השד העדתי: נגד קמפיין סרטן השד
דפנה לוי יוצאת נגד הקמפיין השנתי להגברת המודעות לסרטן השד וחושבת שלהומור סקסואלי אין מקום בקידום הנושא: הוא מעורר בעיקר תשומת לב גברית, ובעצם מחטיא את המטרה
בערב ממוצע שבו שרועה האישה הממוצעת מול הטלוויזיה, היא נחשפת לעשרות אם לא מאות אימג'ים שמנסים לשכנע אותה שהיא אמורה להיות צנומה, שופעת שדיים, מתקתקת ומתוקתקת, לרחף בין מטלותיה כעקרת בית, אם, רעיה תומכת ואשת קריירה מצליחה כאילו היא פרפר על סטרואידים, לרטוט באורגזמתיות מכל ביס בממתק או לגימה ממשקה ובעיקר להיות זמינה מינית כל הזמן, ורצוי לכל אחד.
ואז, כשהאישה הממוצעת הזו גומרת להתעצבן מכל המסרים האלה ועננת העשן שיצאה לה מהאוזניים מתפוגגת קלות, היא מקבלת מייל ומגלה שגם כשנשים אחרות מדברות אתה על סרטן שד הן רוצות שהיא תשתמש במיניות שלה, ושגם למחלה הזו, שאחת משמונה נפגעת ממנה, והיא כרוכה בטיפולים מאוד לא נעימים, לעתים בכריתת שדיים ולעתים גם במוות – היא אמורה להתייחס בקוליות, כאילו אין בעולם הזה דבר שיפגע בהתנהלות השובבית הצחקנית שלה, ורצוי עם קריצה זימתית מגרה.
אחרי החזיות והתיקים - עכשיו הנעליים
זו השנה השלישית ברציפות שבה מתפשט ברשת קמפיין להעלאת המודעות לסרטן השד. אין לי כמובן שום דבר נגד המטרה הזו – כמו סוגים אחרים של סרטן ישנה חשיבות גדולה לגילוי מוקדם של סרטן שד וקמפיינים כאלה אמורים לסייע להצלת חיים. בקמפיינים הקודמים נתבקשנו לדבר על צבע החזייה שלנו, ועל "איפה אנחנו אוהבות את זה" (לשים את התיק שלנו – אבל בנוסח כזה ש"הבנים" יחשבו שאנחנו חושבות רק על סקס) והשנה נתבקשנו לציין את מידת הנעליים שלנו בס"מ וכמה זמן לוקח לנו לסדר שיער בבוקר. התוצאה אמורה להניב משפטים כמו "22 ס"מ, 5 דקות", בתקווה שגברים יהיו משוכנעים שאנחנו מרכלות על ביצועיהם המיניים וייפלו - מאוכזבים - לתוך מסע הסברה על סרטן שד.
איוולת חסרת תועלת
הקמפיין הזה לא מוצא חן בעיני, לא רק משום שהוא שוב מציב אותנו, הנשים, בעמדה של מי שמנפנפות במיניות כדי למשוך תשומת לב, אלא גם משום שאני לא רואה איך הוא עשוי להועיל. אני בטוחה שיהיו לא מעט גברים שיציצו לבדוק על איזה סנטימטרים אנחנו מדברים ויקוו שהציון "דקה ורבע" לא ניתן להם – אבל כמה מהם ימשיכו לקרוא? כמה מהם יעצרו רגע לחשוב על הנושא ולעודד נשים הקרובות אליהם להיבדק? כמה מהם סתם יתחרמנו, יתאכזבו ויקליקו במקום זה על אתר הפורנו המועדף עליהם? האם יוזמי/ות הקמפיין מפנות אותו גם לנשים? איך בכלל נעשה הקישור הזה בין מה שנשמע כמו שיחת בנות משועממת לאחריות שאנחנו אמורות לקחת על בריאותנו?
אין לי בעיה לדבר על מין. להפך. אני שמחה שנולדתי בדור שבו יש לנו לגיטימציה להיות מיניות וליהנות ממין וקל לנו לדבר על זה עם חברות. יש לי בעיה עם הצורך להפוך לאובייקט מיני כדי לדבר על דברים אחרים לגמרי. אני לא רוצה שיקשיבו לי כשאני מדברת על הבריאות שלי, על העתיד שלי ועל יחסי עם מערכת הבריאות רק אם אני פותחת עוד כפתור בחולצה או גונחת ברקע. אני רוצה לקדם את הכללתן של תרופות נגד סרטן שד בסל הבריאות, ולפרסם נתונים על מספר החולות וסיכויי ההחלמה וחשיבות הגילוי המוקדם – בלי לקרוץ או לפזז.
אז מה עושים במקום קמפיין סקסיסטי?
אני רוצה להעלות את המודעות לסרטן השד בדרך שתכבד נשים: באמצעות דיבור ענייני, שיסביר לנו מה צריך לעשות, איך ואיפה להיבדק, מה האפשרויות העומדות בפנינו ומה יקרה לנו אם יגלו אצלנו גוש בשד. ובעיקר, אני רוצה להודות שהמחלה הזו, סרטן, מפחידה אותי פחד מוות, גם אם זה עושה אותי נורא לא קולית ולא מצחיקה.
עוד כתבות על דברים שעצבנו את מערכת אתר לאשה
- יכול להיות שחייבים לכם כסף מההסתדרות - אז איך תקבלו אותו?
- למה שומעים משרי אריסון, מקום 57 ברשימת פורבס?
- עקרות הבית נגד הביטוח הלאומי. הצטרפו גם אתן
עוד כתבות באתר לאשה
- עשרה דברים שאתם חייבים להחזיר לזוגיות
