מאדמות מזוהמות ועד לגלנט: מזלזלים בנו

הדיון הסביבתי בשבועות האחרונים עמד ללא ספק בסימן קרקעות: אישורו, סוף סוף, של חוק שיקום קרקעות מזוהמות בוועדת השרים לענייני חקיקה, פרסום דו"ח האיומים על השטחים הפתוחים של החברה להגנת הטבע, ופרשת הקרקעות של הרמטכ"ל המיועד, יואב גלנט, שהתפוצצה עם העתירה של התנועה הירוקה לבג"ץ, כל אלה היו בכותרות.

אפילו פיצולה של מפלגת העבודה וההקמה של מפלגת עצמאות החדשה, מאיימים לזעזע את הליך הבחירה של יו"ר קק"ל, שמחזיקה בכ-13% מהקרקעות במדינה. וזה רק קצה קצהו של הקרחון, כאשר על הפרק עומדת עדיין הרפורמה המאיימת במוסדות התכנון והבנייה שמבקש לקדם ראש הממשלה.

השטחים הציבוריים בישראל הולכים ומצטמצמים, אך האיומים רק גדלים ומתרבים. למרות ההצלחות הלא מבוטלות במאבקים על שטחים פתוחים שחווינו לאחרונה, המסקנה אחת וברורה - המדינה לא שומרת על הקרקעות שהציבור מפקיד בידה.

קרקע היא מהמשאבים העיקריים של מדינה ועל אחת כמה וכמה במדינה קטנה וצפופה כמו מדינת ישראל, אבל היא גם חלק ממכלול אקולוגי גדול יותר.

המאבק המתמיד על הקרקעות במדינה מכנס לתוכו אינטרסים רבים ומגוונים, אבל כשעל המגרש הצפוף משחקים נבחרי ציבור, רשויות לאומיות ומקומיות ויזמים גדולים וקטנים - נדמה שהציבור הרחב והטבע נדחקים פעם אחר פעם לפינה.

זילות אישית ולאומית

סיפור הקרקעות בישראל, בדומה לנושאים סביבתיים אחרים הקשורים במשאבי טבע, הוא סיפור של התנהלות ללא ניהול. קודם מקדמים, אחר-כך מתכננים ומתאימים, בסוף מחפשים פתרונות קצה או כאלו שלאחר מעשה, ובדרך גם מעלימים עין ולא אוכפים את שצריך לאכוף.

חוק שיקום קרקעות מזוהמות, שמגדיר לראשונה מפורשות מהי קרקע מזוהמת, מי האחראי לזיהום, ומי האחראי לטיפול בקרקע המזוהמת, הוא בהחלט חוק פורץ דרך. אולם אסור לשכוח שגם הוא בא לטפל במפגע שבעבר לא השכלנו למנוע ושללא בקרה ואכיפה - ימשיך לשמש עלה תאנה להתנהלות הכושלת של המדינה.

רשימת הקרקעות המזוהמות בישראל ארוכה מלהכיל, מקורות הזיהום רבים וההשפעה הסביבתית רחבה הרבה מעבר לפגיעה בקרקע עצמה. האשמים העיקריים הם צה"ל והתעשיות הביטחוניות, מפעלי תעשייה, עסקים קטנים באזורי מסחר ותחנות דלק, אבל בעיקר גורמי הפיקוח והאכיפה שחטאו שוב ושוב בעבודתם.

גם פרשת הקרקעות של יואב גלנט, שללא ספק מעיבה על מינויו לרמטכ"ל הבא ואולי אפילו תוביל לביטול המינוי, חוזרת ומציגה את הזילות הלאומית בקרקעות הציבור. גלנט שניכס לעצמו, לכאורה, קרקעות רבות במושב בו הוא גר בטוענות כאלו ואחרות, לא פעל לבד. המדינה שאישרה את השינויים המפליגים בנחלתו, שיקרה בבית המשפט, לא מצאה מקום לתקן את המחדלים לאחר שיצאו לאור, ולבסוף אישרה את מינויו מבלי לבחון את הדברים לעומק, אשמה לא פחות, אם לא יותר.

סקר טלפוני, שנערך לאחרונה, מצא כי מרבית הציבור בישראל חושב שכמות השטחים הפתוחים במדינה הולכת ומתדלדלת ושהמדינה לא עושה די לשמור על שטחים אלו. אבל הסקר מעלה שאלה לא פחות חשובה, האם הציבור הרחב מוכן לעשות משהו מעבר למענה על סקר טלפוני קצר, כדי לשמור על זכותו הבסיסית על משאבי הטבע של המדינה?

פרופ' עדי וולפסון הוא מרצה במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון