דברים שלמדתי בהוליווד

במקרה, הראיון עם דן אדלר (48) נערך שעות ספורות לפני תחילת אירועי יום הזיכרון לשואה. אדלר, השואף להפוך לחבר קונגרס במדינת קליפורניה מטעם מחוז 36, הוא בן לניצול שואה. אביו, מאייר מייקל אדלר, נולד בהרי הקרפטים ונותר בודד בדכאו לאחר שכל משפחתו נספתה באושוויץ. לאחר השחרור מהמחנות, היגר אדלר האב לארצות הברית ומצא עבודה במפעל בו בילה כארבעים שנים, אי שם בפרבר מרוחק של קליבלנד, במדינת אוהיו. היום הזה, אם כך, מסמן משמעות מיוחדת עבור אדלר, שמדלג בין שיחות טלפון לניצולים ולקרובי משפחה שעוד נותרו בחיים.

"הממשלה הישראלית מחמיצה דברים, והעברת המסרים שלה בתקשורת לוקה בחסר בצורה שלא תיאמן". אדלר

"אחד הדברים שהכי מעציבים אותי הוא שבמידה ואבחר, אבי, שנפטר לפני קצת יותר משנה, לא יזכה לראות לאן הגעתי בזכותו. גם אמי, שאביה היה מהגר בעצמו, נפטרה לפני כשש שנים. אתה יודע, אני עדיין זוכר כשהסרט 'ממזרים חסרי כבוד' של קוונטין טרנטינו יצא והוא והמפיק שלו, לורנס בנדר, הקרינו אותו בתל אביב. לורנס שלח לי אז אי-מייל מדהים וסיפר על התחושות של האנשים שם ועל התגובות החזקות לסרט. נדמה לי שזה היה קצת לפני ראש השנה. יומיים לאחר מכן הם הקרינו את הסרט בברלין וגם אז, אתה יכול לדמיין לעצמך, האי-מייל דיווח על חוויה חזקה בצורה מדהימה. אני מת, מת על הסרט הזה!"

חבל שזה לא היה סרט דוקומנטרי.

"כן. אירגנתי הקרנה לסרט במרכז ויזנטל בלוס אנג'לס וצפיתי בו עם הרבנים הבכירים שם, מרווין הייר ואייב קופר. שניהם, וצריך לזכור שגם ככה ההקרנה של הסרט במקום שכזה הייתה דבר פרובוקטיבי כשלעצמו, דיברו ודיברו ודיברו על איך – למרות שהסרט הוא פנטזיה – עשר הדקות הראשונות ממחישות בצורה המציאותית ביותר מה שהנאצים עשו בכדי לתפוס ולו משפחה יהודית אחת ולחסלה. בהקרנה נוספת, בה נכח השחקן כריסטוף וולץ (שמגלם את הקולונל הנאצי בסרט), מישהי התעצבנה, קמה ואמרה שזה לא סיפור אמיתי, כמו שהסרט טוען. קוונטין טרנטינו קפץ פתאום מהקהל ואמר: 'אני קוונטין טרנטינו, אני כתבתי וביימתי את הסרט הזה', והסביר שהסרט מתחיל במילים 'היה היה', כמו בסיפורי אגדות וכמובן שלא מדובר בסיפור אמיתי. אבל לא רק זה: היו שם ניצולי שואה רבים שהתקוממו וטענו שהם פעלו אחרת במציאות, או עשו דבר כזה או אחר. קוונטין התנהג בצורה די מנומסת, עד שבסוף הוא פשוט הזכיר להם שזה הסרט שלו".

נשמע כמו טרנטינו.

"בהחלט, אבל דבר מדהים נוסף שקרה זה שהזמנתי להקרנה חבר שלי, בחור נוצרי, ימני, רפובליקאי ומאוד שמרן, שעבד במימשל של ג'ראלד פורד. מאוד רציתי שהוא יגיע. ראיתי אותו מחכה ליד המיקרופון, ממתין לשאול שאלות ולהביע דיעה בתום הצפיה, ופשוט לא היה לי צל של מושג מה הוא הולך לומר. בסוף הגיע תורו והוא סיפר שהוא היה טייס במהלך מלחמת וייטנאם ואלו הן סצינות הקרב הכי ריאליסטיות שהוא ראה מעודו. הוא ביצע שמונים טיסות מבצעיות, ואחרי זה – ועדיין יש לי צמרמורת כשאני מספר לך את זה, חודשים רבים לאחר מכן – הוא הבין באולם הקולנוע שהוא לחם במלחמה הלא נכונה. עדיין יש לי גוש בגרון מזה. אגב, זה היה ממש אדיוטי ש'מטען הכאב' זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר. אני מכיר בוגרי יחידות קרביות רבות שממש לא אהבו את הסרט הזה. לדעתי באקדמיה ממש שדדו את 'ממזרים חסרי כבוד', סרט עם ביצים, סרט מקורי ומבריק, כל מה שזוכה אוסקר צריך להיות, אבל כנראה שככה זה".

אביך סיפר לך על השואה?

"ראה, איש מבני משפחתו לא שרד, ואני זוכר שלוש פעמים בדיוק בהן אבי הזכיר את השואה בכל מהלך חייו. אני זוכר אותן כאילו זה קרה אתמול, כי ההתמודדות שלו הייתה זהה לזו של ניצולים אחרים, שפשוט בחרו לא לדבר על זה. אחת הפעמים הייתה סיפור שהוא הזכיר בשולחן ארוחת הערב בנוכחות חבר שלי מבית הספר. פעם אחרת הייתה כשרק בנו את מוזיאון השואה בוושינגטון. אמרתי לאבי: 'זה הולך להיות הדבר היחיד שאני הולך לבקש ממך בחיים: טוס לוושינגטון ותעד את הזיכרונות שלך למען הדורות הבאים'. והוא באמת הגיע מבוסטון, ואני באתי מלוס אנג'לס, וכך בילינו את היום בבירה. זה היה עוד לפני פתיחת המוזיאון, ממש אחרי הנחת אבן הפינה. אבל אני חייב לציין שזו הייתה חוויה מרגשת ועצובה כאחד. כן זכיתי לראות את אבי שופך את לבו אל מול המצלמות שם, אבל האווירה הייתה כל כך קרה ולא נעימה, והוא היה נסער מאוד. הבחור מהמוזיאון היה נהדר, אבל הסטודיו עצמו היה 'קר'. אבי לא הרבה לדבר על השואה וניכר שהחוויה הזו, של העלאת הזיכרונות, טלטלה אותו קשות. לעומת זאת, כשסטיבן ספילברג הקים את אירגון הנצחת השואה שלו, הוא עשה זאת בצורה חכמה בהרבה. הוא נתן לניצולים את האפשרות לתעד את עצמם בביתם, או בבית נכדיהם, בבית הכנסת שלהם, היכן שהם רק רצו. אז אבי תיעד את זכרונותיו שוב, ואפילו הופיע בעלון החצי-שנתי שהעמותה הזו מפיקה בכל שנה כעדות הראשונה אותה הם מזכירים".

איך היה לגדול תחת צל שכזה, תחת אב שנשא מועקה גדולה אך לא טרח לשתף אותך ברחשי לבו?

"אני חושב שזה השפיע עלי מאוד כאדם, כבן אנוש. בהלוויה של אבי הזכרתי משהו מרתק: כאדם שראה כל כך הרבה מוות, הוא היה מקפיד ללכוד זבובים שחדרו לביתנו בכף ידו ולשחרר אותם בחוץ. הוא פשוט לא היה מסוגל להרוג אותם כמו אנשים אחרים. תראה, אמי עזרה לנו לגדול, כי לאבי לא הייתה ילדות של ממש. היא עודדה אותנו לעשות כל דבר מטורף שרק רצינו, כמו לנסוע בעקבות להקת רוק ברחבי המדינה. אנחנו חיים בעולם בו דברים מטורפים ממש יכולים לקרות, ואסור לנו להיות תמימים ולו לשנייה ולחשוב שאסונות לא יכולים להתרחש גם בעידן הזה. לכולנו יש את האחריות למנוע דברים כאלו".

"אני אדם שמאמין באחריות אישית, בתיקון עולם ובכך שבורכנו לחיות בעידן נהדר ובמדינה מצוינת". דן אדלר בחברת ילדיו

ניסיון בגישור

דניאל הרברט אדלר, הנשוי כיום לסוכנת כשרונות, ואב לשני בנים, תמיד רצה להיות חלק מתעשיית הבידור. כמו רבים וטובים, הוא החל את דרכו בחדר הדואר של CAA, סוכנות הטאלנטים הגדולה ביותר בהוליווד. משהו בג'וב הזה, אולי השילוב של רעב מקצועי עם מיקום בצומת חשובה של מידע, כבר הוציא מתוכו כמה מאנשי התעשיה המצליחים ביותר, ואדלר החל לטפס במעלה הסולם התאגידי עד שנחת במשרת סגן הנשיא בענקית הבידור דיסני, כאחראי על חזון החברה. בהמשך טרח להקים חברות הזנק בתחום הקניות החברתיות והמקוונות וייעץ לחברות מדיה בשלל נושאים.

"עברתי ללוס אנג'לס ואמרתי לעצמי, ברגע שאצטרך להתפשר על העקרונות שלי, אהפוך להיות מורה. למזלי, זה מעולם לא קרה. הייתה לי קריירה באמת מדהימה בהוליווד, וכל דבר שעשיתי שם הכין אותי לעבודה שיש לעשות בוושינגטון: לחבר בין אנשים, לגשר בין צרכים, להעלות רעיונות, לפתור בעיות, כל אלו מתאימים לעבודה הפוליטית. יצגתי אנשים מפורסמים כסוכן, גישרתי בין אינטרסים בלתי אפשריים כמפיק, בין אנשים ממורמרים, כאלו שרבים או מתווכחים כי הם לא חולקים דעה משותפת. מישהו צריך לפשר ביניהם, אחרת כלום לא יקרה. זה, פחות או יותר, כל מה שאי פעם עשיתי בחיי, ובפעם האחרונה שבדקתי – די זקוקים לכך בוושינגטון".

אתה לא מפחד להתאכזב? אני חושב שיהיה לך הרבה יותר קשה ליישם את החזון שלך ממה שאתה מקווה.

"זה בהחלט יהיה יותר קשה ממה שאני חושב, אני משוכנע בכך. אבל אני גם בטוח בעצמי ויודע שאני יכול לעשות את העבודה כמו שצריך. האם אני נאיבי וחושב שאני יכול לפתור לכולם את הבעיות? אפילו לא לשניה. אני רק רוצה שאנשים יסתכלו על דברים בצורה שונה ממה שהם עשו עד עתה. בכנות, אדם אחד יכול להתחיל את העניין, לעודד אנשים שבחדרי חדרים חושבים כמוני. בסופו של יום, כמו שאני תמיד אומר בנושא ישראל, אני לא חושב שרוב הישראלים או הפלשתינאים לא רוצים למצוא פתרון. נהפוך הוא. וגם בוושינגטון, אני בטוח שרוב הרפובליקאים והדמוקרטים והעצמאיים רוצים להגיע לעמק השווה. הקמת מחסומים היא בעיה גדולה שטבועה כל כך בתרבות, שזה מסכל כל מאמצים או התקדמות. צריך מישהו שיאמר שזה בולשיט. אני מרגיש שאנשים רבים חשים כמוני, אבל הם פשוט משחקים את התפקיד שלהם. אחרי שאני נואם, אנשים בכל מקום אומרים לי שהם מעולם לא שמעו פוליטיקאי מדבר בכזו כנות. אני עונה להם שאחת: אני לא פוליטיקאי, ושתיים: אין לי שום סיבה לא להיות כנה. הרי אם אומר שלושה דברים שונים לשלוש קבוצות שונות, האנשים האלו בסוף יפגשו האחד עם השני וידברו ויגלו שאני לא כנה. לכן, אני פשוט אומר מה שאני חושב ואתה תצטרך להחליט אם זה מתאים לך או לא. אנשים מתחברים לגישה הזו. אין לי מושג למה פוליטיקאים לא נוהגים כך".

אבל למה עכשיו?

"אני מרגיש שוושינגטון חצויה כעת יותר מאי פעם בעבר, ואני מתעניין בתחום עוד מגיל צעיר. עבדתי עם הנשיא קלינטון עוד לפני שהוא נבחר, למשל, והייתי איתו בוועידה הדמוקרטית בה הוא הוכרז כמועמד, אם כי לא שקלתי להיכנס לפוליטיקה אז. ניסיתי להשפיע מבחוץ דרך עמותות ותרומות וכו'".

וכמובן, יש הזדמנות מיוחדת שנוצרה: בחירות מיוחדות לקונגרס שיתקיימו במועד חריג, 17 במאי, לאחר שהנציגה המכהנת, ג'יין הרמן, הודיעה על פרישתה מהתפקיד. הרמן תהפוך ליושבת ראש הדירקטוריון של השבועון "ניוזוויק", במקום בעלה, המיליארדר סידני הרמן, שנפטר לאחרונה.

"אני לא רוצה להיתקע שם לנצח, ואחתום על מסמך המגביל את משך הכהונה שלי, במידה ואבחר. הקונגרס תמיד יצטרך אנרגיה חדשות, ואנשים שיודעים איך לנווט בין אתגרים סבוכים וקשים ולייצג את הבוחרים שלהם בכדי לגרום לדברים להתבצע".

אבל התרגלת להוביל, ובקונגרס פשוט תהיה עוד אחד מ-435 נציגים.

"אתה יודע מה? הכבוד של לשרת בקונגרס גובר על הכל. מלבד זאת, אני חושב שיש שם הרבה אנשים ש'נעים עם הזרם', או כך אני חושש. אני לא הייתי כזה מעולם, אולי חוץ מאותה עבודה בחדר הדואר לפני 25 שנים. אני טיפוס שיוזם ומוביל ובונה. אני לא אשנה את הקונגרס בין לילה, אני יודע את זה, אבל הגישה מיידית שלי כבר יכולה להזיז דברים. הממשלה שלנו היא החלק הכי פחות חדשני בחברה האמריקאית. רק מבט בממשק של אתרים ממשלתיים נותן לך את התחושה של משהו משנות השבעים".

עם יד על הלב, מהם סיכויי הזכיה שלך?

"טובים ומשתפרים בכל יום. זהו מירוץ קצר במיוחד, ואני הצטרפתי אליו בסוף מרץ. חלק ממתחרי הם פוליטיקאים מקצועיים, חברי מועצת העיר ואנשים שבאים ממשפחות עם היסטוריה פוליטית עניפה. אבל אני השגתי תשומת לב נכבדה תוך זמן קצר וגייסתי הרבה מאוד כסף, כך שזו לא הבעיה. אנשים רבים בהוליווד התקשרו והציעו לעזור" (ראו את מכתבי התמיכה המופיעים באתר הקמפיין, adler2011.com, אותם שלחו הקוסם דיוויד בליין, הזמרת מייסי גריי, המפיק האגדי נורמן ליר, ומי שהיה יו"ר דיסני, מייקל אייזנר).

"מה שחשוב בבחירות האלו הוא שאחוז המצביעים קטן מאוד ביחס למי שרשאי להצביע. לכן חשוב לי לשכנע כמה שיותר מצביעים 'חדשים' להירשם וללכת להצביע. למרות שאני דמוקרט, הרי שרפובליקאים רבים הביעו את תמיכתם".

הטעות של הישראלים

הנושאים הקרובים לליבו של אדלר הם כלכלה, חינוך, עתיד ארצות הברית ומדינת קליפורניה, וכמובן, הנעשה במזרח התיכון. אתר הבית שלו מתאר כיצד הוא בילה שנים בניסיון לתווך בין אישים רמי דרג מהצד הישראלי ומהצד הפלשתינאי. הוא אף שימש כיועץ מיוחד למנכ"ל האירגון "זרעים של שלום", המקיים סדנאות ומחנות קיץ משותפים לבני נוער מאיזורי סכסוך שונים בעולם. אדלר הוא גם חבר באירגון "יזראל פוליסי פורום" ואף זכה לפרס הוקרה מטעם האירגון בערב שנערך בניו-יורק לצדו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. בנוסף הוא חבר ב"עמותת אלף" של הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ), המנסה להפיץ דברי תלמוד בקרב יהדות העולם.

"הממשלה הישראלית מחמיצה דברים, והעברת המסרים שלה בתקשורת לוקה בחסר בצורה שלא תיאמן. ברגע שבא אירגון ומשתמש במילים כמו 'כיבוש' או 'אפרטהייד', וכמובן שאסור להם להשתמש במילים האלו, קשה לך מאוד להתמודד עם זה, בטח במקום כמו הוליווד בו מסרים מהדהדים בצורה חזקה. אלו מילים קלות ופשוטות שכוללות הרבה בתוכן. אין מי שיעבוד נגד המילים האלו ויתנגד להן. וגם ההתנגדויות שמגיעות כוללות משפטים ארוכים ולא מילים בודדות. הטעות שהישראלים עשו – והם עשו טעויות רבות עד היום – היא שהם המתינו בצד והאמינו במשך זמן רב מדי שעובדות מנצחות דיונים. אתה יודע ואני יודע שלעובדות יש חלק קטן מאוד מאוד בקביעת המנצח בויכוחים כאלו או אחרים. לחשוב אחרת זו פשוט תמימות וזה מצב הרסני לעמדה הישראלית".

אתה חושב שניתן להשיב את הגלגל לאחור?

"המצב מסוכן, וכן – אפשר להשיב את הגלגל לאחור, אבל תידרש עבודה עצומה. וכמובן, הכרזה חד צדדית על מדינת פלשתינאית לא ממש תעזור, אלא רק תזיק, משמעותית. ישנם יותר מדי אנשים שמטיפים למקהלה שלהם במקום להתדיין עם הצד השני. זה דבר שבמלוא הצניעות אני עושה היטב ונהנה ממנו. אני תמיד סבור שכדאי לדבר עם הצד השני, אפילו אם הם יריביך, מאשר לחיות בבועה".

דרך אחת מהגופים שהקים, פניסטה, יצר אדלר קמפיין לעידוד המודעות למצבה של זוכת פרס הנובל, אנג סאן סו קי, שהייתה נתונה במעצר בית בבורמה באותה העת. הקמפיין כלל 38 סרטונים עטורי כוכבים – וויל פארל, ג'ניפר אניסטון, שרה סילברמן, סילבסטר סטאלון, ג'יימס קמרון, שריל קרואו, דייגו מראדונה ואחרים – והוא זכה בשלל אותות ושבחים, ונחשב לאחד הגורמים שסייעו לשחרורה של האסירה הפוליטית.

כעת הוא "מוכן להקריב כמה שנים מחייו בכדי לנסות לשפר את וושינגטון" ו"תמיד אוכל לחזור לעשייה הוליוודית ובתחום המדיה, וביזמות".

ואם לא תיבחר?

"אני לא חושב על זה, כי אני נמצא במרוץ הזה עשרים-וארבע-שבע מאז שהחלטתי להיכנס אליו. אני מקווה לזכות, אבל אם לא, אנסה להמשיך ולהשפיע מבחוץ תוך שאני עושה את מה שאני עושה תמיד. שיהיה ברור, אני רוצה לזכות ורואה כאן הזדמנות אדירה לעשות משהו חשוב, מקומית וגלובלית. אני עובד עם המוטו של 'משפחה, אמונה ויושרה'. אני אדם שמאמין באחריות אישית, בתיקון עולם ובכך שבורכנו לחיות בעידן נהדר ובמדינה מצוינת. אך עלינו לנהל אותה כפי שהיא צריכה להיות ולגרום לה להתאים לציפיות של האבות המייסדים. ומה שבטוח, להשאיר את ארצות הברית כמו שמצאנו אותה".