לא מתגעגעים לבחירה הישירה

השבוע אנו מציינים עשור לאימוצו של חוק יסוד הממשלה החדש, שהחזיר את מדינת ישראל לדפוס המשטר הפרלמנטרי וביטל את משטר "הבחירה הישירה". ביטול "הבחירה הישירה", שהוגדרה על-ידי אחד ממדעני המדינה המובילים "השיטה המטומטמת ביותר שניתן להעלות על הדעת" היה ללא ספק הישגו הגדול ביותר של החוק. אולם דומה כי מרוב התמקדות באספקט זה, נזנחו שינויים חשובים נוספים, שהביא עימו חוק היסוד החדש. שכּן החוק שנתקבל ב-2001 אמנם החזיר את ישראל לדגם משטר פרלמנטרי, אך לדגם משופר ועדיף, המקפל בתוכו איזון טוב יותר בין הכנסת והממשלה.

אנו ערים לכך, שאמירה לפיה המשטר הנוכחי של מדינת ישראל הוא עדיף ומשופר בהשוואה לעבר, עלולה לשלוח כלפינו חיצי לעג וביטול. היא בוודאי תקפיץ באופן כמעט פבלובי את המלעיזים שאוהבים לקטרג על "המצב". הרי "איך אפשר לטעון

 שהמסגרת המשטרית הנוכחית טובה? אתם רואים מה שהולך סביבכם?" ובכן, איננו אומרים כי הכל טוב. אבל אנו טוענים שיחסי הכוחות ושיווי המשקל בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת נמצאים כיום במקום טוב יותר מאשר היו לא רק בתקופת הבחירה הישירה, אלא אף לפניה.

ההתרפקות על העבר והזיכרון הפוליטי הקצר, גורמים לנו לשכוח את הכשלים שהיו מנת חלקה של המערכת הפוליטית לאורך שנות ה-80' וה-90' המוקדמות: סחר-מכר פוליטי חסר בושה, רסיסי מפלגות וממשלות משותקות.

חיזוק לכולם

החוק שהתקבל לפני עשור נבדל מהחוק המקורי בשורת הסדרים העומדים במוקד יחסי הכוחות בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת. השינויים הללו חיזקו מצד אחד את הממשלה ואת העומד בראשה כלפי הכנסת, אך גם הפקידו בידי הכנסת מספר סמכויות שלא היו בידיה קודם לכן ביחס לראש הממשלה.

חיזוק מעמדם של ראש הממשלה ושל ממשלתו הושג באמצעות המנגנונים הבאים: אי אמון קונסטרוקטיבי המונע מהכנסת להפיל ממשלה ברוב רגיל; דרישה כי יוזמה לבחירות מוקדמות תתקבל ברוב של 61 חברי כנסת לפחות; מתן סמכות בידי ראש הממשלה לפזר את הכנסת ולכפות בחירות מוקדמות; וקביעת עילות להתפזרות אוטומטית של הכנסת במקרה שתקציב המדינה לא מאושר במועד, או במקרה שניסיונות חוזרים ונשנים להקים ממשלה לא צלחו.

חיזוק מעמד הכנסת הושג באמצעות מנגנונים אחרים: יכולתה לחייב ראש ממשלה להופיע בפניה; חובתה של הממשלה למסור לידי הכנסת וועדותיה מידע על פי דרישתן; ההרשאה שהוענקה לכנסת ולכל אחת מועדותיה לחייב שר להופיע בפניהן; הפקדת סמכויות בידי הכנסת בתחום הפיקוח על חקיקת משנה וסמכות להכריז על מצב חירום, אגב הגבלת כוחה של הממשלה בנדון.

מדוע אם כן נראית, לדעת רבים, המערכת הפוליטית כל כך רע בשנים האחרונות? ובכן, האמת חייבת להיאמר: היא לא נראית רע בגלל חוסר איזון קיצוני

 ביחסי הכוחות בין הכנסת לממשלה. הבעיה אינה שם. היא אף איננה נראית רע בגלל היעדר כללי משחק ברורים בין שתי הרשויות. חוק יסוד הכנסת וחוק יסוד הממשלה דווקא מתווים מסגרת פעולה טובה לתפקוד המערכת הפוליטית.

לפיכך, הניסיונות להציע תרופות פלא כגון משטר נשיאותי הם בבחינת מקסם שווא המחמיצים את המטרה. אין בהם כדי לפתור את בעיות היסוד של המערכת הפוליטית: (1) שיטת בחירות קיצונית, ביחסיותה, בארציותה ובחוסר המימד האישי שלה ; (2) מפלגות שלטון מוחלשות ובלתי לכידות; (3) ממשלה גדולה מדי ששואבת לתוכה כשליש מחברי הכנסת ומותירה מעט מדי חברי כנסת לבצע עבודה פרלמנטרית יעילה. כל מאמץ לשיפור המערכת הפוליטית הישראלית צריך להתמקד בבעיות היסוד הללו.

ד"ר עופר קניג וד"ר חן פרידברג, חוקרים במכון הישראלי לדמוקרטיה