התשובה בבית

"מה נשתנה בפיכחות זו מכל הפיכחונות האחרים? הייתי פיכח בעבר, אבל מעולם לא עזבתי את העבדות. זרקתי את המזרק, אבל מעולם לא יצאתי מהכלא. יצאתי ממצרים, אבל לא חציתי את הים... הפעם זה שונה. אני נקי כבר שמונה חודשים, אני לא חוזר אחורנית. לא רק שאני לא חוזר אחורה, אני הולך קדימה, אל עבר הארץ המובטחת. אני רוצה להיות חופשי. אני רוצה לברוח מפרעה. אני לא עושה זאת רק עבור משה, אני עושה זאת עבורי. עבור אבא שלי. עבור הבן שלי. הלילה הזה שונה מכל הלילות". דייר בבית תשובה*

מעבדות לחירות, הארץ המובטחת וערבות הדדית – אלה רק כמה מערכי היהדות ש"בית תשובה" מאמץ בהצלחה כדי לחלץ את הבאים בשעריו מעבדות מסוג אחר, עבדות להתמכרות. בין אם מדובר בהתמכרות לסמים, אלכוהול, הימורים, כדורים או כל דבר אחר – הדיירים בבית תשובה מגיעים לבית הזה עם התנסויות הרסניות ומוצאים בו תשובה, תשובה הנעוצה בעיקרון יהודי פשוט של הבחירה בחיים.

ליל סדר חגיגי בבית תשובה: דיירים, משפחות ואורחים מברכים זה את זו, וחוגגים חירות מהתמכרויות (צילום: ג'סטין רוזנברג)

בית תשובה הוא מעון יהודי שיקומי, Rehab, כמו שקוראים לזה כאן, השוכן על וניס בולברד, ואפשר לומר עליו כבר עכשיו, שאין בו שום דבר קונבנציונלי. המטרה המוצהרת שלו היא להחזיר נשמות תועות לעצמם, למשפחותיהם ולאלוהים, לספק עזרים להחלמה נפשית ורוחנית ליחידים ולמשפחות שמתמודדים עם התמכרויות וכל מה שנגזר מהן. תוכנית השיקום בבית תשובה אמנם מתבססת על 12 השלבים של "אלכוהוליסטים אנונימים" (AA) בנוסף לטיפול פסיכולוגי מלווה, אבל עיקרה של תוכנית השיקום, ומה שמייחד אותה ממוסדות אחרים, שואב ממקורות של יהדות ורוחניות שאינה מזוהה עם זרם כזה או אחר ושכוללת קבלת שבת, חגים, לימודי תורה ופגישות יעוץ רוחני קבועות, שהדיירים לא חדלים לדבר בשבחן. אבל הערך העיקרי בבית תשובה, שברור לכל מי שנכנס בדלתותיו, הוא ערך הקהילה. מייסדי ומנהלי המקום, הארייט רוזטו והרב מארק בורוביץ, שומרים על מדיניות דלת פתוחה לכל במשרדם, שמזכיר יותר סלון ביתי, והקירבה האוהבת בין הדיירים גלויה.

בית תשובה בגלגולו הנוכחי הוקם ב-1987, בסיוע מענקים והלוואות, ע"י הארייט רוזטו, יהודיה חמה מלונג איילנד שענתה למודעה בעיתון שחיפשה עובדת סוציאלית למשרת שיקום אסירים משוחררים וגילתה את יעודה בחיים בתחום השיקום. רוזטו, המשמשת כמנכ"ל האירגון, מספרת על ההתחלה:

"התחלנו בתור מעון שיקום לאסירים משוחררים, במטרה לעזור להם להשתלב בחברה מחדש", מספרת הארייט. "היו לנו שישה חדרים צפופים עם מיטות קומותיים ל-30 איש בשכונה נוראית בדאון טאון אל.איי. לא פחדתי, שזה די מוזר. אני אדם שמפחד להיות לבד בבית בלילה, ובכל זאת לא פחדתי להגיע לשכונה המפחידה הזאת, שחוץ מאיתנו היו בה גנגסטרים ופושעים. אבל אני הלכתי לעבודה", היא צוחקת. "התמודדתי בעבר עם בעיות אכילה, עם דיכאון ויאוש, אבל משהו התעורר בי כשראיתי את המודעה: דרושה עובדת סוציאלית יהודיה לעבודה עם יהודים אסירים ופושעים-לשעבר. הרגשתי שזה היעוד שלי".

התוכנית התרחבה והחלה לעזור ליהודים שהתמודדו עם התמכרויות. שמו של המוסד הגיע לאוזני רבים ורשימת הממתינים הלכה וגדלה. מתנדבים קבועים פצחו במסע גיוס תרומות, ואחרי שכחמישה מיליון דולר גויסו לטובת המטרה, המשכן החדש של בית תשובה נפתח על וניס בולברד בשנת 1999. כיום יש במקום יותר מ-100 דיירים ששוהים בתוכנית כמה חודשים ועד לכמה שנים, בהתאם לצורך. רבים מהם ממשיכים להישאר בקשר עם המקום בתור עובדים בשכר לאחר השיקום. יותר מ-2,500 אנשים נוטלים חלק בתוכניות רוחניות וחינוכיות של המקום בשנה.

רבי מארק

המנהיג הרוחני של הקהילה, הרב מארק בורוביץ, הוא איש של ניגודים. את סדר פסח וקבלת שבת מדי יום שישי הוא מנחה כשהוא לבוש בחליפת שלושה חלקים וטלית רקומה, חבוש בכיפה בוכרית ונעול סניקרס. הוא למד בג'ואיש אמריקן יוניברסיטי במשך חמש שנים, חצי שנה מתוכם בישראל, וקיבל הסמכה לרבנות. היום הוא משמש כרב פעיל ומנהיג רוחני של קהילה בת מאות אם לא אלפי אנשים. אבל בעברו נכללות גם שתי תקופות מאסר ארוכות ורקורד משטרתי שממלא ארבעה עמודים. כשהוא מוביל את הקהילה בתפילה, הוא כריזמטי, מלא ידע וניסיון, מדבר אל השכל ונוגע ללב. באותה מידה, הוא יודע גם לתת סטירה כואבת כשצריך, כמו שהעיד בחור שחגג "יום הולדת" שנה לפיכחות. הבחור סיפר לקהילה, שכשיצא מקבלת השבת הראשונה שלו אחרי שהגיע לבית תשובה כדי לעשן סיגריה, רבי מארק בא בעקבותיו, באמצע התפילה, ואמר לו: "אם אתה לא מזיז את הפאקינג תחת שלך חזרה פנימה לפאקינג סינגוג, אתה יכול ללכת להזדיין, כי אתה עף מהפאקינג תוכנית". וזאת בדיוק הסטירה שגרמה לו להתעורר ולרצות להתפכח, לרצות להתמיד, לרצות לצאת מההתמכרות לחופשי. כיום הוא מועסק ע"י בית תשובה בתוכנית "שותפים במניעה", בה מכורים לשעבר מרצים בפני תלמידי תיכון, מספרים להם את סיפור חייהם, סיפור הגמילה הקשה ומוסר ההשכל, בתקווה שמשהו מהדברים ימנע מהם ללכת באותו המסלול.

הרב מארק (או "רבי", כמו שהוא נקרא בפי כל) גדל בקליבלנד, אוהיו, למשפחה יהודית מאמינה. הוא היה תלמיד טוב, למד בבית ספר יהודי פעמיים בשבוע בנוסף ללימודים הרגילים, הלך לבית כנסת קונסרבטיבי בכל שבת, ואף תיפקד כראש מקהלת בית הכנסת.

מה היה השינוי שהוביל אותך בדרך אל הכלא?

"זה התחיל כשהייתי בן 15 והייתי עצבני. אבא שלי נפטר, אמא שלי הרוויחה שני דולר לשעה, לא היה לנו כסף וכעסתי נורא. אז התחלתי לגנוב. הייתי מוכר סחורה גנובה שקיבלתי מהספר שלי ופתאום היה לי המון כסף. היו בי שני צדדים מנוגדים, כי המשכתי להיות תלמיד טוב וללכת לבית כנסת, אבל מצד שני נמשכתי יותר ויותר לצד הרע. ניסיתי לתרום מהכסף שעשיתי, אבל כיום אני יודע שאי אפשר לעשות דברים טובים עם כסף רע. בשנים האלו חייתי חיים של נוכל, של רמאי, של מאכער קומפולסיבי שלא יכול להפסיק".

והתמכרויות?

"שתיתי. הייתי שותה גלון של וויסקי ליום, אז נראה לי שזה עונה על הקריטריונים של אלכוהוליסט".

למה בעצם שתית?

"בואי נאמר שהייתי חייב את האלכוהול בבוקר כדי להצליח להגיע למקלחת, כדי להצליח להתמודד".

האם אתה שותה היום?

"אני נקי 22 שנה וחצי".

אז מתי בעצם קרה השינוי, מתי אמרת לעצמך, נמאס לי מהחיים האלו, אני רוצה משהו אחר?

"ב-1986 ישבתי בכלא בפעם השניה, לשנתיים, על שוד רכב וצ'קים מזויפים. כשנעצרתי התקשרתי לאשתי הראשונה, והיא מיד שאלה לאיזה משחרר בערבות להתקשר".

היא ישר ידעה מה לעשות? היה לכם נוהל קבוע?

"כן, זה היה דבר רגיל", הוא מודה בכנות וללא בושה. "בשנים האלה הוצאתי בין 20 ל-30 אלף דולר סך הכל על ערבות. בכל מקרה, כשהיא שאלה אותי את זה, פתאום אמרתי לה, עזבי. לא צריך. זה היה רגע של חסד, רגע שבו הרגשתי אותו מדבר אלי".

כלומר, שאתה צריך להישאר בכלא?

"כן, להישאר בכלא ולהשתקם. ישבתי בכלא שנתיים, הייתי עוזר הרב וככה התקרבתי מחדש ליהדות. הרגשתי שאני רוצה לעשות תיקון, שזה השלב האחרון בחזרה בתשובה, לקחת את ניצוצות השליליות שהיו קיימים בי ולהפוך אותם לתהליך החלמה".

קשה לך לדבר על הזמנים האלו?

"לא. אני לא מתגעגע אל הזמנים האלו, אבל הם עשו אותי מי שאני".

רבי מארק פרסם את סיפורו האישי בספר אוטוביוגרפי שיצא ב-2004 ונקרא The Holy Thief: A Con Man's

.Journey from Darkness to Light

האם הנסיון שלך עוזר לך כיום בתור רב הקהילה?

"זה נותן לי סטריט-קרד. הילדים שמגיעים יודעים שאני לא מדבר סתם. אני מכיר את מה שהם חוו, אני יודע שהם רוצים להצליח להיפטר מהדיבוק".

"זה נתן לו אף שרגיש לבולשיט", מוסיפה הארייט. "היו מקרים בהם כל אנשי הצוות סמכו והאמינו לדייר מסוים ורק מארק ידע שהוא משקר. ומדובר באוכלוסיה שיודעת להיות מאוד מניפולטיבית".

"עם החברים מאחורי, יש לי אמונה שאני יכול להתגבר על העבר". דיירים בחצר הקמפוס של בית תשובה (צילום: ג'סטין רוזנברג)

מי זה השמן הזה?

הארייט ורבי מארק לא רק מנהלים את בית תשובה ביחד, הם גם נשואים זה לזו, אבל לא מדובר בזוג רגיל. הארייט בת 73, ומארק יהיה בן 60 בשנה הבאה, אבל הכימיה ביניהם ממלאת את החדר. "הוא קולט אותי", אומרת הארייט. "ואני קולטת אותו. בדיוק". מעט מההערכה העמוקה שרוחש רבי מארק להארייט, אם לא הערצה, אפשר לשמוע בדרשותיו. בסדר פסח, למשל, הודה רבי מארק להארייט על שהובילה את הדרך לכל הנוכחים אל הארץ המובטחת כהתגלמות אליהו הנביא. הנוכחים, שידעו היטב על מה הוא מדבר, פרצו בתשואות ומחיאות כפיים.

"נפגשנו בראש השנה, בשנת 1984", מספר רבי מארק, "כשהייתי בכלא בפעם הראשונה. נפגשנו שוב כשהייתי בכלא בפעם השניה, ב-1987. והאמת היא שזאת לא הייתה פגישה כל כך מבטיחה. הארייט בדיוק התחילה עם הגלגול הראשון של בית תשובה ובאה לכלא לשאול מה אסירים היו רוצים לראות באירגון כזה. אבל כשאמרתי לה מה לדעתי אסירים צריכים, היא לא הייתה נחמדה כל כך. היא חשבה לעצמה, מי זה הקרח השמן הזה? מה הוא חושב לעצמו, שהוא ילמד אותי מה ואיך לעשות את מה שאני עושה?", הוא צוחק. "היא אמרה לי, אם אתה חושב שאתה יודע כל כך טוב, אז תבוא לעזור לי אחרי שאתה משתחרר. ואז באמת באתי, ועד היום אני לא יודע מי יותר מופתע שהגעתי, אני או היא".

ואיך הקשר שלכם הפך לרומנטי?

"בהתחלה היינו פשוט חברים", הארייט מספרת. "החברות נולדה מזה שניסינו להרים את האירגון ולהתמודד עם הקשיים. בחיים שלי לא חשבתי שאני אהיה רבנית, אשת רב. כשגדלתי, יהדות נראתה לי משהו בורגני, משהו של המעמד הבינוני שמנסה להשוויץ, להיראות טוב בבית כנסת. לא היה לי חיבור לזה".

ולא קשה לכם לפעמים, לא נמאס לכם להתמודד עם כל הסיפורים הקשים האלו?

"כן. אז אנחנו נוסעים לקרוז. הכשרנו אנשים שמחליפים אותנו, והם גם ממשיכי דרכנו".

מה הסיפור הכי קשה בו נתקלתם?

"כל הסיפורים קשים", אומר רבי מארק, "כולם מגיעים עם המון קושי וכאב. אני זוכר שהגיע בחור צעיר, בנקאי מבריק, הוא היה מכור לקוקאין. הבעיה הייתה, שהוא בא אמנם מבית יהודי, אבל גדל כאתאיסט, בלי שום קשר לאלוהים, בלי שום רוחניות, ולא יכל להתחבר למסר הרוחני. לקחתי אותו למשרד שלי, ישבתי איתו וקראנו בכתבי רבי השל, שהיה מבריק ובעל נשמה עמוקה, ומשהו בו נפתח. רבי השל דיבר לשכל שלו, לחשיבה הרציונלית, ודרך זה הוא הצליח בסוף להגיע לאמונה, לשמחה".

כמה ישראלים מגיעים לתוכנית?

"פה ושם עוברים כאן ישראלים, ולהם קשה במיוחד. ישראלים שגדלים מחוץ לדת האורתודוכסית בישראל בעצם מנושלים מכל חיבור רוחני עם אלוהים, וזה כל כך חבל. הם מגיעים ומאוד קשה להם להתחבר לרוחניות, למרות שאנחנו באים ממקום אחר לגמרי מהיהדות הדתית בישראל".

למה לאנשים בחוץ, ובמיוחד בקהילה היהודית, כל כך קשה לקבל את הרעיון שיש התמכרות לסמים בקרב יהודים?

"יש איזה רעיון בקרב יהודים שצריך להיות מושלמים, צריך להציג חזות מושלמת, צריך להיראות טוב בעיני אחרים, אסור לחשוף חולשות. אבל חשיפת החולשות שלנו, השבר שמתוכו אנחנו באים, היא מה שהופכת אותנו לאנושיים, לאנשים שאפשר לתקשר איתם. הפחד הזה מהתעסקות עם התמכרות בעצם גורם להזנחה של כל התחום: תורמים יהודים חושבים, 'המכורים האלה עשו את זה לעצמם, למה שנעזור להם? אנחנו מעדיפים לעזור לזקנים, לחולים'. בגלל זה אנחנו יותר מסתמכים על תרומות של אנשים פרטיים מאשר על מוסדות ואירגונים יהודיים. חברי הוועד המנהל שלנו מאוד מעורבים בכל מה שקורה, הם נמצאים כאן כל הזמן".

לידי בקבלת שבת ישב זוג מבוגר ואלגנטי, חברים בוועד המנהל שנראו כמו דודים קשישים מבוורלי-הילס: "אנחנו באים לכאן כל הזמן", הם סיפרו בעיניים בורקות. "אנחנו בכלל לא מגיעים יותר לשבת בקהילה שלנו".

רבי מארק, מה אחוזי ההצלחה של התוכנית?

"יותר מ-60 אחוזים, שזה פי שלוש מבכל תוכנית גמילה אחרת".

איך אתה מסביר את ההבדל הזה?

"דבר ראשון, אנחנו מספקים פיתרון ארוך טווח. תוכניות של 28 יום פשוט לא עובדות. הדיירים מגיעים אלינו לתקופה ארוכה, לפעמים לשישה חודשים ולפעמים לשנים, על פי הצורך. בהדרגה אנחנו עוזרים להם למצוא עבודה וללמוד להשתלב מחדש בקהילה. מעבר לזה, הקהילה שיש כאן היא קהילה מאוד חמה. גם כשדיירים מסיימים את התוכנית, הם נשארים לעבוד כאן או באים לקבלת שבת ואירועים אחרים. אנחנו מציעים שילוב מיוחד של יהדות עם תוכנית 12 השלבים לגמילה, פסיכותרפיה ויעוץ רוחני. אין את זה במקומות האחרים".

מאיפה בעצם היה לכם את הידע הדרוש כדי לפתוח תוכנית כזו?

"אין לנו השכלה בזה. מדובר בהרבה מאוד אינטואיציה ולב. העסק הזה הוא הגמול שלי על נדיבות שניתנה לי ואני ממשיך לתת, והיא חוזרת אלי שוב, לאו דווקא מאותו האדם אלא מהיקום".

אתם חושבים לפתוח סניפים נוספים בארה"ב?

הארייט: "אני לא רוצה להתפרש למקומות אחרים שיהיו באחריותי, כי מדובר כאן בפרויקט מאוד אישי עם הרבה אהבה. כל אחד יכול להיכנס אלי למשרד בכל זמן. גם כשאנחנו הולכים הביתה, לסנצ'ורי סיטי, מרחק חמש דקות נסיעה, אנחנו זמינים. הרבי בכלל זמין 24 שעות ביממה. אני כן אשמח ללמד את המודל שלנו למי שמעונין, אבל לא היו לנו פניות כאלו עד עכשיו".

יש מי שמעביר עליכם ביקורת, יש לכם אויבים?

"פעם היו לנו הרבה יותר מבקרים. כשרק התחלנו חשבו שאנחנו משוגעים", מחייך הרבי, "אבל היום אנחנו כבר נחשבים למיינסטרים בעיני הקהילה היהודית, קשה להאמין. בזמנו מישהו רמז שאנחנו פועלים בלי תוכנית, בלי מחשבה. אבל כיום ההצלחה של התוכנית מדברת בעד עצמה".

רבים מבוגרי התוכנית משתלבים בהצלחה בתפקידי מפתח באירגון, אם זה ביעוץ או בהדרכה, בתפקידים אדמינסטרטיבים או בניהול חנויות יד-שניה השייכות לאירגון או בחברת עיצוב ותקשורת שמופעלת מתוך בית תשובה ונקראת BTS Communications. "אנחנו שוכרים אנשים שאף אחד אחר לא היה לוקח ברצינות", אומרת הארייט בחיוך, "ונותנים להם אחריות שאפילו הם לא מאמינים שמגיעה להם. וזה מוכיח את עצמו". באחד המשרדים מתנוססות על קיר שלם תמונות של תינוקות, ילדיהם של בוגרי התוכנית שנפגשו בבית תשובה ויצאו ביחד לחייהם החדשים.

בקבלת שבת המלאה שירים וניגונים יהודיים מסורתיים ומחודשים בביצוע מקצועי של חזניות ולהקה מבוגרי התוכנית, הפרצופים הגאים והשמחים של הבוגרים קלים לאיתור, וההתרגשות של אלו שסגרו שנה בגמילה ועוברים את טקס "קבלת העוגה" מורגשת באוויר.

לעומתם, אלו שמקרוב באו, אולי הגיעו רק לפני כמה ימים מהתחתית של התחתית, מחשיכה איומה, נראים בודדים ומופרדים מהשמחה המדבקת הזו. פניהם כבויות, חוששות מהמכשולים והאתגרים העצומים שעוד עומדים בפניהם. הם עומדים על הבמה ומתקבלים בלחיצת יד ע"י רבי מארק, כשהקהילה מברכת אותם בפה אחד: "ברוך הבא בשם אדוני!"

לא כל הסיפורים הם סיפורי הצלחה. על כך מעידה רשימת השמות הארוכה של אלו שהשדים הפנימיים שלהם הכניעו אותם לאחר שעזבו את התוכנית. לאחרונה נוספו שניים לרשימה, גבר ואשה, בוגרים ותיקים שמתו ממנת יתר, כל אחד בנפרד. לידי יושבת אישה בשם קאתי, בשנות החמישים המאוחרות שלה. היא יודעת את כל התפילות והשירים בעל-פה, ושרה "שלום עליכם, מלאכי השלום" בדבקות יתרה. קאתי מגיעה לקבלת שבת ולתפילה בשבת בבוקר בכל שבוע, אבל היא עצמה לא בוגרת התוכנית וגם לא מכורה לשעבר. אחיה הגדול היה עורך דין מצליח ומכור להרואין. היא התחילה לבוא לבית תשובה כשאחיה היה דייר בתוכנית, אחרי שלא דיברו במשך עשר שנים. "ראיתי אותו הכי שמח שהוא היה אי פעם כשהיה כאן", היא אומרת בעצב. אחיה לא שרד. בגיל 64 הוא חגג יום הולדת שנה לפיכחון בעזרת מנת הירואין שהתגלתה כמנת יתר. "לפעמים אחרי שנה הם חושבים, 'אני אנסה עוד פעם אחת, זה לא יהרוג אותי'", אומרת קאתי. "אבל אחרי שנה שאתה נקי, אין לך כבר סמים במערכת וזה שוק, זה יותר מדי".

זה לא מעציב אותך לחזור לכאן?

"מאוד מעציב. לפעמים נדמה לי שאני אסתובב ואז הוא יכנס בדלת. אבל זה גם עוזר לי להתמודד ואני תמיד יוצאת מכאן יותר שמחה משהייתי. זאת קהילה נהדרת".

להמר על החיים

אלון עמיהוד, בן 28, הוא בן לאב ישראלי מתל אביב, ששירת בלהקה צבאית שנסעה לתור ברחבי העולם ואם אמריקאית אותה פגש האב במהלך הנסיעות. אלון חי באל.איי כל חייו, והוא דייר בבית תשובה מזה 15 חודשים. הוא הגיע לבית תשובה בשל התמכרותו להימורים.

"תמיד נמשכתי להימורים עוד מלפני שידעתי מה זה בדיוק", מספר אלון. "חשבתי שזה נותן היי כשהייתי בתיכון. הייתי במארינס כמה שנים, ואחרי השחרור התחלתי ללכת לקזינו עם חבר שמשך אותי, בקומרס סיטי, מזרחית לאל.איי. יש שם את חדר הפוקר הגדול בעולם. בהתחלה הימרתי על סכומים קטנים של 40-20 דולר. הייתי זוכה בקצת ומצליח לקום מהשולחן וללכת. אחרי ארבעה-חמישה חודשים התחלתי להמר על סכומים גבוהים יותר ולא הצלחתי לקום מהשולחן. החברים שלי רצו ללכת אבל אני לא רציתי לקום גם אחרי כמה שעות, והחברים הלכו. הייתי עושה מניפולציות לאנשים, מבקש שיתנו לי כסף, אני ארוויח יותר ואתן להם את הרווח אחר כך. עבדתי אז כהד-האנטר ופוטרתי אחרי שנסעתי לשבוע לווגאס וחזרתי כאילו כלום לא קרה. פעמיים הם הסכימו לקחת אותי חזרה, אבל אחרי הפעם השלישית שזה קרה לא הייתה לי עבודה יותר. הייתי נוסע ומפסיד את התחתונים. הפסדתי את הבית שגרתי בו, את האוטו שלי, והכי גרוע, גנבתי 40 אלף דולר מהכספת של ההורים שלי. הפסדתי את הכל. נקודת השפל הייתה כשמישהו הגיע אלי הביתה לאסוף חוב עם אקדח שלוף וכמעט הרג אותי ואת אמא שלי. הרגשתי מאוד אשם.

לקחתי 40 כדורי ליתיום, כדורים פסיכיאטרים חזקים, וניסיתי להתאבד. החסד היחיד שלי היה ששלחתי אס.אם.אס לחברה קרובה שלי, שאם אני מת הלילה, שלא תשנא אותי. היא הזעיקה את ההורים שלי. הם פרצו את הדלת והוציאו אותי. הייתי בחדר מיון שלושה שבועות וחצי, ואחר כך בבי"ח לחולי נפש שלושה חודשים, כי הייתי מאוד מדוכא ועם נטייה אובדנית.

"אבל זה לא היה הסוף. אחרי חודשיים הלכתי לחפש עבודה בתור איש יחסי ציבור. הייתי מאוד מניפולטיבי והצלחתי לשכנע אותם שאני בסדר ולשחק אותה, ממש כאילו אני שחקן. אחד הבוסים עבד בווגאס, והייתי צריך לנסוע לשם לפגוש אותו, אז תכננתי לנסוע מוקדם כדי שאספיק להמר. כשהגעתי לשם, היו לי 600 דולר בכיס, הרווחתי 200 דולר, והיו לי עוד חמש דקות להתייצב בעבודה. הימרתי על הכל והפסדתי. אחר כך עוד הימרתי והפסדתי את כל מה שהרווחתי ביומיים תוך 20 דקות. שיקרתי למעסיקים שלי, שיקרתי לעוד מישהו כדי שיתן לי כסף והפסדתי אותו, ובסוף ישנתי באוטו.

"אחרי כל זה, אבא שלי אמר לי, אתה מת עבורי. אני בן יחיד אז זה מאוד כאב. ניסיתי ללכת למהמרים אנונימיים וזה עזר לי קצת, ואז שמעתי על בית תשובה מחברה של המשפחה. הגעתי לכאן בעודף משקל, עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים. היה לי התקף אפילפטי מכל התרופות. לקח לי שלושה חודשים להבין איך המקום הזה עוזר לי. ואז הגיע ליל שבועות, קראנו כל הלילה, הייתה אווירה מיוחדת עם מוזיקה והופעות סטנד אפ, ובשש בבוקר הייתה לי חוויה רוחנית, הראשונה בחיים שלי. מאז למדתי להיות עם ראש פתוח בקבוצות, להקשיב לפידבק של אנשים אחרים, לוותר על האגו שלי, שהוא כבר לא גדול כמו שהוא היה. אני מאוד צנוע עכשיו, אני עובד קשה בתור שרת כאן בחודשיים האחרונים. בחיים לא חשבתי שאני אעבוד בעבודה פיזית. לא חשבתי שאני אצליח לעבוד, ועכשיו אני מצליח לעשות המון דברים שלא ידעתי שאני מסוגל פיזית לעשות, ואני מוכיח לעצמי שאני יכול ואני גאה בזה. התחייבתי לשישה חודשי עבודה, ומשלמים לי, וזה טוב. אני לא לוקח תרופות כבר שנה וחצי בזכות בית תשובה, והכי חשוב, ההורים שלי חזרו לחיים שלי לפני כמה חודשים. עכשיו הם יודעים שאני מתפקד, יותר שמח, עובד על עצמי קשה. לפני שהייתי כאן שנה, הם היו סגורים אלי לחלוטין, הם לא חשבו שאני רוצה להשתפר, לעזור לעצמי ולאחרים, כי הייתי אגואיסט לחלוטין. עכשיו הם מרשים לי להיות בבית שלהם, לא נועלים את הדלתות וסומכים עלי. אחד המטפלים כאן אמר לי משפט שמאוד השפיע עלי: תשנה את הדרך שבה אתה חושב על העבר וזה ישנה את הדרך שבה אתה חושב על ההווה, זה ישנה את העתיד שלך. אני חושב יותר בחיוביות על כל הדברים שעברתי, שהביאו אותי לאן שאני עכשיו. עכשיו, אם אני בדיכאון, זה רק לכמה דקות ולא לשבועות, כי שיניתי את כל דרך המחשבה שלי בעזרת המשפט הזה. אני נחשב לדייר ותיק כאן ואני יכול לעזור לאנשים חדשים שמגיעים, וזה עוזר לי בחיים וגם להם. להיות מסוגל להקשיב לאנשים אחרים זה חדש לי, כי קודם לא הייתי מסוגל, רק רציתי לדבר".

יש לך תוכניות לעתיד?

"כן. אני רוצה לעבוד כמתמחה אצל מומחה לטיפול במכורים להימורים. זה התחיל כשכתבתי מאמר על החוויה האישית שלי, שנקרא בכנס על בעיית ההימורים של מדינת קליפורניה שנערך בסקרמנטו. אם זה לא יסתדר, הייתי רוצה להיות מטפל ולעזור לאנשים אחרים ובסופו של דבר לגייס כסף כדי להקים אירגון סייעים להחלמה, שעוזר לאנשים שמשתקמים מהתמכרויות".

שער בית תשובה, על וניס בולברד בקאלבר סיטי. הדלתות לא נעולות בפני אף אחד (צילום: ג'סטין רוזנברג)

לתת

אבי רייכנטל, מהנדס ישראלי-לשעבר ומנכ"ל חברת ההיי טק3D Systems , הוא אחד מחברי הועד המנהל, שמגיע בכל שבוע לקבלת שבת מדי יום שישי ומעורב מאוד בענייני הקהילה. "אני עוזר עם כל נושא משאבי האנוש לבית תשובה, הכנסת מערכות ופיתוח, דואג שתהיה המשכיות, מספק יעוץ אירגוני. לפעמים במהלך השבוע אני עוזר כמה שאני יכול, והם משלמים לי עם האהבה שלהם והחברות".

רייכנטל הוא בן למשפחה אורתודוכסית מראשון לציון, שעזב את הארץ בשנת 1980 בגיל 22, אחרי לימודים בישיבה ושירות צבאי.

החיבור שלך לדת הוא בעצם מילדות?

"היה לי את הידע וארגז כלים אבל לא הייתה אמונה. הייתה כפייה. ההורים שלי הכריחו אותי, אז ברגע שיכולתי ברחתי, גם מהארץ וגם מהיהדות, איבדתי את הקשר. הכרתי בחורה אמריקאית בגיל 17, והיא אמרה לי: אם אתה רציני, תצטרך לבוא לארה"ב, אז הסכמתי לבוא והתחתנו, ואנחנו עדיין נשואים. החיבור שלי ליהדות כיום הוא לגמרי אחר. היום אני מבין שהיהדות מבחינתי מתבטאת בזה שאחד עוזר לשני, מתחבר לשני, והחיבור ליהדות בא דרך החיבור בין איש לרעהו. החברות שיש לי עם הרב ועם הארייט זה קשר אלוהי כזה שמגיע דרך קשר בין אדם לרעהו. זה לא משנה אם אני דתי או לא, זה לא נקבע לפי זה שאני מקיים מצוות או יש לי כיפה על הראש: מה שחשוב זה איזה בנאדם אני ומה אני עושה, איך אני חוגג את היהדות שלי".

איך בעצם התחיל הקשר שלך עם בית תשובה?

"יש לי במשפחה כמה אלכוהוליסטים. יש לי אח מבוגר בארץ שלא יכול למצוא רפואה למחלה הזאת. הייתי במקום עצוב, איך זה יכול לקרות לי במשפחה? ואז שמעתי על המקום הזה. ישבתי שם בקבלת שבת ביום שישי בערב והמוזיקה ניגנה לי בלב. נגנבתי על זה, הלכתי לבקר, ואחרי כמה חודשים היה לי את האומץ להציג את עצמי לרב. לאט לאט התחלנו לדבר והוא סיפר לי על הבעיות שלו. אמרתי לו שיש לי נסיון שהוא רלוונטי ואני יכול לעזור ולייעץ להם, כי זה ממש התאים לי להתנדב. בסך הכל יש לי חיים ממש חלומיים, יש לי הרבה ברכה בחיים שלי, והרגיש לי טוב להתנדב ולעשות. לפני כמה שנים הרב אמר לי, שמע, זה מאוד יעזור לי אם תצטרף לוועד המנהל, ואני ממשיך לעזור כמה שאני יכול".

לא קשה לך להיות כאן, לשמוע את כל הסיפורים?

"בכלל לא. זה מאוד מרפא וגם נותן לי סיפוק שאני יכול לעזור, להשתתף אפילו בצורה קטנה ולהציל בנאדם, אנשים שכולם ויתרו עליהם, שהיו ברחובות, בבתי סוהר. לי יש את כל מה שאני צריך בחיים שלי, אז זו הרגשה מעולה בשבילי לתת ולא רק לכתוב צ'קים. זה הרבה יותר קשה להופיע בצורה תדירה ולעזור. אין סיפוק יותר גדול מאשר לעזור בצורה הזאת, זה בכלל לא קשה לי, זה קל לי".

מה בעצם מיוחד ברבי ובהארייט?

"המיוחד אצל הארייט, זה שהיא מבינה את המאבק של הנשמה. היא מבינה שכל בנאדם שעובר את דלת הכניסה, הוא מיוחד. יש לה את הגישה והיא יכולה להסתכל לבנאדם בעיניים ולראות לתוך הנשמה. היא מבינה שמה שעוזר לך לא יהיה אותו הדבר שיעזור למישהו אחר. הרב, זה סיפור החיים שלו. הוא היה שתיין וקרימינל, היה בבית סוהר כמה פעמים, והיום, בגלל הנסיון האישי שלו, יש לו את היכולת לעשות את התיקון בעולם הזה ולדבר עם הלקוחות בשפה שהם מבינים, כי הוא הלך בנעליים שלהם הרבה שנים. הוא מאוד מעורר השראה וזה לא בא לו בקלות, הוא לקח את הדרך הארוכה. זה שהוא הצליח לעשות את זה אחרי שהוא ישב בכלא, מה שהם בנו יחד, זה דבר גדול. המחויבות שלהם מדהימה. הארייט בשנות השבעים שלה, אבל זה לא ג'וב, זה לא מקצוע עבורם, זה החיים שלהם. הם שניהם אנשים מבריקים עם רעיונות אינטואיטיבים מדהימים. זאת פשוט שליחות, זה היעוד שלהם. הם חיים את זה".

* ציטוטי הדיירים בכתבה תורגמו מתוך הגדת פסח של בית תשובה: A Haggaddah for Spiritual Recovery.

מרבית התמונות בכתבה צולמו ע"י ג'סטין רוזנברג, 30, דייר בבית תשובה מזה ששה חודשים.