפתחם השבוע. עתה מדברים הצדדים על אפשרות לחזור לשיחות עקיפות, שזאת הדרך הכי אלגנטית לומר שלא יהיו שיחות, שכן שיחות עקיפות כבר התקיימו והביאו את כולם לשום מקום.
ההודעה האמריקאית כי נכשל הניסיון להגיע עם ישראל להסכם על הקפאה נוספת לא הייתה דרמטית, כי היא גם לא הייתה פורמלית. ממחלקת המדינה נמסר לכתבים "לרקע בלבד", נוסח שמתאר כי לאחר התייעצויות עם הצדדים החליט המימשל האמריקאי לוותר על הדרישה להקפאה נוספת ולמצוא נתיבים אחרים להתקדמות והידברות. היה זה נוסח שאין בו אשמים, אין בו מאשימים, כמו ביקשה מחלקת המדינה להנמיך את הלהבות, להרגיע את הציפיות וגם לבשר לעולם כי כאשר הגיעו הצדדים למבוי סתום בערוץ אחד, זה לא סוף העולם, אפשר לנסות ערוץ אחר.
אלא שמאחורי הקלעים הדברים נראים אחרת: המימשל מאוכזב מממשלת ישראל על שתקעה מקלות בגלגלי תוכנית ההקפאה הנוספת ובכך בעצם חיסלה כל סיכוי להגיע בקרוב להסכם שלום עם הפלשתינאים. המימשל האמריקאי חתר באופן ברור למצב בו תוך שנה יגיעו הישראלים והפלשתינאים, בתיווך האמריקאים, להסכמות על נושאי הליבה ותונח אבן הפינה להקמת מדינת פלשתין. עתה, תאריך היעד הזה הולך ומתרחק.
במימשל מתקשים להבין מדוע לא הפעיל נתניהו את מלוא כוחו כדי להגיע להסכמות עם האמריקאים. ההצעה של המימשל בראשות אובאמה הייתה נדיבה ומרחיקת לכת, נתניהו התבקש להסכים להקפאה נוספת של הבניה בהתנחלויות, למשך 90 ימים, ובתמורה הבטיח לו המימשל הרים וגבעות: תוספת של עשרים מטוסי חמקן (בנוסף ל-20 המטוסים שישראל כבר רכשה), סיוע ביטחוני ומדיני. המימשל היה מוכן להתחייב כי יסכל כל ניסיון להעביר בפורומים בינלאומיים החלטה נגד ישראל הקשורה בסכסוך הישראלי-פלשתינאי. המימשל אמנם לא התחייב להפעיל וטו אבל הבטיח להפעיל את כובד משקלו כדי שבתקופת המשא ומתן לא יתקבלו בפורומים בינלאומיים החלטות שישראל לא שותפה להן.
סעיף זה נועד למנוע מצב בו הפלשתינאים יפנו באופן חד-צדדי לאו"ם ויבקשו הכרה במדינת פלשתין ללא הסכם עם ישראל. עוד הבטיחה ארצות הברית כי תעביר לישראל ציוד צבאי נוסף כדי שתוכל להגן על גבולותיה לאחר ההיערכות החדשה. בתמורה לכך ביקש המימשל הישראלי הקפאה ל-90 יום כדי שניתן יהיה לפתוח בשיחות הישירות. דברים ברוח זו סוכמו בין ראש הממשלה נתניהו ומזכירת המדינה קלינטון כאשר נפגשו לפני חודשיים בניו-יורק וקיימו ביניהם דיאלוג בנושא במשך שבע שעות. בסיומה של אותה פגישה ארוכה פרסמו שני הצדדים הודעה משותפת ברוח חיובית. מזכירת המדינה אמרה אז כי המימשל האמריקאי שואף להגיע למצב בו תוקם מדינת פלשתין על בסיס גבולות 67 עם חילופי שטחים מוסכמים על הצדדים.
באותו ערב, בו הסתיים המפגש בין נתניהו לקלינטון, הייתה תחושה של תקווה באוויר. גם פקידים אמריקאים שהיו מעורבים בשיחות טענו כי נתניהו רציני והוא מתכוון להשיג את אישור הקבינט הישראלי להקפאה נוספת. עוד לפני שהנושא הועלה בקבינט מיהרה הילארי קלינטון לשבח את נתניהו על נחישותו ומנהיגותו. גם הנשיא אובאמה בעצמו הצטרף לברכות: הוא שיבח את נתניהו שקיבל על עצמו החלטה קשה. אובאמה וקלינטון העניקו לנתניהו חיבוק גדול במטרה לעודד אותו, אבל זה לא עזר.
נתניהו חזר לישראל מפגישתו עם הילארי קלינטון בניו-יורק והחל מערים קשיים על ההבנות שהושגו עם האמריקאים. תחילה ביקש שהערבויות האמריקאיות יגיעו בכתב. בבית הלבן ראו בכך סימן לחוסר אמון אותו מפגין ראש הממשלה כלפי הנשיא האמריקאי אבל החליטו להקל על נתניהו והסכימו לנוסח כתוב. הם אמנם לא הסכימו להעביר מכתב ערבויות אלא לשלוח לישראל מכתב רשמי המסכים את ההבנות שהושגו בפגישת נתניהו-קלינטון. בין וושינגטון לירושלים החלו להחליף טיוטות. ישראל דרשה כי יהיה כתוב כי מותר לה לבנות במזרח ירושלים. וושינגטון סירבה והציעה נוסח מעורפל יותר:"ההקפאה הנוספת תהיה זהה להקפאה הקודמת". אבל לא רק סעיף זה הכשיל את ההבנות: האמריקאים דרשו כי מיד עם חידוש השיחות יעסקו הצדדים בנושא שרטוט הגבולות. מבחינת האמריקאים זה היה קריטי: הם היו מוכנים להתחייב כי לא יבקשו הקפאה נוספת אחרי תקופת 90 הימים הראשונית והסכימו לכך מתוך תקווה כי במשך 90 ימים אלו, אם הצדדים יתרכזו בנושא אחד בלבד, שרטוט הגבולות, הם יוכלו להגיע להסכמות ואז לא יהיה צורך בהקפאה נוספת כי כל צד ידע היכן הוא יכול לבנות.
ישראל סירבה. היא לא רצתה לעסוק בסימון הגבולות תחילה אלא בבת אחת בכל מיגוון נושאי המחלוקת.
המימשל האמריקאי הבהיר כי אם שמים את כל המחלוקות על השולחן בבת אחת, זהו מתכון לכישלון. הם הציעו לפרק מוקש מוקש, אחד אחרי השני: קודם לקבוע את הגבולות אחר כך לעבור למכשולים הבאים.
כל האקרובטיקה המילולית לא עבדה בסופו של דבר. לא הושגה הסכמה בין ירושלים לוושינגטון לגבי נוסח הסיכום על הקפאה נוספת. בוושינגטון נמנעו מלנופף בפומבי אצבעות מאשימות לעבר נתניהו, הם עדיין רוצים לנסות ולהמשיך בתהליך, אבל בשיחות פרטיות התבטאו אנשי מימשל באופן ביקורתי על ראש ממשלת ישראל והתקשו להבין למה הוא לא היה מוכן לתת כל כך מעט ולקבל בתמורה כל כך הרבה. גם הנשיא אובאמה זכה לביקורת קשה, גם בתקשורת האמריקאית וגם בקרב דיפלומטים אמריקאים מנוסים. הם לא הבינו איך אובאמה מוכן לתת לישראל כל כך הרבה תמורת כל כך מעט.
השגריר לשעבר בישראל ובמצרים, דן קרצר, שהיה יועץ אובאמה לנושאי המזרח התיכון בעת המירוץ לנשיאות, אף הרחיק לכת וכינה את העיסקה "שוחד שנותנת ארצות הברית לישראל ושיגרום נזק לברית בין המדינות".
אבל השוחד לא עזר, וממשלת ישראל ויתרה על הזדמנות, שאולי לא תחזור, לקבל מארצות הברית מה שפעם לא הייתה יכולה לחלום עליו אפילו.
הסירוב הישראלי להקפאה נוספת הוא בעצם אמירה של ישראל כי בשלב הזה היא לא רוצה ולא מוכנה להגיע באמת להסדר שלום עם הפלשתינאים. אפילו ידידו של נתניהו, סגן הנשיא ג'ו ביידן, אמר לא מכבר כי במימשל האמריקאי מתקשים להחליט אם נתניהו באמת רוצה להגיע להסדר ולקבל את ההחלטות הקשות או שהוא רק מדבר יפה.
חוסר היכולת להגיע להסכם על ההקפאה הנוספת בעצם מספק את התשובה. נתניהו לא רוצה, לכל הפחות לא רוצה עכשיו.
מרגע זה יש למימשל האמריקאי רק מוצא אחד: להציג לעולם תוכנית שלום אמריקאית, המבוססת על התוכנית השמורה במגירתו של אובאמה מיום שנכנס לתפקיד. תוכנית אובאמה מבוססת בחלקה על היוזמה הסעודית, שכבר קיבלה אישרור של הליגה הערבית. התוכנית לא מביאה חידושים גדולים, היא מציגה אמת פשוטה: ישראל צריכה לסגת לגבולות 67 עם תיקוני גבול המתבקשים בשל שינוי המציאות. ישראל תוכל לספח את גושי ההתנחלות הגדולים ולתת לפלשתינאים בתמורה שטחים חלופיים על בסיס דונם תמורת דונם. מעמדה של ירושלים יהיה עיר המשמשת בירת שתי המדינות, ישראל ופלשתין, עם אפשרות של ניהול בינלאומי של האתרים הקדושים. זכות השיבה לא תתבצע כפי שמבקשים הפלשתינאים אלא ימצא פיתרון בינלאומי נדיב לפליטים. ישנם עוד תתי סעיפים אבל בגדול זו התוכנית.
לא יהיה זה מספיק שאובאמה יציג תוכנית כזאת. אחרי שיציג אותה הוא צריך להתחיל ללחוץ. והוא צריך ללחוץ על כולם. על הפלשתינאים, על ישראל, על מדינות ערב. לנשיא של מעצמה יש כח ללחוץ, גם יש לו כלים לעשות זאת. אובאמה היה מלא בכוונות טובות כשנכנס לתפקידו. עברו שנתיים ודבר לא זז במזרח התיכון. אם הוא לא יציג תוכנית שלום מפורטת, הוא ימצא את עצמו בעוד שנתיים באותו מצב כלפי המזרח התיכון: בלי הסדר, בלי שלום, בלי מדינה לפלשתינאים.
במקביל, מתחת לאפה של ארצות הברית מתחולל שינוי לא מבוטל בדעת העולם כלפי מדינה פלשתינאית שתוקם ללא הסכם עם ישראל. הפלשתינאים הודיעו כי אם לא יהיה הסכם עם ישראל הם יבקשו באופן חד-צדדי את הכרת העולם במדינתם. השבוע, ברזיל וארגנטינה, שתי החשובות שבמדינות דרום אמריקה, הודיעו על תמיכתם במדינה הפלשתינאית. אורוגאווי ופרו הודיעו כי הם בדרך לתמוך ויפרסמו הודעה על כך בקרוב. גם מדינות באסיה מתייחסות בחיוב להכרה כזאת. יתכן כי חלק מהן יודיעו זאת כבר בקרוב.
איך שלא מסתכלים על המצב מה ישקרה יקרה בכפיה: או שלום בכפיה דרך תוכנית אמריקאית, או מדינה בכפיה, דרך הכרת העולם במדינה שתקום. שני המקרים הם פחות טובים לישראל מאשר הסכם, אבל אותו היא החמיצה השבוע.
