תל-אביב זקוקה לצעירים

לצד התמיכה הכללית במחאת האוהלים, שהחלה במרכז תל-אביב, והמתפשטת, כך נראה, גם לאזורים נוספים בכל רחבי הארץ, לא ניתן להתעלם מהביקורת המופנית כלפי הצעירים המתגודדים בשדרות רוטשילד על היותם "מפונקים", כשהם מבקשים לעצמם דיור בר-השגה ברחובותיה המרכזיים של העיר הכי יקרה בארץ. 

מחאת האוהלים - סיקור נרחב ב-ynet

"לא כולם חייבים לחיות במרכזי הערים הגדולות, למה שלא יחפשו דירות ביד-אליהו, בחולון ואפילו באשקלון?!" - טוענים המבקרים, היודעים לציין, שבכל העולם מחירי הדיור במרכזי הערים הגדולות אינם שווים לכל נפש. מה שאותם מבקרים שוכחים, כך נראה, הוא שכשלומדים באוניברסיטה ובמקביל מנסים להתקיים ממספר עבודות מזדמנות בו-זמנית, וכאשר מחירי אחזקת הרכב והדלק מרקיעי שחקים, וכשהתחבורה הציבורית אינה מאפשרת התנהלות נוחה ומהירה ממקום למקום - ה"פתרונות" הללו אינם מציאותיים או כלכליים.

אבל גם אם נניח לרגע, שהתחבורה הציבורית בישראל הפכה בן לילה לזמינה וזולה, ושמחירי הדירות בערים הסובבות את תל-אביב אכן אטרקטיביים באופן מיוחד, ושמקורות הפרנסה מצויים בשפע - האם באמת היינו רוצים לראות את תל-אביב, העיר ללא הפסקה, מתרוקנת מצעירים, והופכת לעיר של דירות יוקרה בבעלותם של בעלי ממון, שרבים מהם כלל לא חיים בה?

כדי לענות על השאלה הזו לא צריך לנסוע קדימה בזמן - די להתבונן על מצבה העגום של ירושלים, על שכונות הרפאים שלה, על בניה ובנותיה הבורחים ממנה רגע אחרי השחרור מצה"ל, על מוקדי הבילוי והפנאי המתדלדלים שלה ועל הקושי שלה להפוך למוקד משיכה לתיירים צעירים.

ראשי הערים צריכים להצטרף למאבק

כלכלה איננה רק רווח והפסד מידיים - רווחי נדל"ן אדירים, שנמדדים רק בטווח הקצר, עלולים להרוס את מרקם החיים בערים המרכזיות של ישראל, ולהפוך אותן, בטווח הארוך, לבלתי אטרקטיביות. מה שהופך את תל-אביב, ירושלים או חיפה לערים ששווה להשקיע בנכסי הנדל"ן שלהן הוא אופיין הייחודי והחיים המתקיימים בהם - חיים, שללא אוכלוסייה צעירה, ויחסית דלת אמצעים, לא יכולים להתקיים בהם. כדי למקסם את הערך של נכסי הערים הגדולות חייב להתקיים איזון בין תזרים המשאבים, המגיע מבעלי הממון, לבין היצירה, התרבות, חיי הפנאי וקצב החיים של אוכלוסיות פחות חזקות מבחינה כלכלית.

ערים שבהן יש רק דירות פאר רחבות ידיים, שעלותן נמדדת בעשרות מיליוני שקלים, ושבעליהן בכלל חיים בכפר שמריהו או בקיסריה, לא יכולות להיות "ערים ללא הפסקה". ראשי הערים הגדולות צריכים לחבור לצעירים המוחים, ולקבל על עצמם את הובלת המאבק למען בניית דירות קטנות במרכזי הערים והחלפת ייעודן של קרקעות לטובת בנייה של דירות להשכרה - תוך ויתור על חלק מההכנסות המגיעות להם מהיטלי השבחה וארנונה לטובת יצירת מרקם חיים עירוני מגוון ותוסס.

בלי איחוד כוחות של ראשי הערים והרשויות החזקות בישראל, ובלי שימוש בכוחם ובקשריהם הפוליטיים, ספק אם ניתן יהיה להביס את הביורוקרטיה ואת הסרבול הממשלתי, שעד כה תקעו כל ניסיון להגיע לפתרונות ממשיים. אם כל ראש עיר יפעל למען עצמו, וכל שר יקדם רפורמה משלו, וכל חבר כנסת יבקר במאהלי המחאה בזמנו החופשי - המאבק החשוב הזה עלול לרדת לטמיון.

אז לפני שמפנים את עיר האוהלים מרוטשילד ומשלחים את יושביה לעבור לראשון לציון או לנתניה, כדאי לזכור, שתל-אביב זקוקה להם לא פחות משהם זקוקים לה, ושבלעדיהם היא עלולה להפוך לעיר משעממת, מכוערת וחסרת ייחוד.

ארנה אנג'ל, סמנכ"ל תכנון וקיימות בשיכון ובינוי 

גולשים מוזמנים להציע טורים בנושא מחאת הדיור: opinions@y-i.co.il