חייו של ג'ין (יבגני) פרידמן נמצאים בתנועה מתמדת. לאו דווקא בגלל העובדה שהוא הבעלים של צי המוניות הגדול בעיר, הכולל 850 כלי רכב וכ- 3,000 אלפים נהגים, אלא בגלל שמאורעות מכוננים שלא היו בשליטתו הביאו אותו למקומות ותובנות אותן הוא השכיל לנצל עד תום. וגם אם נדמה כי הוא השתקע במקום אחד, הרי שמעליו תמיד מרחפת עננת "השלב הבא".

הפעם הראשונה בה פרידמן, כיום בן 40, היה עד וקורבן למאורע מכונן שכזה התרחשה בהיותו בן חמש בסנט פטרבורג. "הייתי בסלון הדירה הקטנה שלנו ולבנה ענקית, פשוט ענקית, ניפצה את החלון ונחתה לידי, בעוד האנשים בחוץ מקללים את היהודים שבפנים. אמי עטפה אותו בבדים כדי שלא אתקרר מרוח הפרצים וקראה למשטרה. השוטר שבא אמר לה בזלזול: אם אף אחד לא נפגע, אין לנו מה לעשות פה. כמה חודשים אחרי זה עזבנו את ברית המועצות. האמן לי, גם עכשיו אין עתיד ברוסיה".

אם כך, מהו הזיכרון הראשון שלך מניו-יורק?

"ירדנו ממטוס אליטליה בשדה התעופה קנדי, ומשם הכל מעורבב. גדלתי בקווינס, למדתי בתיכון בברונקס. עבדתי בהרבה מקומות בחיים שלי ואהבתי את כולם: בתור שליח, מלצר, נער כדורים באליפות ארצות הברית הפתוחה בטניס, יח"צן בפתח מועדון לילה שמקבל 100 דולר מהצד כדי להכניס אורחים פנימה... רק רציתי להתפרנס".

הפעם השנייה בה פרידמן זיהה כי קורה לו מהלך משנה-חיים התרחשה בשנתו האחרונה בקולג'. הייתה זו מסיבה בה פרידמן נחלץ להגנתן של שתי נשים שהוטרדו במקום. המטריד, שלא מצאה חן בעיניו ההתערבות של הסטודנט הצעיר שנעמד בינו לבין טרפו, רדף אחרי פרידמן למגרש החניה וניפץ בקבוק בירה על ראשו. פרידמן סבל מחתכים עמוקים, נזקק ל-400 תפרים וכמעט איבד את עינו השמאלית.

"אני שונא את הסיפור הזה, אני לא דתי אבל נדמה לי שאלוהים היה איתי אז. עשיתי ניתוח פלסטי והייתי צריך ללכת עם רטיה במשך שנתיים. זה די עזר לי להתמקד במה שחשוב יותר ופחות בעשיית כיף. בגיל 21 חיי השתנו. לא יכולתי, מנטלית, לחשוב על בחורות או בילויים או על שום דבר אחר שקשור בכיף. עד לאחרונה הייתי הולך עם משקפי שמש גדולים וכהים, ועד עכשיו אני קצת חסר ביטחון בקשר לזה. הקטע הקשה הוא להבין מרחקים ומימדים. אתה לומד מחדש כמו תינוק. לך תנסה לשחק טניס ככה. אגב, מעולם לא תפסו את התוקף".

"מי שמצליח ואומר שאין לו אגו פשוט לא מדבר אמת. הכוח שבא עם האגו אטרקטיבי מאוד". פרידמן

כוורת דבורים צהובות

פרידמן השלים תואר בעסקים וראיית חשבון בסקידמור קולג', ותואר במשפטים בבית הספר קרדוזו של ישיבה יוניברסיטי. הוא אפילו צלח את בחינות הקבלה של לשכת עורכי הדין בניו-יורק וניו-ג'רזי.

בסוג של גחמה רגעית הוא עבר בחזרה לרוסיה בכדי לעבוד בקרן הון סיכון קטנה, בכדי לנסות ולנצל את המהפך הקפיטליסטי שעבר על המעצמה האדומה. הוא נשאר שם למשך שלוש שנים.

"קשה לעבוד ברוסיה. בירוקרטיה מטורפת, שוחד, תחרות, דברים שלא זזים, מיליון פקידים ואישורים. שום כלום. אתה חוזר למנהטן ומגלה שפה, יחסית, עסקים זה קלי קלות. גם לא רציתי להשתקע שם לכל החיים, לא ראיתי את עצמי ברוסיה לטווח ארוך, ולכן לא היה טעם להישאר שם בכלל. עזבתי גם כי עבדתי עבור המיליארדר סם זל. בתחילה חשבתי שהוא יבין שאני אחלה ילד ושהוא יעזור לי. ברור שזה לא קרה! שבתי לניו-יורק וזה היה קשה. אף אחד לא מדבר איתך ולאף אחד לא אכפת ממך. התקופה היא סוף שנות התשעים, כולם רודפים אחרי חלומות בהייטק ואני מחליף צמיגים על FDR. הרגשתי שפספסתי את הסירה".

ואז?

"ואז אמרתי לאבא שלי, שכבר שכר כמה מוניות, שהוא ישן בעמידה ויש פה פוטנציאל לעסק גדול בהרבה. אגב, אני חושב שחזרתי גם בגלל שאבי עבר התקף לב והרי אני בן יחיד. האמת? מזל שלא נרצחתי או הותקפתי ברוסיה. אתה מחליף כסף, אתה צריך לוודא שלא יעבדו עליך...".

לדברי פרידמן, בניו-יורק פועלות כשלוש עשרה אלף מוניות ("זה לא מספיק, תמיד יש מחסור"), וכחמישים אלף נהגים שעברו קורס בן שמונים שעות בכדי לקבל את הרישיון הנכסף. המספר הסידורי של כל מונית נקרא מדליון, והצי של פרידמן סובל מכעשרים תאונות בכל שבוע. "הנהגים אמנם עובדים אצלי, אבל הם הלקוחות שלי וחשובים לי מאוד. הם מגיעים מהרבה לאומים. זכור, אחרי אסון התאומים הנוראי חיינו במדינה גזענית ובעלת דעות קדומות. בני מהגרים שונים, אמריקאים למעשה, שנולדו פה להורים מבנגלדש, פקיסטן והודו, לא יכלו לקבל עבודה. אגב, יש בהם הרבה מוסלמים קיצוניים שבשום מקום אחר לא היו מסתדרים איתנו או עם האורתודוכסים, אבל פה הם מברכים אותי ומביאים מתנות לבני, דילן. האנשים הנחמדים ביותר שיש".

זה כמו כוורת דבורים שעובדת עבורך?

"כולם קבלנים עצמאיים, למעשה. וזה מצוין עבורי כי אני לא צריך לשלם להם מסביב או להיות אחראי עליהם. אבל גם הם שמחים על כך כי הם אדונים לעצמם. אני כמו בעל נדל"ן שנותן להם חנות והם מחליטים אם לקבל אותה ריקה לגמרי או מלאה".

היית יכול להיות נהג מונית בעצמך?

"כן. אבי היה מהנדס במפעל שנסגר והלך להיות נהג מונית, ואני הייתי בן גאה שמצייר מוניות בשיעורים ומראה לחברי. אפילו שקלתי להיות נהג מונית, אבל החלטתי שאני לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד רק כדי שהנהגים ירגישו בנוח איתי. נהגים פשוט רוצים לפרנס את ילדיהם בכבוד לשלוח אוכל הביתה, לא משנה הצבע או המוצא שלהם. הם עובדים קשה מאוד ומתייחסים אל זה כקריירה. פעם אנשים היו עושים את זה בשביל לחסוך כסף ולפתוח חנות משקאות, היום רבים עושים כסף יפה מאוד".

ומה לגבי הנהגים שנתפסים לאחר ש"סידרו" את המונה.

"אלו פושעים ואין מקום לפושעים בכל עיר שהיא. הם נשפטו ונענשו וחבל שזה קרה. תמיד יש פרצות טכנולוגיות, אבל עכשיו הרשות יודעת מה לחפש. אגב, אם ראית מי הפושעים האלו היו הרי שמדובר בחבר'ה צעירים. המבוגרים מכבדים את הרישיון שעוזר להם לכלכל את משפחתם ולא יעזו לסכן אותו".

טוב לסביבה, נגד אפליה

פרדימן מתגאה בכך שהיה הראשון להפעיל בעיר מוניות היברדיות, שנוסעות על סוללה חשמלית ועל גז, אבל מודה שלא מדובר רק בדאגה לכדור הארץ.

"רוב המוניות שלי הן כאלו כעת, ופשוט מדובר בביזנס טוב יותר. אני לא מהעקשנים שיחתכו את אפם בכדי להוכיח את טענתם. חמדנות זה טוב, במובן הפילוסופי של העניין. חמדנות מביאה אותנו למקומות אחרים. זה הגיוני: אתה חוסך בדלק, ואתה עוזר לסביבה. הרי השקעתי פה הרבה כסף ואני לא רוצה שבגלל לחצים פוליטיים אובאמה יחליט יום אחד שהוא מוריד ששת אלפים מוניות מזהמות מהכביש ואז אני תקוע. אני אהיה הרוס!"

יש סיכוי שיצבעו בירוק את המוניות הידידותיות לסביבה?

"אין מצב. בכל עיר גם מוניות שאינן צהובות נקראות מוניות צהובות. ראיתי תמונות מאפריקה, וגם שם המוניות צהובות. זה אייקון בינלאומי, כמו הצלב האדום, אם המטאפורה לא מוגזמת. לכן הפסקתי לייבא לפה את מותג האופנה 'ארתור', שהיה עסק צדדי שלי. בחורף הצבע השולט שלי הוא צהוב, באביב הצבע השולט שלי הוא צהוב וגם בסתיו ובקיץ. אין לי ארבע קולקציות בכל שנה".

מדוע נהגי מוניות שרואים מזוודה לעולם לא יאספו את הנוסע?

"לא לא, זו טעות. אני דווקא חושב שנהגי מוניות נהנים לנסוע לשדה התעופה. זה תעריף נחמד ובדרך כלל הם נוסעים לשם עם מונית ריקה. נכון שיש תור של מוניות בחזרה, אבל הוא עובר די מהר. אם נהג מונית לא עוצר לך, וזה קורה גם לי, פשוט לך למקום בו הם נאספים. מלונות, חנויות כל בו גדולות, כאלו. לגבי כאלו שנוסעים עם 'כובע' כבוי, שמציין את העובדה שהנהג אינו זמין, הרי שיש לנו שיטות לגלות את זה. אני יכול בכל רגע נתון לראות במחשב שלי מי נוסע עם כובע ריק והיכן הוא נמצא. אין להם סיכוי להתחמק מהעבודה שלהם במשמרת, למרות שחלקם לא ממש מבינים את זה. הרשות גם שומרת על כך שנוסעים שחורים, למשל, לא יסבלו מאפליה. היו כבר נהגים שאיבדו את הרישיון שלהם ככה".

הצורך והפחד

שטף דיבורו של פרידמן מהיר פי שלושה מניו-יורקר ממוצע, הישג בפני עצמו. בפעם האחרונה שביקרתי בביתו, המדפים הגדולים שמאחוריו היו עמוסים בסרטי DVD. כיום אותם מדפים מלאים בספרי משפטים ועסקים. פרידמן, שסובל מדי פעם מנדודי שינה ("פשוט רצות לי כל מיני מחשבות כל הזמן, לכן גם קשה לי לקום. אני לא מצליח להבין את החבר'ה האלו שרצים לג'ים בשש בבוקר"), מודה שהדבר הראשון עליו הוא חושב כשהוא מתעורר לבסוף זו ארוחת הבוקר. לאחר מכן הלו"ז היומי והמוניות ממלאים את מוחו בצהוב-שחור.

"אני מתחיל לעבור על הדו"חות והעדכונים בכדי שאוכל לקבל החלטות. צריך לחיות את העסק בסופי שבוע, ביום ובלילה. אני חושב שהסוד להצלחה בעסקים הוא לא לנתח דברים יתר על המידה. למד את העניין ולך על זה כבר. אם תחכה, תפסיד. כן, יש עניינים משפטיים ומקצועיים שיש לפתור – אז פתור אותם ודי לתרץ. ככה בחיים לא יהיה לך עסק. זמן זה מצרך יקר. האמן לי, יש מספיק אנשים ממוצעים ולא חכמים במיוחד שעושים ים של כסף. כשהתחלתי בעסק הזה הייתי צריך לרדת מדרגה אינטלקטואלית, אבל אני נהנה ממה שאני עושה ומחפש לקחת הנוסחה לשווקים אחרים, כמו פילדלפיה ושיקאגו".

זו השאיפה?

"זה הצורך, זה הפחד. אתה קם בכל יום וחושב שהכל זו אשליה. זה טבעי למהגרים, והרי באתי לפה על תקן פליט מרוסיה. אתה רוצה לבנות חיים טובים ואתה רק מחכה לקום בבוקר ושלא יקחו לך את זה. אני אוהב לעבוד קשה ואני אוהב דברים מוחשיים ומחזיק גם בנדל"ן, תחנות דלק ומוסכים לתיקוני רכב. אבל אני לא קונה נדל"ן במנהטן כי אני לא רוצה להתחרות באנשים שחכמים ממני בהרבה".

אתה חבר בוועד קהילתי 5 האחראי על האיזור שבין רחוב 59 ליוניון סקוור.

"אני מסיים את כהונתי שם ומעדיף שלא להמשיך. אני רוצה להיות מעורב ולהשפיע. התחלתי עם זה כי הבנתי שככל שאני נכנס עמוק יותר לעסקי המוניות הרי שהפוליטיקה משחקת תפקיד גדול יותר. יש לך אידיוט כמו ולדימיר בלומברג, שמעדיף לקנות מוניות מתוצרת טורקית ולהביא אותה לפה בגלל הרצונות שלו. צריך לעשות לובינג, לקוות שהרגולציה תלך לכיוונך. אבל פוליטיקה זה העסק הכי מסריח ומלוכלך ומגעיל שקיים. פוליטיקאים זורקים את חבריהם הטובים ביותר בשביל לשמור על התפקיד, ולוועד בו הייתי חבר אין כל השפעה. אתה נותן המלצות וכמובן שמתעלמים מהן. הוועדים האלו משפיעים וחשובים ברבעים אחרים, אבל פה הם משמשים כעלי תאנה. הוועדים האלו בעיקר עוזרים לאנשים להיות חברים של אנשים שאולי יסייעו להם בתום כהונתם. כל הצעה שתניב כסף למישהו נדחתה על הסף. מועצת העיר לא הקשיבה לעצותינו. אז כתבת פרוטוקול של הישיבה. אז מה?"

אתה גם לא כל כך שמח מעסקי הפילנתרופיה.

"לתרום חשוב לי מאוד, לכן ניסיתי אירגונים רבים. גיליתי שזו תעשיה מלוכלכת, תעשיה של ממש עם אירגוני גרילה של גיוסי כספים וזה מגעיל. הייתי תורם לאגודת ידידי צה"ל אבל הפסקתי עם זה. יש מספיק אנשים שתומכים בהם. אני אוהב להיות יהודי וציוני, אבל יש לי ביקורת כלפי יהודים וציונים בניו-יורק. שלא תבין לא נכון, כשאלמנה קמה ומספרת שהיא איבדה את בעלה ונותרה עם שלושה ילדים לבד יש לי צמרמורת ואני מרגיש מחנק בגרון. הסיפורים האלו קורעים אותי, אבל הערב הופך לישיבה בוולדורף אסטוריה ולתחרות של למי יש יותר גדול ומי יזכה לארוחת ערב עם בני שבתאי".

הם בסך הכול מנסים לגייס כמה שיותר כסף.

"יכול להיות שאני טועה, כי זו באמת מטרה נעלה, אבל כעת אני מעדיף להתמקד ולתת מלגות לסטודנטים. אני גם חבר באירגון שנקרא 'פנסל', שמספק חינוך ואוכל בבתי ספר ציבוריים. כשאידיוט כמוני יעזור לאנשים לקבל השכלה גבוהה יותר? מצוין! אני גם מסייע ל'עזרה USA' ול-UJA. לפעמים אתה צריך להביט במראה ולהבין במה אתה טוב ומה מתאים לך יותר".

ומה אתה רואה שם?

"את דילן, בני הקטן, אבל בגדול ועם אחריות של מבוגרים. אני ילד בלבי. הוא יהיה בן שבע ולכן אנחנו מתקשרים כל כך טוב. אני נהנה מכל מה שאני עושה בכל יום ואם אני לא נהנה אני פשוט לא עושה אותו. זו פריבילגיה לעבוד רק עם אנשים שכיף לך להיות איתם, חברים. וחשוב לי לעשות כסף. לא כסף מתוך צורך קיומי אלא כסיפוק, כהישגיות. לבנות דברים או לקחת דברים לשלב גבוה יותר. תראה את וורן באפט. לפני שנתיים הוא קנה חלק קטן בעסקי הרכבות. אותה רכבת שנסעה פה לפני מאה שנה. אני אוהב עסקים 'אמיתיים' ואת המיני-עסקים שמסביבם. אפשר להצליח אם יש לך תשוקה. אני ארצה לעבוד גם כשאהיה על ערש דווי, כל עוד זה הגיוני ויש הזדמנות שצריך לממש. להשאיר שריטה על העולם. אני והראי חברים טובים וכנים מאוד. אני גם לא רוצה לתת לילד שלי מיליוני דולרים בלי חינוך טוב. זה יהרוס אותו. מי שמצליח ואומר שאין לו אגו פשוט לא מדבר אמת. הכוח שבא עם האגו אטרקטיבי מאוד. יותר מכל, הייתי שמח אם דילן יתגאה במה שאבא שלו עושה וישוויץ בי קצת בפני החברים שלו".