זהות ב-Y
מפגש עם ילדים ישראלים-אמריקאים ב-Y92 מצליח לבלבל אפילו את הכתבת
והילדים שלכם?
"אני ישראלי שחי באמריקה", משיב אלי רון לשאלתי, "אבל הבנות שלי? חוץ מזה שהן מדברות עברית הן לגמרי אמריקאיות". אלי הוא אחד מעשרות ההורים במסיבת החנוכה של "ישראלינס", ב-Y92 במנהטן, ערב יום ראשון, 5 בדצמבר. שתי בנותיו – אריאלה בת הארבע ומאיה בת השבע – נולדו בארה"ב. "אני מרגיש שבאנו מעולמות שונים", הוא אומר. "אצלהן הכל זה סליחה, בבקשה, תודה. אנחנו, הישראלים, את יודעת, לא נולדנו עם זה".
"ישראלינס" היא תוכנית ב-Y92 עבור משפחות ישראליות. פעמיים בחודש, מספטמבר עד מאי, מתקיימים אירועים ומפגשים המיועדים לילדים בגילאי חצי שנה עד עשר ושסובבים נושאים הנוגעים בישראל: האוכל, המוזיקה, אמנות, ספרים. "המטרה של 'ישראלינס' היא לעזור לילדים להורים ישראלים לשמר את המורשת הישראלית שלהם, על כל מה ששונה ומיוחד בה, ובמקביל לגשר ביניהם לאוכלוסיה היהודית-אמריקאית הרחבה יותר", מסביר מרטי מוסקוביץ', מנהל התוכניות לחיים יהודיים ב-Y92, תוכניות שבאות לענות על הצורך שיש לכל הורה, מן הסתם, לראות את הילד שלו גדל על אותם ערכים שהוא עצמו צמח מהם.
הסבתא יהודית נוי מישראל והנכדה רומי נבו מאמריקה מכינות לביבות
אז מה הם – ישראלים או אמריקאים? אני מתבוננת בילדים שמצטופפים סביב שולחן זרוע קמח וחלמון: הם מכינים לביבות. פעוטה כבת שלוש ניגשת לילד שגבוה ממנה בשני ראשים ובעברית נחושה מכריזה: "אני לוקחת!" היא נוטלת את כף העץ שלו והולכת. כעבור כמה רגעים הילד ההמום מתעשת: That’s not yours, הוא נוזף בה בשקט, וליתר ביטחון הולך לעמוד עם הכף שלקח חזרה ליד המדריכה. גם בתוך הקבוצה הממוקדת הזו רואים קשת של זהויות.
אבי הוא בן שלוש, ואחיו עמית בן שמונה חודשים. "אני ישראלי, וגם הם יהיו ישראלים. עד גיל שמונה אני מקווה לראות אותם בארץ", עונה לי אביהם רונן בביטחון. אשתו דבי משפילה מבט לרצפה. "אני מביא את הילדים ל-Y כדי להשריש בהם את התרבות, השפה, המוזיקה, כדי שאת שירי החג יכירו בעברית". בעוד שנה, כשאבי ילך לגן וישחק יותר עם ילדים אחרים, רונן ירצה שיכיר ילדים ישראלים אחרים וישחק איתם משחקים כמו בארץ, בעברית. הוא קם להביא לבנו סופגניה, ודבי ואני נותרות לבד.
"אז איך את עם הרעיון של לחיות בישראל?"
"אני אמריקאית, וגם הילדים שלי אמריקאים", היא נאנחת. "נולדנו כאן. קשה לי עם זה".
בשנה האחרונה, "ישראלינס" החלו לעבוד בשיתוף עם הצופים, במטרה לספק פעילויות גם לילדים קצת יותר מבוגרים, כמו לאיילי עפרוני, שבקרוב תהיה בת 11. לאחרונה אמא של איילי מתלבטת: לחזור איתה לישראל, לפני שתתחיל בלימודים בחטיבת הביניים, או להניח לילדה להתבגר במערכת האמריקאית? "הלב חצוי", אומרת ספי עפרוני, "אני לא יודעת לאן היא שייכת".
איילי מדברת עברית שוטפת. היא גדלה על מוזיקה וסדרות טלוויזיה ישראליות וביקרה תכופות בארץ. בבית הם מנגבים חומוס ומשחקים מטקות בחצר האחורית. ספי מפנה אליה את שאלתי, את ישראלית או אמריקאית?
"שניהם?" היא מהססת. "כן, אבל אם היית צריכה לבחור, מה יותר?" אמה מתעקשת. "אני אמריקאית", איילי קובעת בסוף, "נולדתי פה".
"ואת? הכתבת?" שואל אלי רון במפתיע ,"המבטא שלך מוזר. את ישראלית או אמריקאית?"
"נולדתי בארה"ב", אני מודה, "הורי ישראלים, שחיו שנים באמריקה ועלו בחזרה לארץ כשהייתי בת חמש. דיברנו אנגלית בבית והתגעגענו לאמריקה. תמיד הרגשתי אמריקאית. אבל עכשיו שחזרתי, אחרי יותר מעשרים שנה בישראל, אני מרגישה יותר ישראלית מאמריקאית". אלי מגחך, "נו, אז מה זה עושה אותך, 'יהודי נודד'? את ישראלית או אמריקאית בסוף?"
עכשיו שהשאלה שלי הופנתה אלי, אני מבינה כמה היא קשה ומפחידה והרת גורל. התשובה שאבחר תקבע לא רק היכן אחיה, אלא את הזהות של ילדי לעתיד – אמריקאים? ישראלים? או שנמשיך לדור שלישי של ילדים חצויים, שלא שייכים לגמרי לאף מקום ותמיד מתגעגעים למקום אחר?
"שאלה טובה", אני ממלמלת.
