מתל אביב לאוסטרליה וחזרה לגליל. נאוה סמל עם בנה אייר (צילום: אילאיל סמל)

כישראלית שורשית, היא החלה בשנים האחרונות להתחקות מחדש אחר הזהות הישראלית, זאת "שנמצאת בתפר שבין צער ואבדון להתרוממות רוח", כמו שהיא אומרת לי. את דבריה ממחיש באותם רגעים הרחוב הישראלי הרוחש תכונה סביבנו, המכוסה בצבעי כחול-לבן ודגלי ישראל מתנוססים על מכוניות חולפות ועל מרפסות הבתים. גם בחנות הפרחים הסמוכה רבה התכונה, כשעובדים צעירים מכינים בקצב עשרות זרים שהוזמנו לטקסי יום הזיכרון. ארבעים שנה אחרי שנפרדו דרכינו, בהן היא היכתה שורשים עמוקים בארצנו הקטנטונת ואני חציתי את האוקיינוס, נשבית בקסמה של ניו-יורק אהובתי, אנחנו יושבות לדבר על הזהות הישראלית. בשנים האחרונות נדרשה סמל לנושא הזהות לאחר שבנה הבכור, אייר, הפך לתרמילאי אדוק ויצא לטייל ברחבי העולם. לפני מספר שנים קיבלה סמל את הצעתו לבוא לבקר אותו באוסטרליה, שם קבע אז את ביתו הזמני לאחר שהתאהב בנערה אוסטרלית בשם לוסי אליוט. אייר הזמין את אמו לראות מקרוב את החיים שבחר לעצמו במקום כל כך רחוק. באוסטרליה פגשה צעירים ישראלים אחרים, מהם שמעה על החלטתם לחפש את גורלם בארצות אחרות וכן פגשה מהגרים ותיקים, שמצאו את מה שחיפשו מחוץ לגבולות ישראל.

היא חזרה מהביקור עם יומן אישי ארוך, שהעורך שלה, משה גלעד, מיד ביקש לקרוא. כשסיים המליץ מיד לפרסם את היומן כספר. הנושא עליו כתבה, אמר, נוגע לקוראים רבים בישראל, בה כמעט כל בית שני מתמודד עם היעדרות בני המשפחה שבחרו לחיות בחו"ל. כך נולד הספר "חתונה אוסטרלית", בו מגוללת סמל את חוויותיה ואת התובנות אליהן הגיעה באותו מסע. הנושא חוזר בספר הילדים החדש שלה, "פייה והתרמיש", המסופר דרך עיניו של ילד, שאחיו הגדול, התרמילאי, הביא עמו לביקור בישראל טרמפיסטית בדמות פייה סקרנית, המגלה עמו את קסמה של תל אביב. בספר הזה לוקחת סמל את הקורא למחוזות ילדותנו, לפינות החמד בשכונה הצפון תל אביבית בה גדלנו. הסיפור מתפתל לאורך נהר הירקון משבע תחנות ועד לארובת רידינג ומשם לחוף מציצים.

כיסים אידיאולוגים

"הפורמלין המשמר את הזהות הישראלית היא השפה העברית", אומרת לי סמל, ששמחה לגלות בביקורה באוסטרליה את תאוות הקריאה בעברית של התרמיליאים שמנהלים מעין ספריה ניידת של ספרים אותם הם מחליפים זה עם זה במפגשים באכסניות הנוער ובאתרי המחנאות. לפני כמה שנים התקשר אליה בנה אייר מוייטנאם, כדי לספר לה בהתרגשות שבדיוק עכשיו מישהו רצה להחליף אתו את הספר "צחוק של עכברוש", שכתבה לפני שנים. המסקנה העיקרית של סמל מאותו מסע היא שלישראלים שעזבו יש סוג של ויכוח עם הישראליות שלהם, כמו ויכוח עם הורה. בעיניה, יש להם בעיה רגשית עם המקום ועם מה שהוא מייצג, ומציינת שתי תופעות, שהצעירים הישראלים העלו בפניה שוב ושוב באוסטרליה, המפריעות להם לבחור בשיבה לישראל: התחושה שהחברה בישראל מאוד שיפוטית ושזהו מקום בלי חרות אישית. "כלם דיברו על ספייס", היא אומרת ומדגישה שלא מודבר במובן החומרני.

כפטריוטית ישראלית, סמל, שתמיד מסתכלת לדבריה על חצי הכוס המלאה, מחפשת את הטוב וגם מוצאת אותו. היא מספרת לי על המוני המתנדבים הישראלים, על ההתגייסות הנחושה למען ילדי העובדים הזרים.

היא מספרת על חבר לשירות הצבאי של בתה, אילאיל, שמתנדב כל שבוע לקרוא ספרים לילדי העובדים הזרים בספריה שהוקמה בגן לווינסקי ומתארת את התרוממות הרוח שעטפה אותה כשהגיעה גם היא להתנדב שם. סמל מספרת בלהט על החיילים הבודדים שעולים לארץ כדי להתנדב. "יש כיסים אידיאולגים בישראל", היא אומרת, "ערכי הערבות ההדדית עדיין נותרו".

יחד עם זאת, הדי.אן.איי העברי הקדום, היא מאמינה, הוא לנדוד, ולמרות שמדינת ישראל חוגגת 63 שנה להיווסדה, יש משהו שדוחף את תושביה החוצה. אולי 63 שנים לא מספיקות לשנות את הדי.אן.איי, היא תוהה.

סמל אינה מתעלמת מהשינויים שעברה ישראל בשנים האחרונות, מהשחיתות הפוליטית, החמדנות. בניגוד לזמנים שלנו, כילדות, בהם גדלנו על שיוויוניות והסתפקות במועט. סמל אומרת שעצב הוא חלק מהחיים ומשום כך היא נוגעת בנושאים כמו השואה, פרידה, מוות. היא מודה שאפשר לקונן על אובדן החברה הישראלית, אבל היא מעדיפה לחפש את הטוב.

בבית בניו-יורק

עבור ניו-יורק יש לנאוה יחס מיוחד, בעיקר בגלל הסבא שלה, שהיגר לכאן בתחילת המאה שעברה והפך לפטריוט אמריקאי. אותו סבא היה מספר לה בהתרגשות על חייו בלואר איסט סייד, כשהגיע לבסוף לישראל, זקן ועיוור, ארבעים שנים אחרי שנטש את סבתה ואביה התינוק באירופה ועבר לארה"ב. נאוה עצמה חוותה את ההוויה של הקהילה הישראלית בניו-יורק לפני כעשרים שנה, כשבעלה, נעם סמל, כיהן כאן כקונסול התרבות. סמל אומרת שזה מאוד סמלי ששני התאומים שלה, הנינים של הסבא, נולדו בניו-יורק והם אזרחים אמריקאים. כשהיו בתיכון, היא מגלה, הם הלכו לשגרירות האמריקאית להצביע בבחירות האחרונות למען ברק אובאמה.

כשחזרה מניו-יורק לישראל כתבה את "אישראל", ספר חתרני שבו ביטלה את קיומה של מדינת ישראל והעתיקה את תושביה לאי אינדאיני ליד מפלי הניאגרה, שם יוכלו היהודים לחיות בשלווה. בספר הזה, פנטזיה שהתפרסמה בשנת 2005, היא בודקת מה היה קורה אם הרעיון של מרדכי מנואל נוח, מחזאי ועורך עיתון אמריקאי ששרכש בשנת 1825 שליש מהאי גרנד איילנד וקרא להקים בו מדינה יהודית, היה מתגשם והמדינה הזאת הייתה קיימת. סמל אומרת שנראה כי במובן מסוים הנבואה הזאת בכל זאת הגשימה את עצמה, והנה היא פוגשת היום אוטונומיות תרבותיות ישראליות ברחבי העולם, כמו בניו-יורק, כמו באוסטרליה, שם יש כבר עיתון ישראלי וגם תחנת רדיו עברית. סמל מגלה שנחשפה לקיום ישראלי תוסס בפזורות העולם ואת המושג "ירידה" החליפה היום המילה "רילוקיישן". במונטריאול, היא אומרת, "יש היום תאטרון ישראלי בעברית, זה בעיני סוג של מובלעת תרבותית תוססת, וישראלים שמצליחים באמריקה הופכים למושא הערצה בארץ". כדוגמאות סמל מציינת שמות כמו נועה תשבי, חיים סבן, מיכל רובנר, מילי אביטל, אלונה טל ואחרים. "ההישג הכי גדול שלנו", היא מסכמת, "הוא שיש בעולם היום סקרנות כלפי התרבות שלנו בשפה העברית. הקולנוע הישראלי מפגין נוכחות. עמוס עוז ודוד גרוסמן מחוזרים בעולם. חנוך לוין נחשב לאחד מגדולי המחזאים באירופה".

אבל הילדים עוזבים, איך זה משפיע עליך?

"עברו שנתיים מאז ש'חתונה אוסטרלית' יצא לאור ואין שבוע שאני לא מקבלת עוד מכתב תגובה עליו. אנשים קצת התביישו לספר, הצניעו את העזיבה והספר חשף את היקף התופעה. במכתבים שקיבלתי, אנשים הודו לי על כך שנתתי ביטוי לפצע שלהם. אנשים שמרגישים אשמים על זה שהילדים עזבו, שמאשימים אותם כאן בארץ בכישלון חינוכי. כאמא אני אגואיסטית. רציתי שאייר יהיה לידי, שהנכדים שלי יהיו ישראלים. ב'חתונה אוסטרלית' הפחד שלי היה שהנכדים שלי יהיו בעלי זהות שונה. זה היה האיום הכי גדול. כשלאנשים נולדים ילדים הם הופכים יותר מודעים לביוגרפיה שלהם. ראיתי את זה בבית של חברים, בתקופה שבה חייתי בניו-יורק. הילד של אחת החברות, שהיה בכתה ו', אמר לאמא שלו שתצא מהחדר שלו, כי החברים שלו מגיעים והיא מדברת במבטא מאוד ים תיכוני, שהוא מתבייש בו. באותו רגע היא אמרה שהבינה שהיא צריכה לחזור הביתה. היא לא רצתה לחיות עם הפער הזה".

איך את מתמודדת עם זה שהבן שלך לא נמצא?

"בינתיים אייר חזר לארץ והתיישב בגליל, שם הוא יוצר מוזיקה. לא מעט חברים שלו חזרו גם הם מכל המסעות. אני קוראת לישראל 'נמל בית', מקום עם חום אנושי. איפה תמצאי עוד מקום בעולם, שבו עורכת ספרים חולפת על אופנים ליד בית קפה תל אביבי ופוגשת את הסופרת שהיא עורכת אותה?"

הדוגמה האחרונה היא לא בדיוק דמיונית, שכן במהלך השיחה שלנו עוברת העורכת של סמל ועוצרת להגיד שלום.

פטריוט אמריקאי ואנטי-ישראל. סבא גבריאל

מה את יכולה לספר על החוויה הניו-יורקית שלך?

"ניו-יורק הייתה מיד בית בשבילי, בגלל הסיפורים של סבא שלי, שפגשתי כשהייתי בת חמש והוא הגיע מניו-יורק לתל-אביב. הוא טחן לי את הראש עם אמריקה. סיפר איך כשהגיע לראשונה לניו-יורק העיר אותו לפנות בוקר הקפטן של הספינה. הוא תיאר איך הם נכנסו לנמל ואיך מבין הערפילים הוא ראה לראשונה את היד של ליידי ליברטי. הוא היה אנטי-ישראלי ופטריוט אמריקאי. כילדה בת חמש היה לי מאוד קשה לקבל שסבא שלי, שנטש את סבתא שלי ואבא שלי באירופה בשנת 1919, לא אוהב את ישראל. התווכחתי אתו ללא הרף. נו תארי לעצמך, ילדה בת חמש מתווכחת על הציונות. הוא לא האמין בעתיד של ישראל, אבל חזר למשפחה אחרי שהתעוור, כדי שיטפלו בו. לאבא הייתה צלקת של נטישה עד יום מותו. כששאלתי אותו אם הוא סלח לו, הוא אמר לי ביידיש, 'דם זה לא מים', והסביר שקיבל אותו כי הוא אבא שלו. סבא נפטר בשנת 1968 והוא קבור בבית הקברות בחולון. עם זאת ספגתי את הסיפורים שלו על ניו-יורק ועל חיי המהגרים והיהודים בלואר איסט סייד. הם נספגו בי עד כדי כך, שכשהגעתי לגור בניו-יורק הייתה בי תחושת ביתיות מיידית".

איך השפיעו עליך החיים בניו-יורק?

"כשעברתי לגור בניו-יורק, חוויתי לראשונה את ישראל מחוץ לזכוכית המגדלת. פתאום היא לא הייתה יותר מרכז היקום אלא חלק ממארג רחב יותר של השקפות ועמדות. חבל הטבור של הישראלי נמתח ונחשפתי לעולם שיש בו פלורליזם מחשבתי, מה שהיווה את תמצית החוויה שלי. ראיתי ישראלים שזהותם התמוססה, או שביקשו להיטמע באמריקה והם נראו לי כמו אנשים שאיבדו את העוגן הפנימי שלהם. לחילופין ראיתי ישראלים שנאחזו באותו הרגע שבו עזבו ולא הבינו שישראל השתנתה, שאינה דומה למקום אותו עזבו בנקודת זמן מסוימת. שני הדברים נראו לי כמו התגוששות עם זהות המקור של עצמך. אני תמיד מתבוננת על העולם מן המקום של 'חצי הכוס המלאה',ולכן שואפת ללמוד מהעולם הזר אליו נקלעתי. יש מה ללמוד מהחוויה האמריקאית – ערכים כמו דרך ארץ, תכנון לטווח ארוך, יסודיות, כבוד למרחב הפרטי של הזולת, לזכויות של האחר. כשחזרתי לארץ רציתי למצוא את שביל הזהב בין הערכים האמריקאים הטובים בעיני ובין האינטימיות החונקת שלנו. כי שביל הזהב פירושו לא להיות מנוכר ולא לוותר על הערבות ההדדית שקיימת תמיד בין הישראלים".

זה השפיע על הכתיבה שלך?

"הכתיבה שלי השתנתה לעומק בעקבות השהות בניו-יורק. היא התרחבה לאופקים חדשים ובעיקר איפשרה לי לצפות בזהות הישראלית ממרחק ומפרספקטיבה. התוצר של החיים בניו-יורק הוא הרומן 'אישראל', שגיבוריו הם לא יהודים ולא ישראלים, שמתבוננים ביהודים ובישראלים. משפט המפתח ברומן הוא 'איזה מין יהודים הם הישראלים?', את המשפט הזה לא הייתי יכולה לנסח אילמלא החיים בניו-יורק. עוד דבר חשוב שנחשפתי אליו בניו-יורק, הוא ריבוי האופציות לזהות יהודית. בישראל הכל שחור לבן, או שאתה דתי או שאתה חילוני מוחלט. קשת הגוונים של יהדות אמריקה השאירה בי חותם, וכששבנו לישראל ביקש אייר בני לחוג בר מצווה קונסרבטיבית. מחיצה בין נשים לגברים כבר לא הייתה אופציה מבחינתו. בר המצווה של בני הצעיר, נימי, שהוא יליד ניו-יורק, כבר נחוגה בבית כנסת רפורמי, 'בית דניאל' בתל-אביב".

איזו השפעות ספג אייר מהמסעות שלו בעולם?

"אייר שב ארצה דבוק בערכים של זכויות אדם, זכויות מיעוטים ופתיחות לתרבויות אתניות שונות. הערכים האלה הפכו לחלק מאישיותו ודרך חייו כמוזיקאי, שמתמחה במוזיקה אתנית. הוא חזר עם פתיחות לעולם ועם צמא לגלות אותו. אלה שחוזרים לארץ בסופו של דבר מביאים באמתחתם ערכים חשובים מחרויות האדם האמריקאיות".

ואז הם נתקלים במציאות הישראלית.

"אני יודעת שלא קל לחוזרים עם גילויי הדורסנות והמרפקנות הישראלית וגם עם הגילוי שהמדינה הטמיעה גם ערכים אמריקאים השונים בתכלית מערכי היסוד שעליהם הושתתה. ערכים כמו תחרות חומרית, חמדנות ותרבות סלברטיז. אבל עם זאת, נדמה לי שהם חוזרים מפני שמתחת לפני השטח הישראלי, עדיין חי הדופק הפועם של ערבות הדדית ושל אחוות גורל ושותפות. יש לא מעט מסגרות בהן אפשר לתרום למען שיפור החיים בישראל. יש מסגרות, כמו אירגון 'לתת', שעוסקות בנתינה ובאיתור החלשים בחברה. בקלות אפשר אצלנו להתגייס למען מעשה טוב של חמלה. החוויה שלי בגינת ילדי העובדים הזרים בשבת לפני חודש, כשהתנדבתי בספריה שלהם, הייתה חזקה. ראיתי כל כך הרבה מתנדבים ישראלים שבאו לסייע לאותם ילדים של נרדפים ומהגרי עבודה, שמדברים כבר עברית צחה ויהפכו להיות אבר מבשרה של החברה הישראלית".

אז את מוצאת את האופטימיות בסיפור הזה.

"ישראל היא מקום מלהיב ויש לנו עבודה לעשות. אנחנו צריכים לעשות את התיקון במו ידינו, לישר את הפערים. אמא שלי, שבשנת 1945 יצאה מהשואה ומתקרבת לגיל 90, חוגגת כבר 63 ימי עצמאות בישראל.

כוח ההישרדות של הניצולים הוא מקור לאופטימיות בשבילי. נכון שניצולי השואה אינם אנשים שמחים, אבל הם אנשים עם תשוקת חיים אדירה ומלאת עוצמה. נכון גם שהגשמנו את החלום של נורדאו להיות מדינה נורמלית עם גנב יהודי וזונה יהודיה. היום יש לנו שר אוצר בכלא. עוד מעט ילך נשיא לכלא, אם העירעור שלו לא יתקבל. זה המחיר שמשלמים על קיום נורמלי. המציאות מלאה כתמים, אי אפשר לשלוח אותה לניקוי יבש. אפשר לנסות, כל אחד ואחד, למרק אותה טיפה. יש כוח בחברה הישראלית, כוח מוסרי שמבקש תיקון".

את באמת מאמינה שהתיקון יגיע, שיהיה כאן שלום למשל?

"אני לחלוטין מאמינה. מי האמין פעם, שישראלי יסע ללמוד בברלין? יש לי חברה גרמניה שסבא וסבתא שלה היו נאצים. לפני שנה נסעתי לברלין ליומיים וביקרתי אותה. הלכנו עם הילדה שלה בת השלוש לגן שעשועים שעליו היה שלט שהכריז, שהכניסה לכלבים אסורה. אמרתי לחברתי, שלפני 70 שנה לא הייתי יכולה להיכנס לגן הזה כי אז היה כתוב בשלט: הכניסה לכלבים ויהודים אסורה. אנחנו מדברים על שבעים שנה. מה זה שבעים שנה בהיסטוריה?"

מה יהיה עם הישראלים שעוזבים?

"אני לא רוצה לחשוב שרדיפות אי פעם ידחפו אותם הביתה. בבניין שבו אני גרה נקנו שתי דירות ע"י עולים מצרפת, שהגיעו ממרסי ומפריז ודיברו איתי בגלוי על אנטישמיות. הייתי רוצה שאנשים יבחרו לחזור ואני נורא מחכה לפרק הזה, לראות איך הוא יראה. ישראל לעולם לא תהיה אוסטרליה. כן, אנחנו אנשים ספקנים, אנשים ששואלים שאלות, צינים וחסרי מנוחה, אבל אנחנו גם עם יצירתי וגא. התרבות הישראלית היא פטריוטית וזאת זכות גדולה לכתוב בשפה העברית, שפה שהייתה בתרדמת, שפה שמתו בה אבל לא חיו בה".