החיוך כחינוך

תרועת הפסטיבלים נדמה עם תום חג הפסח ושבו אבות לגבולם. היה מוצלח סך הכול עם אבא שבא לבקר, כי למרות כל הקיטורים האופיינים, מי מאיתנו באמת לא אוהב קצת קוולטי-טיים עם המשפוחה, א ביסעלע נאחס? הם באים, אולי תופסים קצת מקום בסלון, אבל בכל זאת, מפנקים, מסדרים, קונים ומצ'פרים. בפחות משבוע, האסלה הפסיקה לנזול, המגירה שנשברה חזרה לתפקד אחרי מפגש חטוף עם סופר-גלו, הארון באמבטיה שכמעט כבר נתלש מהקיר כבר לא מהווה סכנה קיומית והעציץ במטבח, שכמעט והתייאש מהחיים, קיבל תספורת והתחלה חדשה והכל בגלל שמסתובב בבית איזה אישאחד, שקם כל בוקר בשש וחצי וטוען שהוא אבא שלי. בכל מקרה, הטור הזה לא הולך לדון בשיפוצים הנרחבים שעברו על בית משפחת הולר וגם לא על הרחבת המלתחה שלי אחרי ביקור באאוטלט מול. בטור הזה אני מתכוון לקטר על כל מיני דברים שמעצבנים אותי בישראלי המצוי. כן, זה מה שאני הולך לעשות אז תתמודדו עם זה, בסדר?

"בתור להצגה בשבוע שעבר, איזו עלמת חמודות דפקה לאבא שלי חיוך כי מבטיהם הצטלבו לשניה והוא היה מבסוט עד הגג" (צילום: אינדקס אופן)

אחרי שש פלוס שנים בעיר הגדולה מעניין לראות איך מתמודד הצבר המחוספס עם האדיבות האמריקאית. כל סיבוב שיגרתי עם תייר ישראלי בנויורק מוביל לאלף ואחת השוואות על מה קורה כאן ואיך זה קורה בארץ. אתם הרי יודעים על מה אני מדבר. הנה, כל מה שאתם צריכים זה להשלים את החסר: הנהגים פה ____ והנהגים בארץ ____. או המלצרים בברוקלין ____ ובתל אביב ____. או האנשים בנויורק ____ והישראלים ____. בדרך כלל המסקנות הן שבאמריקה רגועים ובארץ נבלות, אדיבים מול חולירות, מנומסים – בהמות. כן, השוואה בין הלך הרוח בעולם החדש מול החום הים-תיכוני נראה בדרך כלל כמו היחס בין כיתת הגאונים לכיתה הטיפולית. סורי אבל זה ככה וזה לא אני אמרתי. אבא אמר את זה ולפניו החותנת וגם הדודה והדוד וברק וגידרון וחיליק וארז וכל מי שאי פעם התרסק על ספתי הנפתחת.

לפני שבועיים בערך אמר את זה גם הודי אחד ב"כלכליסט", שהוא איזה מומחה בשירות לקוחות שביקר בישראל, ולטענתו, בכל תקופת שהייתו בארץ לא קיבל ולו חיוך אחד לרפואה מהמוכרים והמוכרות בקניונים, סופרמרקטים ושלל בתי-העסק בהם ביקר. אבל מה, דווקא במתרחש בזווית הפה, רבים הישראלים שלא מקנאים באמריקאים. אפילו להיפך. טוקבקים על גבי טוקבקים קטלו את הנחמדות האמריקאית האופיינית ורעמו על כמה שהיא בלתי נסבלת. על כך שאמריקאים שאומרים "בוקר טוב" או "סליחה" או פשוט מחייכים אלייך, סתם כי ככה, כי חיוך לא עולה כסף, הם חבורה של צבועים מזויפים ואיך שכולם היו מעדיפים את האמיתיות והדוגריות הישראלית, כי לא צריך להכריח מוכר ישראלי לחייך.

אז זהו שלא. אף אחד לא "מכריח" פה אף אחד לחייך ולצערי הטוקבקיסטים הם עדיין לא הולדן קולפילד ואין שום דבר מזויף באדיבות האמריקאית. כל כך עצוב לחשוב שאשכרה יש אנשים שיוצאים מנקודת הנחה שאם מישהו מחייך ברחוב, או פותח דלת, או אומר בוקר טוב, אז או שהכריחו אותו לעשות את זה או שהוא צבוע אידיוט, כי מי מכיר אותו בכלל? שיגיד בוקר טוב לאמא שלו. החיוך הוא חינוך ודרך חיים שפויה, ולצערי גם אותי לא לימדו לחייך לאנשים בגן ניצן. לימדו אותי לא לדבר עם זרים. הרי למה כל כך קל לנו לזהות ישראלים ברחובות נויורק? טוב גם בגלל החולצת פולו בתוך המכנסיים הקצרים. אבל בעיקר עקב הפרצוף תחת.

אבל אחרי שמבינים שאפשר אחרת, אחרי שהסובלנות נכנסת למערכת, אחרי שנקלט שזה פשוט לא נורמלי להסתובב כל היום עם הבעה תשעה באב, כי רק ככה זה אמיתי, אחרי זה פשוט אי אפשר אחרת. כי למה לא לבקש סליחה אחרי שנערכה איזו התקלות כתף מקרית בסאבוויי? למה לא להגיד תודה אם מישהו נותן לעבור לפניו בכניסה למכולת? למה לא? ממתי נימוס בסיסי הפך להיות זיוף וצביעות? ובכן, כנראה מאז שהנורמה היא שצריך להיות עצבני ולהתנהג כמו חרא לכולם.

אז כן, לפעמים כואב להחזיק את הדלת פתוחה לעוד דקה בשביל כל המסדרון ואחותו, אבל זה כל כך שווה את זה! בתור להצגה בשבוע שעבר, איזו עלמת חמודות דפקה לאבא שלי חיוך כי מבטיהם הצטלבו לשניה והוא היה מבסוט עד הגג. הסברתי לו שזה מה שעושים כאן אם מסתכלים אחד לשני בעיניים בטעות, פשוט מחייכים ואומרים "היי" ונמרח לו על הפרצוף מבט מאושר, מיליון דולר, שהיה שווה את כל הבוקר-טובים שאמרתי במעלית לפני הקפה של הבוקר מאז שהגעתי לאמריקה ועד לרגע המבורך הזה.