המשחק בחסות
עיתונאים מכל העולם הגיעו בחודש שעבר לאולד טראפורד כדי לעשות שני דברים: לצפות ביונייטד על הדשא, ולקבל תצוגת תכלית של Epson בסוויטת האירוח. איציק שאשו תפס שם שמונה שערים וחזר עם חמש שאלות, למשל למה ענקית מדפסות ומוצרי הדמיה נכנסת למיטה עם קבוצה שמשחקת כדורגל
(1) מה הקשר בין וויין רוני לחבית סאקי
לפי הפרצוף של וויין רוני כשהוא מסתובב באולם שבו נערכת מסיבת העיתונאים, גם לו אין ממש מושג. האמת, רוני לא ממש נראה מופתע או משתומם; זאת פשוט ההבעה הקבועה שלו, משהו על הציר שבין "מה הבעיה שלך" ל"צא לי מהווריד". או שאולי הוא מבואס. אם כן, אפשר להבין אותו. בכל זאת, מצפים ממנו לעזוב הכל ולחייך למצלמות בחדר מלא עיתונאים שנראים בדיוק כמו אלה שבילגנו לו את החיים בספטמבר האחרון. רוב הסיכויים שיש כאן נציגים של "המירור" ושל "ניוז אוף דה וורלד" - העיתונים שבזכותם אנחנו יודעים שהחלוץ המחונן נוהג לכדרר ברחבה של ג'ני תומפסון, זונה בהכשרתה, בזמן שאשתו יושבת בבית ותופחת מהריון. אבל מנצ'סטר יונייטד מכריזה הערב על שיתוף הפעולה שלה עם Epson. אז רוני, סקולס, פרדיננד, ברבטוב, ואן דר סאר ושאר החבר'ה חייבים ללחוץ ידיים ליפנים ולדבר עם עיתונאים.
אנחנו נמצאים באחת מסוויטות האירוח המפוארות שמסתתרות בין הקירות של טראפורד הישיש. על הבמה הקטנה שבקצה החדר יעלו עוד מעט אלכס פרגוסון, כמה חליפות ממחלקת השיווק של יונייטד, נשיא אפסון וכמה מהסגנים שלו. הם ישתמשו במצגת די מרשימה, ואחריה יענו בשמחה לשאלות, כדי להסביר לעולם מה לענקית מדפסות יפנית ולקבוצת כדורגל בריטית.
gd.jpg)
"תזכיר לי ממוש, איך קוראים למוזיאון הזה בדיוק?"
אז ככה: אם הבנתי נכון, היפנים מקווים שהשיוך למועדון הספורט הפופולרי בעולם יעזור להם להיכנס בצורה חלקה יותר לתודעת הצרכנים בשווקים מתפתחים כמו אפריקה ומרכז אמריקה. במילים אחרות, הם ממש רואים איך פדרו מקוסטה ריקה משכנע את אבא שלו לקנות מדפסת לייזר כי זה מזכיר לו את ראיין גיגס. יונייטד מצידם שמחים לצרף עוד ספונסר ענק לרשימת הספונסרים הענקיים שלהם (בין היתר נייקי, אודי וטורקיש איירליינס), מתוך הכרה בכך שעוד כמה יינים בעובר ושב לא הזיקו לאף אחד.
תכף נצא כולנו בחזרה למינוס שש מעלות שמחכות לנו מחוץ לאיצטדיון, אבל קודם יבוא טקס שבירת חבית הסאקי: מתברר שליפנים יש מין מסורת כזאת של להביא חבית סאקי ענקית לכל מקום שבו הם חותמים על עסקה גדולה או מבשרים על תחילתה של ידידות מופלאה, ואז לנפץ את המכסה שלה בפטיש עץ גדול.
בערך במכה השנייה או השלישית מואיל בטובו המכסה להתפרק אל תוך החבית ולזכות את סר אלכס, שכנראה עמד קרוב מדי, בשפריץ קטן לעין. אותי זה די מצחיק; אותו הרבה פחות. אחר כך הוא מסמן "לחיים", שותה קצת ועושה פרצוף שבזכותו אני יכול לספר לכם שגם דרך הפה, מאמן הכדורגל הכי גדול בכל הזמנים לא מת על יין אורז יפני.
(2) מה הקשר בין סומבררו לאולד טראפורד
יום אחרי תקרית הסאקי הלא מפורסמת אנחנו מתארחים במשחק הבית של יונייטד נגד בלקבורן רוברס. כמו בכל משחק בית באולד טראפורד, גם הפעם מתמלאות הטריבונות במשהו כמו 75 אלף איש. אנחנו מוצאים את עצמנו במרומי היציע המזרחי; בניגוד למה שאתם אולי מכירים מטדי, כאן מדובר בסביבת המחיה של האוהדים השרופים פחות. אבל זה לא הופך אותם לנלהבים פחות.
כמה שורות מעלינו יושבת קבוצה של בערך 100 תיירים מקסיקנים - חלקם מתחת לסומבררו בגודל מלא - שטסו במיוחד למנצ'סטר כדי לעודד במשך 90 דקות את חאבייר הרננדז, המקסיקני הראשון שלבש אי פעם את החולצה האדומה עם השדון והקלשון. זה פרט טריוויה שלא אמור לעניין אתכם יותר מדי, אבל הנה אחד שכן: מתחקיר מקיף שערכתי כששאלתי את העיתונאי שלידי, עולה כי בין 15 ל־20 אחוזים מהצופים שמגיעים לכל משחק בית של יונייטד הם תיירים. עבור חלק גדול מאוד מהצופים האלה, מדובר בפעם הראשונה והאחרונה שהם יבקרו בתיאטרון החלומות. תחשבו רגע על המשמעות של המספרים האלה. תחשבו כמה מוזר היה אם בכל משחק בית של הקבוצה שאתם אוהדים בארץ, חמישית מהקהל היו אנשים ממקומות אחרים בעולם. באופן קבוע, בכל המסגרות.
"יש! צימקנו"
שלא תטעו: גם ביציע הקוסמופוליטי שלנו נשמעים פה ושם שירי אוהדים. במיוחד זכור לטובה זה שחובר לכבוד הקשר הקוריאני ג'י סונג פארק: "נולדת במדינה שבה אוכלים כלבים, אבל היה יכול להיות יותר גרוע: יכולת להיוולד אוהד של ליברפול". רק מה, די ברור שנציגים של "הקומץ" אנחנו לא הולכים לפגוש פה. אז אין לי מושג מה האוהדים המקומיים והאמיתיים של יונייטד חושבים על זה שבחלק מהיציעים יש יותר מצלמות מצעיפים, אבל אני יכול בהחלט לנחש.
אגב, במשחק משמידה מנצ'סטר את בלקבורן 1:7. ברבטוב חוגג עם חמישייה. המקסיקני ההוא? לא משחק דקה.
(3) מה הקשר בין וולה מהאוויר לילדה בת עשר
הנה רשימה חלקית מאוד של דברים שאתה יכול לעשות במתחם אולד טראפורד ביום שיש משחק: לאכול המבורגר, לאכול נקניקייה, לאכול פשטידת בשר (מומלץ רק אם אתה רעב ברמה מסכנת חיים), לשטוף הכל עם בירה סינגה (תאילנדית, עוד ספונסר של מנצ'סטר), לעשות סיור במוזיאון, לקנות חולצה, לקנות צעיף, לקנות כפפות, לקנות כובע, לקנות מעיל, לקנות מקלות אוזניים בצבעי המועדון (לא באמת. בעצם לכו תדעו, אולי כן באמת), לרכוש עט נובע שכתוב עליו נגד מי משחקת היום מנצ'סטר כולל תאריך וסמל המועדון (כל העיתונאים קיבלו אחד כזה למזכרת. לא מוכר את זה בחיים. כאילו, בפחות מ־400 שקל. צלצלו 6893333־03), לתת שלושה פאונד ולקבל בתמורה את התוכנייה הרשמית, לצפות בילדות בנות עשר שמשחקות קטרגל במגרש צמוד לאיצטדיון כשהן בבגדים קצרים למרות שכפור אימים, לתרום לצדקה, להמר על התוצאה, להמר על המבקיעים, להמר על מספר הקרנות, להמר על מספר הדבילים עם הסומבררו, לשיר You’ll never walk alone and you’ll never get a job (כדי להזכיר לאוהדי ליברפול את אחוזי האבטלה בעירם הססגונית, כאילו שמנצ'סטר היא עמק הסיליקון), לקלל את עצמך על זה שלא לבשת עוד סוודר, להיכנס בטעות לפריים של איזה יפני שבדיוק ניסה לצלם את החברה שלו על רקע האיצטדיון, לשלוח אס.אם.אס הביתה כדי לברר מה קורה במשחק של בני יהודה, לקבל אס.אם.אס בחזרה, ולהתבאס נורא.
(4) מה הקשר בין לואיס פרננדז לאימון נבחרת ישראל
ברצינות, אם למישהו יש תשובה אז שיעדכן אותי. אני פשוט נגנב מהסיפור הזה.
(5) מה הקשר בין דניס ארווין לג'וני ווקר
תראו, אני קצת דפוק בכל מה שקשור לשחקני כדורגל. מודה. משום מה יש לי נטייה מובהקת להעדיף בלמים קשוחים ומגינים מחוספסים על פני הלאו מסים של העולם. לצורך העניין, אם הייתי בגיל שבו זה לגיטימי לתלות פוסטרים של שחקני כדורגל - וב"אם הייתי בגיל" אני מתכוון ל"אם אשתי היתה מרשה לי" - בטוח שהייתי מקדיש את המקום על הקיר למרקו מטראצי ולא למרקו ואן באסטן. ואני חולק איתכם את המידע הזה כדי שתבינו כמה אני נלהב לפגוש את דניס ארווין, האיש ששרף את הקו הימני של יונייטד במשך 12 שנה למרות שניחן בטכניקה אישית של גריזלי בוגר שנרדמה לו הרגל, ובפרצוף שמעלה בדעתך את החנווני של העיירה.
"סליחה, יש את זה בלארג'?"
זה קורה במסגרת עוד אחד מהקוקטיילים הרשמיים שנערכים סביב החתונה בין אפסון ליונייטד. כיאה למקום שבו האלכוהול הסופר־איכותי מוגש חינם והסמול טוק מעיק באנגלית עם מבטא בריטי, אני מקבל החלטה למקם את עצמי על הבר ולבדוק איך ג'וני ווקר עובר בירוק. המשימה הנשגבת הזאת כמעט מוכתרת בהצלחה כשפתאום נופל לי האסימון: האיש החיוור בחליפה הכהה שעומד לידי הוא לא אחר מאשר ארווין, אחד השחקנים האהובים עלי בכל הזמנים, אפילו שאני לא אוהד של האדומים. עכשיו, מכירים את החוכמה המקובלת על זה שלא כדאי לפגוש את הגיבורים שלך? אז תשכחו מזה. דניס ארווין (די כצפוי, יש לציין) מתגלה כבחור חביב, חברותי ואפילו קצת משעשע. אבל החלק המעניין במפגש איתו באולד טראפורד הוא עצם המפגש איתו באולד טראפורד - שש שנים אחרי שהאירי החיוור הזה בעט לאחרונה בחפץ עגלגל לקול תשואות הקהל.
הנקודה היא שארווין עדיין מתפרנס ממנצ'סטר יונייטד. רוב הזמן הוא משמש פרשן בערוץ הטלוויזיה של הקבוצה, MUTV, ובשאר הזמן דופק דרינקים בקוקטיילים רשמיים של המועדון. והוא אפילו לא מקרה נדיר במיוחד: בשלושת הימים שהעברנו במנצ'סטר נתקלנו בשחקני עבר נוספים, חלקם בעשור השמיני לחייהם, שעדיין מועסקים ביונייטד.
אני מניח שהשורות האחרונות נשמעות כמו הכנה לעוד התבכיינות על היעדר תרבות הספורט בארצנו הקטנטונת, ועל זה שלא יודעים איך להתייחס פה לאגדות עבר, אבל באמת שלא זאת הכוונה. פשוט כיף לראות איך למרות שהקבוצה ממנצ'סטר היא כבר מותג בינלאומי - למרות המיליונים שנשפכים על שחקני רכש שעדיין נמצאים בגיל תיכון, למרות שבחלק מהיציעים יש נציגים ממדינות שאפילו האו"ם לא מכיר - יונייטד עדיין מספקת לכדורגלני העבר שלה מסמרים נוחים במיוחד בשביל הנעליים הישנות שלהם. וזה עוד כלום, כי יש לי הרגשה שממש בקרוב היא תספק לכל אחד מהם גם מדפסת לייזר צבעונית חדשה מהשקית.
לפנייה לכתב/ת 
