בסרטי המלחמה הקרה, בעיקר בשנות ה– 50 של המאה העשרים, תואר מדי פעם מצב שבו שוגר בטעות טיל גרעיני אמריקני לעבר עיר סובייטית. כדי למנוע מלחמת עולם גרעינית, הפתרון שניתן בסרטים היה שיגור יזום של טיל אמריקני לעבר עיר בארצות הברית. ההנחה הייתה שרק כך ניתן לשכנע את הרוסים שאמנם מדובר בטעות בתום לב של האמריקנים.
כאשר אהוד נטול-הברק מציע להסגיר את הר-הבית ואת בתיהם של רבבות יהודים לידיהם המגואלות בדם של ערפאת ומחבליו הוא מגלה אטימות נוראה לרגשותיהם של מיליוני יהודים בארץ ובתפוצות. הוא אף עובר על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כאשר הוא מוכן לפגוע בזכויות האדם, בביטחון האישי ובקניינם של רבבות יהודים, רק בשל היותם יהודים. במצב דברים זה, כאשר ברק טוען שכוונותיו להביא שלום ולמנוע קורבנות הן אמיתיות, עליו להעמיד קודם כל את עצמו במבחן. האם מה שהוא מוכן לעולל לבתיהם של אחרים, ולהר-הבית בראש ובראשונה, הוא מוכן ומסוגל לעשות לביתו האישי? האם פינוי וטרנספר שהוא מייעד לתושבי בית-אל ועופרה, שלא מזמן התחייב שיישארו בריבונות ישראל, הוא מסוגל לעשות גם בכוכב יאיר שבה הוא גר? האם אינו רואה שביתו הפרטי והתנחלותו הפוליטית הפרטית תקועים כטריז מנקר עיניים בלב המשולש של הערים הערביות קלקיליה, טירה וטייבה? במלים אחרות: המינימום הנדרש ממנו כדי להוכיח את טוהר כוונותיו ומנהיגותו הוא לתת דוגמא אישית ולהתחיל את הפינוי המתוכנן דווקא מביתו.
דרכו של ברק רצופה כוונות טובות. הוא אפילו מוכן, למען "השלום", לוותר על אזורים ריקים מערבים בנגב, דבר שיהווה ראשית יישומה של תוכנית החלוקה, החלטת האו"ם 181 מיום כ"ט בנובמבר 1947. האם לא יהיה זה ראוי יותר אם יאפשר רצף טריטוריאלי בין 3 הערים הערביות, שרק הווילה שלו בכוכב יאיר מונעת את יצירתו? כך ניתן יהיה לקדם את תוכניתו: הם שם ואנחנו פה!
במוקדם או במאוחר האש תגיע גם לכוכב יאיר. ירי על הכביש המוביל מכפר-סבא לכוכב יאיר כבר אירע פעמים אחדות, ואפילו את מנחת המסוקים של התנחלות כוכב יאיר כבר היה צריך פעם לסגור מחשש פגיעה. כביש חוצה ישראל הנסלל בפאתי קלקיליה עומד להיות כביש הפטרולים היקר ביותר בעולם, ויהפוך לעוד קורבן של השלום, אם תימשך מדיניותם של ברק ומרעיו, החוצים את ישראל. אם הכתובת חרותה על הקיר, מדוע לא להקדים נסיגה למכה?
לאחרונה אנו עדים לצעדי ייאוש של ברק: גיוס מכוער של נושא השכול לתעמולת הבחירות של ברק, הן ישירות, והן על-ידי גיוסם של הורים שכולים תמימים המאמינים שבריחה תמנע שכול נוסף. מאות קורבנות "השלום" שנפלו בשבע השנים הרעות של "תהליך השלום", ובהם עשרות שנפלו בחודשים הראשונים של מלחמת אוסלו שנכפתה על ברק על-ידי הארגון לשחרור פלשתין כולה, מוכיחים שהבריחה מפני הטרור אינה אלא שמן על גלגליו. נראה שברק עצמו שכח את הגדרתו שלו על "הפרטנר" שלו: קרוקודיל טורף, הרוצה עוד ועוד דם. המשך תהליך הדמים שהתחיל באוסלו לא יצמצם את החלקות הצבאיות בבתי העלמין, ועלול חלילה להרחיבן, כפי שראינו בחודשים האחרונים של ויתורים תחת אש.
בסיפור העקדה על הר המוריה עצר המלאך את אברהם ברגע האחרון: אל תשלח את ידך אל הנער. היום יש לומר לברק: אל תשלח ידך אל הבית ואל הר-הבית!
ד"ר רון בריימן הוא חבר בחוג הפרופסורים לחוסן מדיני
