ב-2005 כתבתי כאן
: "אז רמטכ"ל מגולני או רמטכ"ל מחיל האוויר? אכן דילמה. מבצעית, מוסרית והיסטורית. ומה חשוב ממה? כושר הדיוק של הצבא? התחכום של מערכות הנשק והיעדר החיבוטים בהחלטות, או הגורם האנושי, המסר שבפקודה והראייה של המעשה הצבאי בהקשר הכולל של יחסים בין בני אדם, בין ישויות, בין עמים.
"מה בדיוק מתרחש עכשיו (אחרי סיום כהונתו של רא"ל משה יעלון
) במוחם של ממני הרמטכ"ל הבא? האם הם מחפשים את הרמטכ"ל ש'יצדיע ויציית', או את זה שיהיה מספיק אמיץ לומר את דעתו גם במחיר עימות עם אלה שמינו אותו? ומה עובר עכשיו במוחם של המועמדים לרמטכ"לות? האם הם מתכוונים להצדיע ולציית, או גם להוביל ולהנהיג צבא ועמדה מוסרית ודעה עצמאית".
אפשר היום להסתכל על הדברים בחכמה שלפני מעשה ובחכמה שלאחר מעשה. אפשר לבדוק דווקא את תקופתו של הרמטכ"ל מגולני מול
| ימי אשכנזי |
|
| הצבא יצא מחוזק / רון בן ישי |
|
מי שתכנן את "טקסי הפרידה" מהרמטכ"ל ה-19, שזכו לביקורת בצה"ל ומחוצה לו, רצה להזכיר לציבור את העובדות שנשכחו בגלל מסמך הרפז, סאגת גלנט והבוץ מכיוון אהוד ברק: גבי אשכנזי שיפר דרמטית את צה"ל, שיקם את כושר ההרתעה ואת אמון הציבור. על המפקד ששאף למצוינות וניטרל התנגדות |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
האם הדילמה המוסרית מבצעית והיסטורית שבמינוי רמטכ"ל כיום, הביאה למינוי ראוי? לאחר מינוי גלנט, התשובה שלילית. לאחר מינוי רמטכ"ל זמני - התשובה שלילית. כי אכן לא ברור עד עתה מה עבר במוחו של מי שהביא את המינויים הללו לממשלה ולמעשה רק לאחר מינוי בני גנץ -
התשובה חיובית.
ומה היה חשוב ממה? כושר הדיוק של הצבא בעופרת יצוקה,
היה מהגבוהים בעולם ובכל זאת לא מערכות נשק קבעו את תוצאות המבצע , אלא העובדה שהוא נעצר בזמן, לפני שישראל כבשה שוב את רצועת עזה ועם הכיבוש הנוסף היתה שוקעת שוב בבוץ השליטה על עוד שטח פלסטיני וציבור פלסטיני ללא תוחלת. החלטות אלו דווקא התקבלו למרות עמדת ראש הממשלה ובתיאום והסכמה בין הרמטכ"ל לשר הביטחון.
והנה המעשה הצבאי כגורם שיש להימדד בין בני אדם ובין ישויות ועמים, הפך כל כך מדויק בפרשת המרמרה
וביחסים העדינים עם טורקיה וכעת עם מצרים.
ולא שלא היו לרמטכ"ל מגולני טעויות. הוא אף הודה בהן בפרשת אי גריסת מסמך הרפז.
אבל העיקר הוא מבט מפוקח על רמטכ"ל שאינו רק מצדיע ומציית, אלא הוא מנהיג ומוביל של הצבא לעמדה מוסרית בכל פעילות צבאית ובכל מעשה מנהיגותי.
בצה"ל של אשכנזי אירעו גם תקלות מוסריות והן הועמדו למשפט. לא נמרחו. מי שחרג מהקו המוסרי שקבע הרמטכ"ל, נאלץ להשתחרר. אבל העיקר היה בעבודה שהביאה את הצבא לכושרו הנוכחי ולאמון הציבורי הנוכחי לעומת זה ששרר אחרי מלחמת לבנון השנייה.
אין היום מי שלא התאמן על משימתו למלחמה הבאה ואין מי שיגיד שאין לו הציוד הדרוש לכך.
הצבא אמר את דברו בסוגיות הגיוס והשוויון וזו לא העמדה המתחמקת שהייתה תמיד פוזלת אל עמדת הדרג הפוליטי הנתון בצבת הקואליציוני של החרדים. גיוס לכולם, אמר אשכנזי. בבקו"ם יוחלט מי לצה"ל ומי לשירות לאומי אמיתי.
הפצצת הכור בסוריה, השתקת הקסאמים בעזה, פינוי מאחזים לא חוקיים, אימון מערך המילואים ומגוון פעולות רבות אחרות הן רק מקצת מהסיכום. דווקא מסמך הרפז תפס נפח תודעתי לעומת כל אלה.
אבל במבט לאחור על ארבע השנים האחרונות כדאי אולי להביט על הסימן ההיסטורי שמשאיר המינוי הזה. דומה שהציבור כולו עד
נשיא המדינה, שרי הממשלה וועדת חוץ וביטחון תמימי דעים לגביו ורק השר הממונה לא. כדאי להביט אם כן על תפקידו של הרמטכ"ל, כל רמטכ"ל , בעתיד במשימת חייו.
תפקידו להוביל את הצבא ותפקידו להוביל עם הדרג המדיני, ללא פחד, את מדינת ישראל. הכפיפות החוקית קיימת, אבל רמטכ"ל הוא המבוגר האחראי כנראה. זה שתמיד יודע היכן נמצאים החיילים שנשלחו למסור את חייהם למען המדינה והיכן נמצאת המדינה ששלחה אותם. לא רק על המפה. בישראל 2011 זה הוא ואין אחר.
