הסכם שלום מותנה
על מנת שהמנהיגים הפלסטינים והישראלים יתקרבו להסכם, יש לבנות פרוצדורה שתשחרר אותם מהמורא שלהם מפני קיצונים בני עמם. על פניו נראה כי הפרוצדורה היעילה ביותר הינה השגת הסכם מותנה - קיום משא ומתן מרתוני במטרה לגשר על המחלוקות ולהגיע להסכמה על הנושאים שלא נפתרו
הזמן פועל לרעתנו. לרעת כולנו. לרעת ישראל, לרעת הפלסטינים, לרעת המשטרים הערביים המתונים, לרעת ארצות-הברית. התהליכים הגאו-פוליטיים המתרחשים בעולם המוסלמי ככלל ובמזרח התיכון בפרט והמואצים בעשור האחרון, מובילים באופן דטרמיניסטי לעימות חזיתי בין שני צירים של מדינות המייצגים השקפות עולם ומערכי אינטרסים נוגדים: הציר האיראני - הכולל את לבנון, סוריה, ובעתיד ככל הנראה יכלול גם חלקים מעיראק וייתכן אף את טורקיה. מול הציר הפרגמאטי הכולל את מדינות ערב המתונות - מצרים, ירדן, חלק ממדינות המפרץ, ובשנים האחרונות, כך נראה, גם את סעודיה.
הזמן פועל לרעת הציר הפרגמאטי, בשל מספר סיבות ותהליכים סינרגיים: החל מחיזוק ההגמוניה האיראנית במזרח התיכון - תהליך של רכישת לבבות שהחל עם מהפכת חומייני בסוף שנות ה-70'. עבור להתעצמות צבאית של איראן - התעצמות שאמורה להגיעה לשיאה בעוד שנים אחדות, עם השגת היכולת הגרעינית האיראנית. וכלה בתהליכי הזדקנות של המנהיגים הערביים בחלק ממדינות הציר הפרגמאטי - תהליכים המלווים במגמה של רדיקליזציה איסלאמיסטית בקרב קהלים נרחבים במדינות אלה ואשר יחדיו מביאים לניכור גדל והולך של אזרחים רבים מהשלטון במדינותיהם.
אולם מעל לכל, הזמן פועל לרעת הציר הפרגמאטי בשל היעדר מנהיגות שמסוגלת להוביל את מדינות הציר לנצח בעימות עם הציר האיראני. תפקיד זה היה צריך להיות באופן טבעי מוטל לפתחה של ארצות-הברית, אולם הנשיא אובמה אינו מעוניין או שאינו מסוגל לקחת מטלה זו על עצמו.
שני תהליכים אלה של התחזקות הציר האיראני והיחלשותו של הציר הפרגמאטי מתרחשים במקביל בשנים האחרונות ויוצרים מצב של "סכום אפס", שבו העוצמות המתווספות לצד אחד מחלישות באותה העת את הצד השני.
הזירה הפלסטינית
בתוך תהליך מורכב ומסוכן זה מוצאת גם הזירה הפלסטינית את עצמה נקרעת בין שני הצירים: תנועת החמאס והארגונים הפלסטיניים האיסלאמיסטיים, בחרו זה מכבר לחסות בצל הפטרון האיראני. מצד שני, הרשות הפלסטינית בהנהגתם של אבו מאזן וסאלם פיאד מזוהה עם מדינות הציר הפרגמאטי. כך גם הרשות מוצאת עצמה חרדה מהתחזקותם של איראן והמריונטות שלה בזירה הפלסטינית והמזרח תיכונית.
ישראל, מטבע הדברים, נמצאת בזהות אינטרסים עם מדינות הציר הפרגמאטי. הזמן פועל לרעתה של ישראל ממש כשם שהוא פועל לרעת הציר הפרגמאטי כולו ואולי אף יותר מכך. בניגוד לעבר, גם הסטטוס-קוו פועל לרעתה של ישראל - תוכנית פיאד שנועדה להכין את התשתית למדינה הפלסטינית העתידית עומדת להתממש השנה. הרשות הקימה בשנים האחרונות, בסיוע של מדינות אירופה וארצות-הברית ובסיוע עקיף של ישראל עצמה, מסגרות שלטוניות, תעשיה וכלכלה מתפקדת כמו גם מערכת ביטחונית יעילה אשר יצרו למעשה מציאות חדשה בגדה המערבית.
אבו-מאזן פתח בשבועות האחרונים במסע מוצלח של השגת הכרה בינלאומית לקיומה של מדינה פלסטינית, וישראל שלא מצליחה לעצור את המגמה המסוכנת הזו, מתמודדת במקביל עם גל צונאמי המערער על הלגיטימיות שלה עצמה. גם השקט הביטחוני היחסי הנובע מהפסקת פיגועי הטרור הינו שקט שיקרי. השקט המתעתע הזה דומה לישיבה על חבית חומר נפץ. החמאס וחיזבאללה בסיוע איראן וסוריה מתעצמים מדי יום ומעשירים את ארסנל הנשק שלהם ביכולות צבאיות שלא היו להם בעבר. ידם של שלוחיה של איראן נמצאת על ההדק ובעת שיחפצו בכך הם עלולים לדרדר את האזור כולו לעימות צבאי עקוב מדם.
לא רחוקים
צורך השעה הינו לחזק בשלב הזה את הגורמים הפרגמאטיים במזרח התיכון ככלל ובזירה הפלסטינית בפרט. השגת הסדר בין הפלסטינים לישראל הינו צורך עליון וחוליה חיונית לחיזוקו של ציר זה. אולם, חלון ההזדמנויות הולך ונסגר. תהליכי ההקצנה הדתית, ההסלמה האידאולוגית, ההתחמשות הצבאית, השינויים המשטריים, המשבר הדורי, הניכור הפוליטי, השנאה והייאוש, כל אלה מביאים בברור לתוצאה אחת - אטימה מוחלטת של חלון זה.
נשאלת השאלה האם חלון ההזדמנויות בכלל קיים? האם ניתן להביא לסיומו של סכסוך בין מאה שנים עקוב מדם בין הפלסטינים והיהודים בחבל ארץ זה?
עד לפרסום ברשת אל-ג'זירה של המסמכים הפלסטיניים המגלים את סודות המשא ומתן בין ממשלת אולמרט לאבו-מאזן אפשר היה להעריך כי המרחק בין העמדות הפלסטיניות לעמדות של ישראל אינו גדול. לאחר פרסום המסמכים ניתן לומר זאת בוודאות. על בסיס העמדות הפלסטיניות המוצגות במסמכים אלה, ככל שהם אותנטיים, אפשר לקבוע כי מנהיג ישראלי החותר בכנות וברצינות להשגת הסכם שלום עם הפלסטינים יכול כיום לגשר על הפערים ולהגיע להסכמה היסטורית. עד פרסום המסמכים היה ברור כי רוב הבעיות הטריטוריאליות בין הישראלים לרשות הפלסטינית נפתרו ונשארו למעשה שלוש בעיות ליבה - זכות השיבה של הפלסטינים, מעמד ירושלים והזהות היהודית של מדינת ישראל.
עם הפרסום מסתבר כי גם בסוגיות ליבה אלה הצדדים קרובים מתמיד. אם כן, מדוע הישראלים והפלסטינים לא מצליחים לעשות את הצעד הנוסף הנדרש ולהגיע להסכם בר קיימא? משום ששני הצדדים חוששים שלא יצליחו להעביר את ההסכם בקרב העם שלהם. הם חוששים שלא יצליחו לעמוד בהתחייבויות שלהם, שיוקעו על ידי בני עמם כבוגדים ואולי אף ישלמו בחייהם על כך. הבעיה אם כן הינה פחות בתוכן של ההסכם שהמתווה שלו די ברור ויותר בעטיפה או ביכולת השיווק של ההסכם בקרב שני העמים - הפלסטיני והישראלי.
מה לעשות?
על מנת שהמנהיגים הפלסטינים והישראלים יעשו את הצעד הנוסף הנדרש כדי להשיג הסכם יש לבנות פרוצדורה שתשחרר אותם מהמורא שלהם מפני קיצונים בני עמם. על פניו נראה כי הפרוצדורה היעילה ביותר הינה - השגת הסכם מותנה - קיום משא ומתן מרתוני במטרה לגשר על המחלוקות ולהגיע להסכמה על הנושאים שנשארו בלתי פתורים.
ההסכם שיושג ייחתם בראשי תיבות ולא יחשב כהסכם מחייב עד שלא יאושרר על ידי שני העמים במשאל עם. טרם הבאתו של ההסכם
למשאלי העם הוא יזכה לתמיכת מדינות הציר הפרגמאטי, הקהילה הבינלאומית וארה"ב. אלה יתחייבו לקחת חלק ולתרום ליישום ההסכם אם וכאשר יאושר במשאלי העם.
הסכם מותנה הוא לפיכך הפתרון היעיל ואולי היחיד הישים כעת בשלב הרגיש והמסוכן בו נמצא המזרח התיכון. על הקברניטים הישראלים לחתור להשגה מהירה של הסכם מותנה ולהכיר בכך כי דווקא כעת יש הזדמנות היסטורית לסיים את הסכסוך אולם שעון החול אוזל והמשך הסטטוס קוו מסוכן לישראל.
ד"ר בועז גנור, מנהל המכון למדיניות נגד טרור - המרכז הבינתחומי, הרצליה
לפנייה לכתב/ת 
