כולם היו בני, ובנייני
"כולם היו בני" של ארתור מילר היא הצגה על חטא ועונש ועל חברה שתאוות הבצע העבירה אותה על דעתה. כשברקע מחאת הנדל"ן, מרב יודילוביץ' חושבת שההפקה החדשה של המחזה לא יכולה היתה לעלות בתזמון טוב יותר
המחזאי האמריקני, ארתור מילר, כתב את "כולם היו בני" שנתיים לאחר תום מלחמת העולם השנייה. כשתושבי הפרברים של אמריקה חיו עד תום את החלום האמריקני, הוא חשב שאין מתאים יותר מלדבר על חברה שמתפשטת אט-אט מערכיה, מוותרת על קודים מוסריים בסיסיים ומשקרת לעצמה במצח נחושה תוך הקרבת נשמתה על מזבחו של עגל הזהב.
מילר חשב שהאיש הפשוט, הוא נושא הולם לטרגדיה במובן הקלאסי של המילה. המחזה שרקח, וזיכה אותו בהכרה בינלאומית, הוא במובן זה "קלאסיקה מודרנית" אם ניתן למצוא הגיון בצירוף המילים הסותר הזה.
דטנר באחד מתפקידי חייו ביחד עם אוהד קנולר (צילומים: ז'רר אלון)
רדיפת כבוד, בריחה מאחריות, הקרבת האחר תמורת רווח, תסביך אדיפוס ומלחמתו חסרת הסיכוי של האדם בגורל שמחכה לו בסבלנות בכדי לסגור חשבון, כל אלה הם חלק בלתי נפרד ממרכיביהם של הטרגדיה הקלאסית וממחזהו של מילר כאחד. התוצאה בשני המקרים, מובילה לחורבן.
בנינו, כמו בניו
הפקה מחודשת משותפת של תיאטרון חיפה ותיאטרון הקאמרי של תל אביב, מציגה בימים אלה על הבמה הישראלית. נדמה שאין זמן טוב מן ההווה, לחזור אל המחזה של מילר, שמציף לא רק פגמים אנושיים בדמויות ספציפיות, אלא תמונת מצב חברתית מעוררת פלצות, שקורעת לגזרים את דימוי ה"All American", כאיש משפחה נאמן, נינוח וחברמן ומציגה את הצד האפל של החברה הקפיטליסטית.
בעקבות המחזה ו"ציד המכשפות" שהגיע אחריו, נקרא מילר להופיע בפני הוועדה לפעולות אנטי-אמריקניות בראשות ריצ'רד ניקסון. באמריקה של הנשיא הארי טרומן, כשברקע המלחמה הקרה, דרשה המדינה מאזרחיה נאמנות כערך עליון. חברי קבוצות שמאל וכאלה שנחשדו כחברים במפלגה הקומוניסטית, סומנו, נרדפו והוענשו על ידי הממשל ברוח משנתו של הסנטור ג'וזף מקארתי. "כולם היו בני" היה יריקה בפרצופה של הוועדה ומילר נדרש לתשובות.
זו הפעם החמישית בה מציג המחזה המופתי הזה על הבמה העברית. יותר משישים שנה חלפו מאז נחשף לראשונה בפני הקהל הישראלי וכעשור מאז הוצג פה לאחרונה, וכאילו הזמן לא נגע בו. במחזה מסוג זה, שבנוי כמו מכונה משומנת ויעילה של מילים שמפעילה מטוטלת רגשית שמתקתקת בצופה כפצצה חכמה שמחכה בסבלנות ללחיצה על ההדק, אתה תמיד מקווה שצוות השחקנים ובעיקר הבמאי לא יפריעו לטקסט. בזכות הכישרון אך גם בזכות התרגום הנפלא של ג'ו אלדרור, העריכה המחודשת והמציאות הישראלית שמרחפת מעל להצגה, הופכים את הטקסט לחי ובועט, מטלטל וחונק.
ריבלין. דמות מורכבת
אומרים שמחצית הדרך להצלחת הצגה היא בליהוק. מכאן, שעבודת הליהוק של הבמאי, משה נאור, סללה עוד לפני תחילת החזרות, את דרכה של ההצגה להצלחה. ליהוק השחקנים להפקה מצוין בחלקו הארי ואפקטיבי בשוליו. נתן דטנר שמגלם את דמותו של ג'ו קלר, בעל מפעל מצליח שהיה אחראי בתקופת המלחמה על יצור ושליחת חלקי חילוף פגומים למטוסי קרב של צבא ארה"ב וגרם באופן ישיר למותם של 21 טייסים ואנשי צוות, נותן על הבמה את אחד מתפקידי חייו.
קלר, שהתחמק מלקיחת אחריות וגלגל אותה לפתחו של שותפו לעסק שמרצה תקופת מאסר ארוכה, חי בשקר עד לנקודת אל-חזור שבו הוא נדרש לשלם את המחיר הכבד ביותר. דטנר עובר על הבמה שינוי פיזי ממשי. מדמות רבת קסם, חזקה, בטוחה בעצמה ובלתי מנוצחת לכאורה, הוא חושף בפנינו את פניה האחרים במלוא עליבותם. הטרנספורמציה מדהימה.
אל מול קלר ניצבת אשתו, קייט ומדובר, במובן מסוים, במאזן אימה של שני תפקידים שדורשים ליהוק מדויק. בהצגה מגלמת את דמותה של קייט, לאורה ריבלין, וקשה להעלות על הדעת ליהוק טוב מזה. קייט היא תשדיר שירות של המושג "לשדר עסקים כרגיל". מאז האירוע ההוא, היא כמו בעלה, חיה בהדחקה מוחלטת. כשהבן הצעיר של בני הזוג, לארי, טייס בחיל האוויר האמריקני, נעדר במסגרת מילוי תפקידו, היא נאחזת בשגרה והודפת כל רמיזה לכך שאינו בחיים כיוון שלא ייתכן כי מותו יהיה עונש על החטא ההוא.
ריבלין מצליחה ליצור בחכמה רבה דמות מורכבת ורבת רבדים שמשחררת בהדרגה רמזים לשבר הגדול שמתקיים בתוכה. היא יודעת, אבל בוחרת להסתיר. היא מסייעת לבעלה לטייח את השקר, כיוון שאת האמת היא לא יכולה לשאת. היא מסבירת פנים, אבל גם קרה. היא שבירה, אבל גם מחושבת. יותר מכל, היא שורדת. ריבלין נותנת בדמות דגש לחיים בכפיפה אחת של מה שאדם היה רוצה לראות בעצמו ולאותם גלים תת קרקעיים שמנתבים אותו בדרכם שלהם. היא חודרת אל הלב בחכמה וקורעת אותו לגזרים גם בזכות הבימוי שמנקה אותה מתיאטראליות ומה שנשאר הוא ריאליזם צרוף שמכה כשוט.
ממשיכים להסתבך
כדי לסבך את המסובך ממילא שזר מילר במחזה גם מערכת יחסים שנרקמת בין אן, חברתו של הבן הנעדר לבין אחיו הבכור, כריס. אן היא בתו של השותף לשעבר של קלר האב, מה שמעורר דילמות מוסריות כפולות בהקשר לרומן שמלבלב.
בין אובדן לרווח. ריבלין וקנולר
לתפקיד אן לוהקה נטע גרטי. למרות שנוכחותה הבימתית אפקטיבית, קשה לומר שהיא מצליחה לבנות דמות אמינה. היא צוחקת מדי, צועקת מדי, מזעיפה פנים מדי ולמעשה בכל הנוגע לשילוב בין לטקסט לפעולה שלה הוא נדרש, הביצוע הוא מן השפה לחוץ. בניגוד אליה דווקא אוהד קנולר, שמגלם את דמותו של האח הבכור, מגיש בטבעיות רבה תפקיד עגול ודמות שמתמודדת עם סתירות פנימיות מורכבות.
למרות שמדובר לכאורה רק בתפקיד משנה, השחקן ישי גולן בתפקיד אחיה עורך הדין של אן אשר נקרע בין נאמנותו לאביו לאהבתו למשפחת קלר לה הוא שומר חסד נעורים, גונב את ההצגה מרגע כינסתו לבמה.
גולן הוא שחקן של תהליכים פנימיים והתפקיד הזה, שתחילתו עוד טרם הכניסה לבמה מלווה בסערת נפש, מאפשר לו להציג פן נוסף מיכולותיו המשחקיות. גולן מוכיח שאין תפקידים קטנים וששחקנים מוכשרים במיוחד, יכולים למשוך את העין ללא קשר להיקף הטקסט.
הבמה שעיצבה התפאורנית, לילי בן נחשון, שומרת על נאמנות למקור ועשירה בפרטים. המחזה מתרחש כולו בחצר האחורית של בית משפחת קלר ונפרש על פני יממה. בן נחשון תוחמת את המיקום וגם אם הזמן, שנתמך לא מעט בעבודת התאורה, לא תמיד ברור לחלוטין, עיצוב הבמה והחלל מעידים לא מעט על הדמויות.
משה נאור הוא במאי שמיטיב לכת בעיקר במחוזות של מחזות בנויים היטב ואת "כולם היו בני" לא ניתן להגדיר טוב מכך. תפקידו המרכזי של נאור בהפקה הזו הוא אולי יותר מכל בשמירה על האיזון שחייב להתקיים בין דמויות שכל אחת מהן יכולה בקלות לצאת משליטה. הוא עושה את זה כמו מנצח על תזמורת והתוצאה מרשימה. "כולם היו בני", היא הצגה לא פשוטה לעיכול שמקולפת מפואטיקה ומציגה את הבשר החשוף של מציאות ארורה. זוהי הצגה על חטא ועונש ועל חברה קפיטליסטית שבקדחת המרוץ למיליון, איבדה את הראש. מזכיר לכם משהו?
