סימני דרך

כמו מה?

"לא מזמן, אני לא זוכר למה, אבל הבנתי שהאמת היא רק האמת, אין מה להתבייש וצריך לדעת להתמודד עם הכל. קורה לי לאחרונה שאני לומד מיני דברים על החיים, ואני מנסה ללמוד מכל ההארות האלה".

חייבים להודות שיש משהו ביון תומרקין שמרים להנחתה, במיוחד כשהוא מוסיף שאחת החוויות המעצבות בחייו היתה השתתפות ב"פסטיגל לילה מוטרף במוזיאון". הרי מה כבר צריך להאיר נער השעשועים הזה? את החיבור החדש של האייפון למערכת הקולנוע הביתית? את גרסת איחול הבת מצווה שישגר למעריצה התורנית? את הטקטיקה המדויקת בקרבות היוקרה עם עוז זהבי? אלא שלשפוט את תומרקין כך לא יהיה לגמרי הוגן. כן, הוא מדושן, מפויס וכבר נכתב פעמים אין ספור עד כמה, בניגוד לאביו הפרוע, אין בו עצם אחת מרדנית - ובכל זאת, משהו התחספס בו לאחרונה בעל כורחו. והאמת שלו, זו שאותה הוא בא לספר היום, נוגעת בנושא שגורם לעור לסמור. בריאות ההורים. בשנה האחרונה נאלץ תומרקין להתמודד לא רק עם מצבו הבריאותי המידרדר של אביו, חתן פרס ישראל יגאל תומרקין המתקרב לגיל 80, אלא גם עם מחלת אמו, נעמה, בסרטן שד. שנה של הרבה פחד, סעד וחמלה, והוא רק בן 22.

"בגיל הזה יש תהפוכות ומשברים שעוברים עליי כמו על כולם, אבל לי אולי באמת היה יותר מהרגיל. ויצאו מזה בסוף רק דברים טובים".

מה למשל?

"מאוד חשוב לי עכשיו שיהיו ארוחות שישי כדי לאחד את המשפחה. אני, אחי, חברה שלו, אמא שלי וחבר שלה - אנחנו יושבים ביחד ומאוד נהנים מזה, אני מקווה שנמשיך לנצח. אנחנו לא עושים קידוש, אבל החוויה מאוד חדשה לי. כשההורים שלי היו נשואים, חברים היו באים לארוחות ערב, אבל זה פסק מאז שהם התגרשו. אני מאוד אוהב את זה".

יהיה מדהים אם תגיד שהתקרבת עכשיו לדת, נוכח העובדה שנפגשנו כדי לדבר על דמותך ב"סימני שאלה" כחרדי שעובר תהליך הפוך.

"אנחנו רק אוכלים, לא עושים קידוש, אבל אני כן חושב על דת. אני לא יודע אם אני אדם מאמין, אבל אני רוצה לחשוב שיש סיבה לדברים. גדלתי בבית מדעי מאוד ולא מאמין, אבל למרות שחושבים שאבא שלי רק לכלך על הדת, הוא יודע המון על יהדות ומכיר את התנ"ך. בינתיים אני מסתכל על סיבות לדברים שקורים. למשל, היה לי מינוי בחדר כושר שרציתי לבטל ולא עשיתי את זה ולא מזמן קיבלתי משם חשבון מאוד גדול. לקחתי את זה כסימן, רגע שצריך ללמוד ממנו, שצריך לעשות דברים בזמן".

טוב, נו, אז חדרי כושר עדיין מעסיקים אותו במקביל למצב הקיומי, וזה בסדר גמור, כמובן. התוכנית של יון לעבור אל עולם המבוגרים הדרגתית. אחרי שהחל בסדרה "הילדים מגבעת נפוליאון" בגיל תשע, המשיך להיות שם שגור כילד־שחקן אצל המלהקות, עד שפרץ בערוץ הילדים עם "האי", המשיך לדרמה היומית "חשופים" שם אכלס את מדף הצעירים, ואז הפך סופית לאליל נוער בשתי עונות של הלהיט "חצויה". בקרוב השלישית. הוא גם עשה שני פסטיגלים בין לבין, אך היום הוא מגיע אל הפריים טיים המבוגר והאחראי כאהרון, חרדי מצפת שגוזר את הפאות, ב"סימני שאלה" של היוצר עידו דרור. הדמות של אהרון מנסה להשתלב בעולם החדש ולבנות חיים לו ולאהובתו מצפת על רקע של אלימות ואיומים מכיוון חייו הקודמים שרודפים אחריו. אגב, גם הדמות שתומרקין גילם ב"חשופים", אלקנה, התחילה את הסדרה עם כיפה והוריד אותה לבסוף - אבל בעוד ששם היה זה העולם הדתי הלאומי שיון חקר, כאן הוא נכנס היישר לסמטאות עם הפשקווילים.

"בעיניי אהרון הוא גיבור. כשחרדי בוחר לעזוב את הדת, הוא כאילו מת, לא מתייחסים אליו ולא מדברים איתו וזה מה שקרה במקרה שלו. וגם הדמות שלי, הוא יוצא ויודע שדברים שהוא יעשה, המשפחה שלו תתנתק ממנו וגם החברים והוא בעצם מתחיל חיים חדשים לגמרי, כל מה שהוא מכיר שונה לגמרי, הכל חדש לו, הוא מסתובב באלנבי וזאת הזיה. אבל זה לא מעניין אותו כי הוא רוצה להיות שם בגלל האהבה. להכין את השטח לאהובה שלו, לבדוק איך זה ולמצוא עבודה, שיהיו להם את החיים הכי טובים שיכולים להיות". 

"סימני שאלה" (צילום: ינאי יחיאל)

איך התכוננת לתפקיד?

"היו לי שיחות עם היועץ של הסדרה, חוזר בשאלה בעצמו, והבנתי שזה כמו לצאת מהארון. אתה לא תחיה עם עצמך אם לא תחיה את זה, אבל החיים שלהם הופכים לקשים יותר מבחינות מסוימות. אולי יש חרדים שחושבים שאנחנו רק חוגגים כל הזמן ואין לנו אחריות, אבל זה לא ככה. והחוזרים בשאלה מתנתקים מהכל ומתחילים מאפס והרבה פעמים נהיים הומלסים, אין להם כסף או חברים או משפחה".

איך ההרגשה להגיע לפריים טיים?

"מאוד שמחתי לקבל את התפקיד הזה. כי עמדתי בשני יעדים שהצבתי לעצמי השנה: לעשות דרמה וסרט. עד היום עשיתי דברים בעולם הילדים שיחסית הצליחו והכל בסדר, אבל אני נורא רוצה להתפתח ולעשות דברים חדשים. משחק הוא מקצוע מאוד בעייתי. ובמיוחד בארץ. רגע אחד אתה למעלה ואז למטה, אני חושב על זה כל הזמן. חשוב לי להישאר עם הרגליים על הקרקע ולהיות מרוכז, כל יום שעובר אני חושב על זה".

זה לא מפריע לך ליהנות מהרגע?

"כזה אני, משתדל לא לקחת דברים כמובן מאליו, עם כל מה שאני עושה אני אומר לעצמי - 'יפה, אבל תחשוב הלאה, מה עוד?'. שלא תבוא לי נפילה כואבת. אני עובד שלוש שנים בלי חופשה, אבל אחר כך מה יהיה אם יבואו שנה, שנתיים, בלי עבודה? הרי בתי הספר למשחק מלאים בשחקנים יפים ומוכשרים ומלאי מוטיבציה ויש להם, על פניו, הכל, אבל מכל שכבה מצליח רק אחד".

טוב נו, עובד בניין אתה כבר לא תהיה.

"אני לא יודע. אי אפשר לדעת. לא מזמן ראיתי כתבה בטלוויזיה על אמנים שבמשך עשרות שנים היו מצליחים והיום צריכים להתפרנס מדברים אחרים. יכול להיות שהכל ימשיך לי, אבל זה מקצוע בעייתי. אני מסוג האנשים שאוהבים תמיד להיות בשליטה, אז אני לא יכול לגמרי לשחרר לעצמי. גם כשאני מנהל שיחה אני חושב על כמה דברים במקביל וגם כשאני נהנה, אני חושב על זה. אומרים לי שאני סוחב את העולם על הכתפיים שלי. פעם זה היה גם ביציבה שלי, הלכתי כפוף, אבל אני עובד על זה. אני גם חולה סדר וניקיון, זה קצת או.סי.די. אני חושב על לעזוב את הבית, אני בטח אטריף את השותף שיגור איתי בניקיון שלי".

"לשמור על כבוד, אופטימיות וחוזק ועל המשפחה שלי" (צילום: אוהד רומנו)

עד שיגיע השותף המיוחל, תומרקין הוא עדיין ילד שגר בבית עם אמו, נעמה, עובדה ששיחקה תפקיד משמעותי בתהפוכות השנה האחרונה. כאשר גילתה כי חלתה בסרטן בגיל 50, נעמה סיפרה לאחיו הבכור, דור, ואז שניהם ישבו בסלון וחיכו שבן הזקונים יבוא הביתה לשמוע את הבשורה.

"כשראיתי אותם, הרגשתי שמשהו קורה, הם נראו מוזר. הם סיפרו לי ביחד, כי הם חשבו שאקבל את זה מאוד קשה, אבל האמת היא שהייתי בסדר. מול אמא שלי היה לי חשוב לשמור על קור רוח. להגיד לה שאני שם בשבילה. זה מרגש אותי לדבר על זה עכשיו, כי היה לא קל. היה קטע שהיו לי מחשבות שאם יקרה לה משהו, ויש לי אבא מבוגר אז אני...", הוא מתקשה לסיים את המשפט.

אשאר לבד?

"כן. שזה יהיה אני עם אח שלי, וזהו. אבל ניסיתי לא לחשוב על זה. אמרתי לאמא שלי שזה קטן עלינו ונעבור את זה. באותו ערב יצאתי לנקות את הראש, סיפרתי רק לחבר טוב ולחברה טובה, והתחלתי לעכל את מה שיכול לקרות. זה ישב עליי מאוד כבד. אבל רק חשבתי איפה אני יכולה לחזק אותה, במה אני יכול לעזור. הפסקנו לריב, אחרי תקופה שהיו לנו ריבים. וכעבור כמה זמן קניתי לה אייפון. היא מתה עליו, זה שינה לה את החיים".

איזה בן טוב.

"אני מאמין בעוצמה, אולי זה הצד הגרמני שבי. צריך לשמור על כבוד, אופטימיות וחוזק ועל המשפחה שלי. אמא שלי עברה כימותרפיה והקרנות, אבל היא לא הסכימה שנבוא איתה לבית החולים, שלא ניגרר לזה יותר מדי. היא גם המשיכה לעבוד כל הזמן הזה ואפילו קיבלה קידום בעבודה, ולא הפסיקה לטפל בבית ובי. היו אנשים שלא ידעו שהיא חולה. אפילו כשהתחיל לנשור לה השיער והיא עשתה קרחת, הם אמרו לה, 'איזה יופי', הם לא קלטו שזה בגלל מחלה".

ואיך אתה הרגשת, לראות את אמא שלך קירחת?

"לא היה לי קשה לראות אותה, אבל התלבטתי מה אני חושב על זה שהיא גילחה את הכל. בהתחלה היא חשבה לשים כובע או פאה, אבל מהר מאוד היא החליטה להוריד את הכל, והלכתי איתה. לא רציתי שהיא תהיה נבוכה. כל השנים היה לה שיער עד הכתפיים, מלא וארוך אבל היא ידעה לאן היא הולכת. היא מדהימה, באמת. אמא מאוד קולית. היום היא עדיין צריכה להיבדק ולראות שזה לא חוזר, אבל הקטע הקשה מאחורינו". 

"חשוב לי מה שאבא יגיד על הסדרה" (צילומים: אוהד רומנו)

היא סבלה?

"הטיפולים היו יחסית קשים, כי היא הלכה על הכי חזק שהיא יכולה כדי למנוע גרורות. יש רמות לסרטן, אבל אין כזה דבר סרטן קל. אני לא מאחל את המחלה הזו לאף אחד, אבל צריך להבין שאפשר להילחם בזה. לכן בחרתי לספר את זה כאן, כי אולי הסיפור שלה יעורר השראה אצל אחרים. הרי זה יכול לקרות לכל אחד, לא משנה מי זה. לא צריך לפחד, הרפואה מסוגלת להתמודד עם סוגים רבים של סרטן. וצריך להבין שהצורה שבה מתמודדים עם המחלה מכתיבה את מה שיקרה בסוף. שמעתי על מישהו שהיה לו סרטן פחות קשה משל אמא שלי, אבל הוא חטף דיכאון כשהוא גילה, והוא מת היום. אולי ילדים שיקראו את הראיון הזה, הם מכירים אותי ואני מזוהה אצלם ואני רוצה שהם ידעו שאין מה להתבייש ולפחד. הרפואה לבד לא מתמודדת, צריך את הנפש והגוף גם יחד".

אבא שלך עזר לכם?

"רוב התקופה הוא לא ידע. רק לפני שבוע סיפרנו לו. אחרי שזה נגמר".

ומה שלומו?

"מה שמדהים באבא שלי זה שהוא צעיר בנפשו, תמיד. הבעיה היא שהגיל תפס אותו. הוא בן 77, הגב שלו הלך מכל העבודה הפיזית של כל השנים והוא שמן. הוא חי טוב כל החיים, נהנה מאוכל ושתייה ועישון ואני מאושר בשבילו על השנים שהוא חי עד עכשיו. הבעיה היא שעם הזקנה, לא אצל כולם, זה או שהגוף שלך בוגד בך והנפש חיה ועפה, או שהראש בוגד והגוף בסדר. אני לא יודע מה יותר קשה. אבא שלי נמצא במעגל שקשה לצאת ממנו, הכל משפיע על הכל, הבטן על הגב והגב על הרגליים, והוא לא נייד, הוא לא יכול לעשות מה שבא לו, קשה לו מאוד לעבוד. הוא תקוע בבית".

והנפש?

"הוא צלול לגמרי. לא קל לו, כי בשנים האחרונות הרבה חברים ומכרים נפטרו, כי ככה זה בגיל הזה. אבל הוא בן אדם מאוד חזק, מדהים. אנחנו מנסים לחזק אותו ולבקר אותו כמה שאנחנו יכולים. אני שוקל מילים כי אני לא רוצה לפגוע בו, כי אני מקווה שהוא יקרא את הכתבה".

כן, הוא בעניינים? קורא עיתונים ורואה טלוויזיה?

"כן, הוא עוקב אחרי מה שאני עושה, זה אותו בן אדם ואני עדיין אוהב לדבר איתו גם בימים גרועים שלו, הוא חד ושנון כמו פעם. יגאל תומרקין זה יגאל תומרקין ואי אפשר לקחת ממנו. ביקשתי ממנו לראות את 'סימני שאלה' כשהסדרה תצא. אני לא מצפה שהוא יראה 50 פרקים של 'חצויה', אבל עכשיו זו נקודה חשובה בדרך שלי, וזה חשוב לי מה הוא יגיד. הרי מתי עוד יצא לו לראות את הבן שלו כחרדי? בטח יהיו לו עקיצות על הדתיים כשהוא יראה את זה".

אלה ימים שבהם מדברים יותר על העבר? מתחילים לסכם?

"מצד אחד זה מאוד מעניין אותי לדבר איתו על פעם, הרי יש לו סיפורים הכי מעניינים וגם הכי מצחיקים, כל השטויות המדהימות שלו, זה כיף לראות אותו מדבר על זה. הוא חי בתקופות היסטריות, משנות ה־30, את קולטת? אבל אני לא מסתכל על זה כעל הסוף, הוא לא במצב עד כדי כך גרוע. לא מזמן חגגנו לו יומולדת והביאו חברים וסיפרו לי שהוא עשה רימון יד מחימר בזמן הלימודים, ואיים על כולם שיפוצץ הכל כדי שיבטלו את הלימודים. או שהיה להם מלשן בצבא אז הם השתינו בקסדה שלו ושמו לו את זה על הראש. אני כל כך שמח על החיים שהיו לו, הוא עשה ונהנה והיה בכל העולם וחגג. ואני הכי שמח שכל מה שהוא עשה, היצירות, הן ימשיכו איתו אחרי שיום אחד הוא ימות".

• את הראיון המלא תוכלו לקרוא בגליון החדש של "פנאי פלוס"