המוות מכתיב את החיים

על הבמה של מועדון "השואבה" בתל אביב, כשלצדו חברתו זה שנה, מיכל שפירא, אורי סלונים (30) נראה כל כך זורח וחי, שקשה להאמין שבתוך גופו מקננת מחלה קשה שמאיימת על חייו. כשהם שרו יחד, שובים את הקהל בקסמם הכובש, הם נראו כל כך יפים וכל כך נכונים, שקשה היה לחשוב על הלילה ההוא לפני שנתיים, כשאורי הגיע למיון עם גוש גדול בבטן וסיכוי קלוש לנצח אותו.

את אורי ומיכל הכרנו בתוכנית הדוקו־ריאליטי "בקרוב אהבה" ("קשת"), שעקבה אחר חמש נשים יפות ומפורסמות (גלית לוי, גילי שם־טוב, גאיה טראוב, אמירה בוזגלו ומיכל שפירא), שיש להן הכול חוץ מאהבה. בתחילת התוכנית מיכל עוד ישבה על זנבו של סיפור אהבה גדול למפיק המוזיקלי משה לוי, שנמשך כמה שנים און־אנד־אוף. כמה פרקים אחר כך שיתפו השניים את הצופים בשיחת הפרידה ביניהם, שאחריה בחרה מיכל לחדש את הקשר עם אחד, אורי סלונים, איתו ניהלה סטוץ קצרצר שלוש שנים קודם לכן.

אורי (בחולם) הגיע לבית הקפה שבו קבענו באיחור אופנתי, כמעט מתבקש מכוכב הרוק שהוא חולם להיות. רגע אחר כך הוא כבר הצית את הסיגריה הראשונה ("אני לא מאמין שסיגריה זה מה שיהרוג אותי"), ואמר: "את בטח רוצה לדעת מה שלומי, נכון? שלומי טוב, עד כמה שאפשר להגיד".

• עד כמה אפשר להגיד?
  

"תראי, אף פעם לא הרגשתי לא טוב בגלל המחלה, רק בגלל הטיפולים. אנשים פוגשים אותי ברחוב ומתפלאים שאני נראה טוב. יש כאלה ששואלים אותי 'עבר לך?' וזה תמיד מצחיק אותי".

• למה מצחיק? זה יכול לעבור, לא?
  

"כן, אבל מי שמכיר אותי לא שואל שאלות כאלה, ומי שלא מכיר אותי, לא צריך לשאול שאלות כאלה".

• אתה בתקופה טובה?
  

"סיימתי עם הכימותרפיה, שהייתה סיוט, ואני יכול להגיד שבחלק מהזמן אני אפילו מאושר. בעיקר בהופעות. לפני כמה חודשים לקחתי תרופה ביולוגית ניסיונית, התמלאתי פריחה וחצ'קונים, ונראיתי כמו חולה צרעת. עד היום זה לא לגמרי עבר. לרופאים לא אכפת, מצדם אני יכול לחיות עם חצ'קונים כל החיים, העיקר לחיות".

• ומצדך?
  

"חצ'קונים לכל החיים? לא תודה. זה מזכיר לי שלקראת סוף התוכנית הייתה לי שיחה עם אירי ריקין, המנחה, שכידוע לך יושב על כיסא גלגלים. שאלנו את עצמנו אם היינו מתחלפים, והחלטנו שלא. להעביר את כל החיים על כיסא גלגלים? אני חושב שאקח את הסיכון".

• מהו הסיכון?
  

"המחלה שלי היא די חשוכת מרפא. ככה לפחות היא מוגדרת רפואית".

• כמה אתה אופטימי, מאחד עד מאה?
  

"עשרים. בא לי להגיד מאה, אבל אני לא יכול".

• על סמך מה עשרים?
  

"עשרים זה רק אם יהיה לי מזל שימצאו פתאום איזו תרופה, כי אין לי שום סיבה הגיונית לקוות. סיימתי עם כל מה שיש לרפואה להציע. אני נכנס עכשיו לטיפול ניסיוני ב'אסף הרופא'. אני בקבוצת הניסוי הראשונה של התרופה הזאת. הטיפול מבוסס על מחקר מבטיח מאוד, ומראה תגובות מדהימות. אני מקווה שגם אצלי זה יהיה ככה".

• משרד הבריאות שותף לתקוותך?
  

"מבחינה רפואית כן, אבל לא מבחינה כספית. הבעיה היא שאלו טיפולים יקרים מאוד, שמגיעים לכמה עשרות אלפי שקלים בחודש, שאנחנו מממנים בעצמנו. אני לא יודע כמה זמן עוד נוכל לעמוד בהוצאה, כי האמת היא שנגמרו המקורות. קצת קשה לי, אולי כי אף פעם לא עשיתי את זה, אבל היום אני מבקש עזרה מכל מי שיכול לעזור לי, כי זאת פעם ראשונה זה הרבה זמן שאני מרגיש באמת תקווה. וזה המון".

"אלוהים לא עובד בשבילי"  

למחלה של אורי קוראים "כולנגיוקרצינומה", סוג של סרטן נדיר בדרכי המרה, הדומה לסרטן הלבלב. "לילה אחד התחילו כאבי בטן קשים מאוד, הייתי בטוח שזה גזים, אבל זה לא עבר במשך שעות", הוא מספר. "הגעתי למיון באמצע הלילה, אבל לקח כמה חודשים טובים עד שהבנו מה זה. הורידו לי שמונים אחוז מהכבד ואמרו לי שזה עבר, אבל חודשיים אחר כך הייתה חזרה. זו הייתה הבשורה הרעה מכל".

• יותר מהגילוי עצמו?
  

"כן, כי בהתחלה הייתי תמים, הייתי בטוח שזה כלום. לקח לי זמן להבין שאף אחד לא יודע איך להתמודד עם הסרטן הזה, מרוב שהוא נדיר. יש את הקטע הזה שאומרים לך כמה זמן נשאר לך לחיות? רצו להגיד לי אבל מעולם לא הסכמתי לשמוע. פעם כמעט הסכמתי, אמרתי להורים שלי לצאת מהחדר, כי בכל זאת זה לא משהו שהם היו עומדים בו, נשארתי לבד עם הרופא ואז אמרתי לו: 'אתה יודע מה? לא רוצה לדעת ".

• אתה לא סקרן?
  

"אני מפחד. פעם קראתי המון חומר על המחלה, אבל זה ביאס אותי. סופרים בחודשים".

• איך אתה מצליח לחיות עם הידיעה הזאת?
  

"שאלה טובה. המוות הוא כמו השמש, אי אפשר להסתכל עליו יותר מדי זמן. להישיר מבט ישיר אל המוות, זה שובר. אני לא יכול. אז אני שם משקפי שמש ומסתכל".

• ברגעים כאלה פונים לאלוהים?
  

"הייתה תקופה אחרי הניתוח שזרמתי עם הקטע הרוחני. הייתי עושה מדיטציות ודיקור, תזונה מוקפדת ודמיון מודרך, טבילות בים באמצע החורף, קברי צדיקים, קבלה – מה לא?

הלכתי לסדנה שנקראת 'הבחירה בחיים', וכל הזמן דיברו איתנו על חיוביות, אופטימיות, אמונה. ואז הגיעה תוצאה שהסרטן התפשט גם לריאות, וזה שבר אותי. כולם כל הזמן אומרים 'יהיה בסדר, אתה תצא מזה', ואני נסחפתי לתוך זה, אבל אז מגיע השלב שבו אתה מבין שאולי לא.

פתאום נפל לי האסימון שכל 'הבחירה בחיים' הזאת, זה לא רלוונטי, כי לי אין שתי אלטרנטיבות. אני לא מאמין באלוהים. כל התיאוריות הרוחניות האלה באות להקל, ולחיות בלי אמונה זה קשה. הכי קל להגיד זה מן אללה".

• אם זה מקל, אז למה לא, בעצם?
  

"כי כמו שאת רואה, אלוהים לא עובד בשבילי. אם אחרי כל מה שעשיתי הייתי רואה שיפור לא מוסבר, הייתי אומר או־קיי, אולי יש בזה משהו, אבל אין בזה שום דבר באמת".

• אם אין אלוהים, אין גם כעס?
  

"למה? להפך. יש בי הרבה כעס, אבל אין לי על מי לכעוס".

• אומרים שאין כעס בלי כתובת.
  

"יש, ועוד איך. וזה עוד יותר מכעיס שאין את מי להאשים. כעס הוא אנרגיה שצריכה לצאת על מישהו, אז הוא יוצא על מי שמעצבן אותי באותו רגע. נהייתי קריזיונר".

• על מה אתה כועס, בעצם?
  

"למה דווקא אני? מה זה כל האיוב הזה?"

• ומה אתה עונה על זה?
  

"כי ככה. כי מישהו צריך למלא את הסטטיסטיקה".

• היום אתה אוהב את החיים שלך?
  

"מאוד. זה אולי יישמע לך הזוי, אבל אני חושב שיש אנשים שמקנאים בי, כי אני חי את החיים כמו שהרבה אנשים היו רוצים לחיות. יש משהו משחרר במוות. אם הייתי יכול לחיות לצד המחלה עד גיל שבעים, לא הייתי מוותר עליה. אין מה לעשות, המוות מכתיב את החיים. כמה שאתה יותר רחוק ממנו, אתה פחות חי".

• כעסת עליה?
  

"כעסים מטורפים. אבל כל הזמן ניסיתי לכבוש את הכעס, כי קיוויתי שאולי היא בכל זאת תישאר. גם היום אני שופט אותה קצת, אבל אפשר גם שלא".

• איך הכרתם?
  

"בכיתה ז'. היינו ידידים טובים ותמיד השתעשענו במחשבה שאם לא נמצא אף אחד, ניתן צ'אנס אחד לשני. יום אחד זה קרה. התפתח רומן מהאגדות, עם אהבה ענקית. דיברנו על חתונה, ותכננתי להציע לה רשמית בטיול שתכננו לקובה".

• באיזה שלב היא נטשה?
  

"מאז הלילה ההוא במיון היא נכנסה להלם, וזה לא עבר לה. היא כל הזמן בכתה. בשלב הזה היא התחילה להיעלם, ויום אחד היא חזרה עם איזו תובנה שזה לא סוג החיים שהיא רוצה לעצמה".

• איך הגבת?
  

"הייתי המום. עם כל המחלה והטיפולים, העזיבה שלה הייתה הדבר הכי קשה לי באותה תקופה. חשבתי 'מי תצא איתי עכשיו?' אני מה־זה טיפוס זוגי, מזל מאזניים קלאסי. האמנתי באמת שאם היא תלך אני אשאר לבד. וזה הדבר שהכי הפחיד אותי. יותר מלמות".

• ונשארת לבד?
  

"היקום עובד בדרכים מוזרות, כי בזמן שהתאוששתי מהניתוח, ואני לא מדבר על חודש אחרי, אלא כשעדיין הייתי בבית החולים עם חמישים תפרים בבטן, התחיל להירקם רומן ביני לבין מישהי מהמשרד. בחודש הזה הגענו למצב שאנחנו אומרים אחד לשני 'אני אוהב אותך' ומדברים על הילדים שיהיו לנו, ועוד לא עשינו כלום, כי הייתי עדיין מחובר לאלף צינורות. זה היה הזוי במיוחד, וכמובן שזה נגמר באותה מהירות שבה זה התחיל, אבל זה הצית בי את האמונה מחדש. הבנתי שאני לא צריך לדאוג, כי דברים יקרו. זה היה כל כך מפתיע שלא יכולתי שלא לתהות לאיזו שריטה שלה זה התאים".

• למה זה נגמר?
  

"זה נגמר אחרי הפעם הראשונה שעשינו סקס. זה היה חודש אחרי הניתוח, וכל כך נזהרתי על התפרים, שכנראה הייתי ממש גרוע".

• נעלבת?
  

"לא. זה גרם לי לכתוב את אחד השירים הטובים שלי, שנקרא 'היי, אחות'. הפזמון שלו אומר: 'אני אקח את כל מה שיש לך לתת / לא אכפת לי בכלל שזה לא באמת / תסעדי אותי, תטרפי עד בלי די / אבל אחות, תרחמי עליי'".

לרדוף אחרי החלום

מיכל נכנסה לחייו בדיוק ברגע שאיבד את האמונה באהבה, בעצמו ואולי גם קצת בחיים. שניהם הגיעו למערכת היחסים הזאת די מרוטים: הוא בגלל המחלה והנטישה של אהובתו, והיא בגלל אהבתה הנכזבת למפיק המוזיקלי משה לוי, שהודיעה לה לעיני הצופים הנדהמים של "בקרוב אהבה" שאין לו שום כוונה להיות איתה "עד הסוף". הסיטואציה הייתה בלתי נתפסת: הם ישבו בבית קפה, גבר בא בימים עם שיער לבן ואישה יפה שגילה כמחצית מגילו, והוא זה שעושה לה את שיחת "זה לא את, זה אני".

היא נשברה, וכדי להתאושש יצרה קשר עם אורי, איתו ניהלה רומן קצרצר ארבע שנים קודם לכן. "הכרנו ביום ההולדת של סבא שלי", הוא מספר. "היא באה עם חבר שלו, גבר אולי בן שישים. היא נראתה מרשימה מאוד, אז ניגשתי אליה ויצא מזה משהו, אבל זה לא החזיק. נפרדנו, וכשהיא שמעה שאני חולה, היא הרימה טלפון ונפגשנו".

• התרגשת?
  

"באותו רגע לא חשבתי שהולך להיות רומן. חשבתי שייצא לי קצת סקס, לא יותר מזה. גם ככה הייתי במחשבה של מי תרצה אותי, אז למה לא? יאללה, פנאן".

• הופתעת?
  

"זרמתי. אחר כך נפגשנו עוד פעם ועוד פעם, והיא בדיוק הצטלמה לתוכנית, אז עלה הקטע של להכניס אותי לשם".

• איך הרגשת עם החשיפה?
  

"בדיעבד זה היה נורא כיף. את מכירה את זה שקורה לך אי צדק נוראי, ובא לך לספר את זה לכל העולם? רציתי לדבר על המחלה, שכל העולם יידע שנעשה לי עוול".

• מזהים אותך ברחוב?
  

"כשאני לבד כמעט ולא, כי קצת השתניתי מאז, אבל כשאני עם מיכל כל הזמן אומרים לנו איזה זוג מדהים אנחנו, וכולם מאחלים לי המון בריאות. זה נתן הרבה כוח לאנשים במצבי שגילו שאפשר למצוא אהבה בזמן מחלה".

• באיזה מצב היית מבחינה בריאותית כשמיכל נכנסה לחייך?
  

"במצב מעולה. כבר הייתי מאושש לגמרי מהניתוח, בעיצומה של התקופה הרוחניקית שלי, מאמין שיהיה בסדר. ואז היקום שולח לי את מיכל. זה פשוט התאים באותו רגע. המשברים התחילו כשהתחילו להגיע התוצאות הרעות מהבדיקות. כל תוצאה כזאת הייתה מדרגה גדולה למטה".

• דיברתם על זה?
  

"בטח. בהתחלה חשבתי שאולי זה בא לה טוב בגלל התוכנית. שהיא פשוט מכורה לדרמה ושהיא תעזוב כשיתחיל לשעמם לה. אבל אנחנו שנה יחד וזה שורד. אי אפשר להסביר כמה קשה לנהל מערכת יחסים כזאת. למשל, אין בינינו שוויוניות כי כמעט תמיד המצוקות שלי קודמות למצוקות שלה".

• כמה אתה מנצל את המצב שלך בתוך מערכת היחסים?
  

"זה נורא לא פייר לשאול אותי את השאלה הזאת. לדעתי יכולתי לנצל הרבה יותר, ואני לא עושה את זה. להפך, לפעמים אני מוצא את עצמי משחרר אותה כשלא בא לי, או כשאני צריך אותה".

• בזכות מיכל גילית את המוזיקה?
  

"לגמרי. אף פעם לא למדתי לנגן באופן מסודר ולא האמנתי בעצמי, אבל מיכל עודדה אותי לרדוף אחרי החלום שלי, ולהתגבר על פחדים ששיתקו אותי. אחרי שהקלטנו את השיר 'סרט אחר לגמרי', הבנתי שאני מפגר שאני לא הולך על זה עד הסוף, כי אין לי מה להפסיד".

• תהיה חתונה?
  

"זאת שאלה טובה. אני אוהב אותה מאוד, אבל דווקא חתונה פחות מעניינת אותי. כרגע מה שמעסיק אותי זה ילד. תמיד רציתי להיות אבא. אני מהטיפוסים האלה שהאבהות יושבת עליהם טוב. הסיכוי שזה לא יקרה מעלה לי דמעות. זה הפספוס הגדול".

• זה אפשרי בכלל מבחינה טכנית?
  

"הקפאתי זרע. יש לי 27 מנות קפואות, אני יכול להרים שבט בדואי קטן".

• אז מה עוצר אותך?
  

"זו התלבטות קשה מאוד, כי אני לא בטוח שאני אהיה פה כדי לגדל אותו".

• אין את הפיתוי האבולוציוני להשאיר משהו אחריך?
  

"אין לך מושג כמה. אני רוצה מאוד להשאיר משהו אחריי. הדעה הרווחת מסביב היא שאני לא צריך לעשות את זה, אבל אני חושב שאם כבר יש משמעות לחיים, זה להשאיר איזשהו סימן שהיית פה. היום גם המוזיקה שאני עושה היא סימן, ולכן אני מרשה לעצמי להיות קצת פחות אגואיסטי בעניין הילד".

• מיכל רוצה ילד?
  

"מאוד, אבל בתחושתי היא לא מודעת להשלכות של זה, לגודל האחריות".

• מה החלומות שלך היום?
  

"המטרה שלי היא לסדר לעצמי את החיים שהכי הייתי רוצה לחיות, כי הזמן קצר. אני רוצה שיהיו לי חיים שלא הייתי רוצה לפספס בשום צורה, כי אומרים שזה עוזר להבריא".

• אתה רואה לפעמים את הסוף?
  

"אני מדמיין את הרגע הזה בלי סוף. איך אני שוכב על המיטה בבית החולים, משחזר את חיי ונפרד מהעולם, ואלה רגעים לא קלים. אני זוכר שישבנו יום אחד באוטו ופתאום אמרתי למיכל 'אז מה, זהו? אני הולך למות?' האמת שיש בזה משהו משחרר, בידיעה הזאת. בסדר, אתה נורא מתבאס, אבל לפחות יש תשובה".  

•  הכתבה מתפרסמת בגיליון לאשה שיצא השבוע - לדפדוף בגיליון - לחצו כאן