שתף קטע נבחר

מי אשם בקריסת תוכנית החלל האמריקאית?

בתחרות קיצוצי התקציב בין הממשל הדמוקרטי ובית הנבחרים הרפובליקני, נשחטות פרות חולבות עם פילים לבנים, ומרכז הכובד המדעי נודד חזרה מאמריקה לאירופה

השבוע המריאה "מעבורת החלל" (למילה מעבורת באנגלית יש משמעות של "שירות סדיר", כמו אוטובוס שמשמש לשינוע יעיל של אנשים בין שתי נקודות, במקרה זה בין אמריקה והחלל החיצון הקרוב) לסבב האחרון ב-30 שנות שירות מאוד לא אמין ולא יעיל. 4 המעבורות ביצעו בסך הכל 135 טיסות, המראה מדי 12 שבועות בממוצע (להשוואה, מרווח של דקה בין המראות משדה התעופה של שיקגו!), שזה אומר מחזור טיפולים הנמשך קרוב ל-9 חודשים בין נחיתה של מעבורת ועד שהיא מוכנה שוב להמראה.

 

הנתונים האלה די בהם כדי להסביר מדוע היה צריך לשים קץ לעידן המעבורת. נכון להיום, אין לאמריקאים תחליף ל-Shuttle, משום שלפני שנה וחצי כיסח הנשיא אובמה את תוכנית ההמשך Constellation, שהייתה אמורה להכין את הכלים לקראת חזרה לירח לפני סוף העשור וטיסה ראשונה למאדים בעתיד הנראה לעין.

 

ראש גשר לשום מקום

נכון להיום אין ל-NASA כלים להטיס אנשים לחלל, משום שהטילים שנשארו בשירותה אינם עומדים בדרישות הבטיחות של כלי טייס מאויש. מאחר ובחלל נשארה מעבדה מאוישת, "תחנת החלל הבינלאומית" (ISS בקיצור), הרוסים הם אלה שיספקו את שירותי השינוע הלוך וחזור מתחנת החלל לפחות בשנים הקרובות. לא שכל המומחים מסכימים כי יש הצדקה קיומית ל-ISS. זה יותר פיל לבן מעופף מאשר ראש גשר לאנושות בחלל. למעלה מ-100 מיליארד דולר תעלה התוכנית כולה עד למועד "פג תוקף" האחרון, שנקבע לשנת 2020. בכסף הזה היה אפשר, לפי חלק מהמבקרים, לטוס למאדים ולחולל רוממות רוח אנושית דומה לזו שאפפה אותנו כאשר ניל ארמסטרונג עשה צעד ראשון על הירח. ברור שזו הערכה לחלוטין לא ריאלית של היכולת הנוכחית של NASA לבצע פרויקטים בסגנון Fast & Dirty, כפי שהיה מבצע אפולו לפני 40 שנה.

 

הפוליטיקאים מעדיפים חושך

בעוד ראשי NASA מנסים להתאושש ולהציל לפחות חלק מההשקעה עד כה בתוכנית Constellation, החלה מגמה בבית הנבחרים האמריקאי לחסל את היהלום שבכתר מבצעי NASA לשנים הקרובות: שיגור טלסקופ החלל James Webb, שיחליף את Hubble ויאפשר לאסטרונומים להסתכל אחורה בזמן עד לרגע שמתואר בבראשית במילים "ויהי אור". ועדת ההקצבות של בית הנבחרים החליטה לגדוע את הפרויקט, שלדעת רבים הוא החשוב והמשמעותי יותר בהיסטוריה של NASA, משום שחריגות התקציב הכפילו ביותר מפי 4 את העלות המשוערת שלו, מ-1.6 ל-6.8 מיליארד דולר. בניגוד לתחנת החלל, שעולה פי 15 לפחות, ל-James Webb יש יעדים מדעיים ברורים ומשימות שאי אפשר לבצע אותן בטלסקופ אחר. אבל כאשר הנבחרים נתקפים בטירוף הקיצוצים, שום דבר לא יעצור אותם. גם הידיעה שארה"ב בוחרת מרצון לפגר אחרי התפתחות המדע באירופה.

 

זו לא התקפת הקיצוצים הראשונה שגודעת ענף חשוב במדע האמריקאי. ב-1933 הפסיק הקונגרס את המימון למאיץ החלקיקים הגדול Superconducting Super Collider משום ש-NASA נזקקה לכסף עבור בניית תחנת החלל. ללא האתגר ההנדסי של תחנת החלל לא נשארה הצדקה לתקצב את NASA בנדיבות, שהמדענים חסרי הגיבוי הפוליטי לא יכלו אפילו לחלום עליה. האירופים הרימו את הכפפה ובנו את המאיץ LHC במרכז המחקר CERN שליד ג'נבה ולקחו את ההובלה בחקר החלקיקים האלמנטאריים - הפיזיקה של "הקטן ביותר". מאחר וגם ב-James Webb יש לאירופאים חלק משמעותי (כולל תרומת רקטת השיגור מסוג Arianne 5) סביר להניח ששוב הם ייקחו את ההובלה מ- NASA ויחליפו את האמריקאים בחזית המדע הקוסמולוגי - הפיזיקה של הדברים "הגדולים ביותר". הם ישאירו לאמריקאים את הבעיה הלא פתורה, איך מורידים את ISS מהמסלול בשנת 2020? המפלצת המעופפת בגובה 350 קילומטר גדולה מידי וכבדה מדי לכל אמצעי ההחזרה המוכרים כיום. ובלי שירותי Shuttle אי אפשר אפילו להחזיר אותה בחלקים.

 

הפחד מביקורת משתק גם את האמיצים

איך קרה שמעצמת הטכנולוגיה הבלתי מעורערת הפכה לחסרת אונים מול אתגרים שרק לפני 30 שנה גרמו למהנדסים להפשיל שרוולים ולראות במשימה אתגר אישי? את התשובה צריך לחפש בתהליך שהפך את NASA ממוסד ביצועי נועז לפקעת בירוקרטית הנשלטת על ידי פוליטיקאים ומעצבי דעת קהל. נכון להיום, כל משימה הנדסית שתוטל על NASA תעלה פי 10 לפחות משניתן היה לצפות לאור העלויות של פיתוח טכנולוגיות דומות בשוק המסחרי. עם כל הביקורת על פגמים בקונספציית המעבורת, שני האסונות שפקדו את התוכנית ב-30 שנותיה היו למעשה פחות מהצפי הסטטיסטי שמבוסס על ההיסטוריה של כלי טייס ניסיוניים, פורצי דרך, על שפת ההתקפה של הטכנולוגיה של זמנם. אל תשכחו שאת ה-Shuttle תכננו בזמן שהפנטום היה מטוס הקרב המתקדם ביותר בשירות פעיל! מאז הפנטום יצא לגמלאות, יורשיו, F14, F15 ו-F16 מוחלפים בהדרגה - ורק מהמעבורות המזדקנות מצפים לשירות אמין ובטוח כאילו היו מטוסי נוסעים שיצאו אתמול לשוק האזרחי.

 

את הציפיות הלא ריאליסטיות אפשר לייחס לעיתונות או לפוליטיקאים, שקי החבטות הקבועים, אבל הנגע שפשה ב-NASA הוא ניהולי טהור. המנהלים התקפלו מתחת למטחי הביקורת והסכימו ביודעין להוספת שכבות של סרבול ובלבול, שבשפה נקיה קוראים להן "ניהול סיכונים". בפחדנות ובחוסר ברירה, הם ראו איך כל התחשיבים הכלכליים מתאדים וההוצאות נוסקות בספירלה, אל מעבר ליכולת התקציבית של הסוכנות. ומצד שני, הם השתכנעו שהדרך היחידה להשיג תקציבים מבית הנבחרים, בו יש מעט ידידים למדע הטהור, היא לייצר "גיבורים". אסטרונאוטים שיוצרים לחלל בסיכון אישי גבוה וחוזרים כמנצחים - גם אם את התפקיד שלהם יכולים למלא רובוטים ואמצעי שליטה מרחוק. למרות שכדי להעביר מטען במשקל 25-24 טון לתחנת החלל אפשר להשתמש בטיל לא מאויש, כמו Delta IV, שמבצע את המשימה במחיר 20 מיליון דולר לטון, תרבות הגיבורים דורשת שהדבר יעשה באמצעות המעבורת במחיר גבוה פי שלושה. ולסכנה הנשקפת לחיי 5 אסטרונאוטים יש רק ערך מוסף פוליטי, הודות לרייטינג הגבוה של תוכניות ספורט "אקסטרים".

 

חקר היקום אינו דומה לבנקאות

מה אנו יכולים ללמוד מהטרגדיה האמריקאית הזאת? בראש ובראשונה להבין שאסור לאפשר למנגנוני בקרה נוקשים ולמבקרים אינטרסנטיים להשתלט על תהליכי קבלת החלטות. צריך להקפיד על קלה כחמורה בכספי הציבור, חשוב להחדיר ברובד המנהלים תחושת אחריות עמוקה בנוגע להורדת עלויות על ידי בחינת חלופות ריאליות, אבל אסור לשתק את המערכת מאימת המדיה ולא להטביע את החזון במפולת רגולטורית. רגולציה מהסוג שנועד למנוע מבנקאים לקחת סיכונים אידיוטיים אינה מתאימה לפרויקטים שנועדו להרחיב את מעטפת הידע והיכולות של האנושות. ניהול סיכונים בפרויקט חלל שונה מניהול סיכונים במגזר הפיננסי, כפי שזה שונה מניהול סיכונים בקבלת החלטות פוליטיות ובמערך הבקרות על פעילות ביטחונית. המחלה של NASA היא רק מקרה קיצון של מגפה שפשטה בתעשייה האווירונאוטית והביטחונית בארה"ב ומתבטאת בכך שב-20 השנים האחרונות, פיתוח דורות חדשים של מטוסי קרב, משחתות, ארטילריית שדה - למעשה כל מערכת נשק חדשה - הסתיים (בכל מקרה שהפרויקט לא נגדע באיבו) במחיר גבוה פי 2 עד פי 5 מהתקציב המקורי.

 

הבדיחה, שאנו שואפים להיות המדינה ה-51 בארה"ב, כבר מזמן לא מצחיקה. מוסדות ישראליים, ובראשם צה"ל, רואים במודל הניהול האמריקאי דוגמה לסדרי מנהל תקין. מהקיצוניות של תרבות ה"סמוך" ואילתורים כשיטת ניהול "צברית" עברנו לעודף מכביד בתהליכי שליטה ובקרה מרובעים ומקובעים בתפיסת סיכונים בלתי סבירה בעליל. הרגישות של מקבלי ההחלטות ללחצי דעת הקהל הגיעה לתסמינים פתולוגיים וכל ועדת חקירה רק מוסיפה מלח על פצעי מקבלי ההחלטות המתוסכלים. כך "נשרפים" כמה מהמועמדים הטובים ביותר למשרות ציבוריות קריטיות - אך זו אינה התוצאה הגרועה ביותר. הנזק העיקרי מתבטא בתפיסה דפנסיבית של קבלת החלטות במצבי חוסר וודאות. בישראל של 2011, העזה - Out, כסת"ח - In.

 

כל העם צבא וכל פוליטיקאי נפוליאון

הנזקים של מנטליות דפנסיבית-פחדנית גדולים יותר מכל הנזקים שחוללה בעבר הגישה השאננה-יהירה. גם בארה"ב התפתחה תרבות "ניהול הסיכונים" עקב אירועים מרגיזים ומקוממים, אך שם, לפחות, למדו להגביל את משרעת הביקורת לתחום הניהול הכספי. אצלנו, "כל העם צבא וכל פוליטיקאי נפוליאון", ולכן יש חשש ממשי מחדירה של התרבות הזאת לשורות צה"ל. אפשר לאתר נקודות ספציפיות בהן הכרסום כבר החל, אם כי יש להודות שמדובר בשוליים. כדי למנוע חדירה לעומק ופגיעה ממשית בגוף וברוח, יש צורך שהאנשים האמונים על הובלת דעת הקהל בישראל יפעילו שיקול דעת אחראי, יעמיקו לחשוב על התוצאות לזמן קצר ולזמן ארוך של התלהמות חסרת פרופורציות, וישליטו בשיח הציבורי סגנון דיונים המושתת על עובדות, נתונים כמותיים, איזונים בין חלופות ושאר שיטות מקצועיות שכל מנהל הגון אמור לאחוז בהן. כי החלופה לקבלת החלטות רציונלית היא קריסה של יכולת הפעולה האפקטיבית. ובמיוחד, היגררות אחרי דמגוגיה היא מתכון בטוח להחלטות גרועות, במישור הלאומי כמו בעולם העסקי.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים