שבעה שקרים על הכדורגל הישראלי

משהו מפתיע בכדורגל שלנו בזמן האחרון, ואני לא מתכוון לזה שנבחרת ישראל הפסידה ליוון ולקרואטיה, כי זה היה צפוי כזריחת החמה. העניין הוא שאחרי הפסדים כאלה, שמשמעותם אובדן הסיכויים להעפיל לעוד יורו או לעוד מונדיאל, אנחנו תמיד מחפשת אשמים. אחרי שמוצאים את האשם - כמעט תמיד המאמן - מתחילים קמפיין חדש עם מאמן חדש ותקוות חדשות שמעכשיו הכל ייראה אחרת, כי "הסקנו את המסקנות". כי "יותר גרוע לא יכול להיות". אלא שהפעם נשבו רוחות אחרות: לראשונה אמרו כמה משחקני הנבחרת בשיא הפשטות ש"אנחנו לא מספיק טובים". יוסי בניון אמר את זה, תמיר כהן אמר את זה, וגם חלק מבעלי הטורים בעיתונות הישראלית אמרו את זה: לא נכשלנו. בסך הכל הפסדנו לשתי נבחרות יותר טובות.

הבעיה היא שמאז ההעפלה של ישראל למונדיאל ב־1970, כמעט 42 שנה, הנבחרת הלאומית לא הצליחה להגיע לשום טורניר חשוב. 16 קמפיינים רצופים היא כשלה להעפיל למונדיאל או לאליפות אירופה, ובטח לא מדובר בצירוף מקרים. המסקנה המתבקשת, איך לומר זאת בעדינות, היא שאנחנו לא ענקים בכדורגל - וזה לא ממש מסתדר עם המיתוס שמטופח כאן כבר עשרות שנים. בטח שאנחנו טובים, זה הבון־טון. אולי לא ברמה של ברזיל וספרד, אבל מספיק בשביל לשחק במפעלים הגדולים. ולא רק זה: אם כמעט 50 כדורגלנים ישראלים מרוויחים את לחמם בנכר, זה בהכרח מעיד על איכותם.

הלך עוד קמפיין. נבחרת יוון אחרי ה-0:1 בבלומפילד(צילום: ראובן שוורץ)

האמת, כמו תמיד, נמצאת איפשהו באמצע - אותו מקום משעמם שבו הכדורגל הישראלי אף פעם לא מרגיש שייך, אבל שם בדיוק הוא נמצא. בתחילת כל קמפיין אומרים אצלנו שאנחנו "צריכים ויכולים להעפיל", ובסוף כל קמפיין ש"גם בעוד אלף שנה לא יהיה לנו סיכוי"; זה קיצוני מדי לשני הכיוונים, אבל לקהל הישראלי קשה לקבל את המציאות של החיים במרכז הטבלה. ולתקשורת הישראלית זה עוד יותר קשה.

רוב העיתונאים והפרשנים לא מודעים להבדל התהומי שבין המשחק השבועי בבלומפילד ובטדי לבין משחק באירופה. אני מכיר חלק גדול מהעוסקים בתחום, ורובם ככולם אנשי מקצוע טובים וגם פטריוטים גדולים של הכדורגל המקומי. אלא שההתעסקות האובססיבית במעללי הגיבורים הלאומיים פוגעת ביכולות הניתוח שלהם. כשהדברים החשובים ביותר הם מה אמר אלי טביב על מוני הראל או באיזו חנות קונה מיכאל זנדברג את המכנסיים שלו, העניינים המקצועיים נדחקים הצידה - וכשהקבוצה המצוינת שבנה מוטי איוניר מובסת 5:1 ברגלי קבוצה טורקית לא רעה, עיתונאי ישראל נתקפים הלם מוחלט. באירופה, לעומת זאת, לא מנידים עפעף: תוצאה כזאת בין בשיקטאש למכבי תל אביב נשמעת הגיונית לכל אנגלי, ספרדי או איטלקי.

5:1 נשמע לכם מופרך?(צילום: ראובן שוורץ)

עכשיו צריכה נבחרת ישראל לשחק במוקדמות המונדיאל נגד פורטוגל ורוסיה. לכאורה שוב אין סיכוי, אבל רגע: קפריסין הצליחה לסיים ב־4:4 מול פורטוגל בליסבון. ומה, ישראל נופלת מקפריסין? את רוסיה, בואו נזכור, ניצחנו כבר לפני כמה שנים. עומר גולן היה צריך לקבל מרצדס אחרי שהבקיע מולם את שער הניצחון, שכחתם? אז אם יוסי בניון יהיה בכושר טוב - ואם ביראם כיאל לא יאבד כדורים באמצע המגרש, ואם איתי שכטר יצליח לבעוט לכיוון השער - אז יש סיכוי, לא?

אני כבר מדמיין את אלי גוטמן, המאמן הבא של הנבחרת, פותח את מסיבת העיתונאים הראשונה שלו. "קיבלנו הגרלה קשה מאוד", הוא יגיד בפנים חמורות. "פורטוגל ורוסיה טובות מאיתנו. אבל אני מאמין שאנחנו יכולים להפתיע. גם כשאימנתי את הפועל תל אביב עשינו את זה".

כן, הסיפור יחזור על עצמו. בניית הציפיות, הצהרות השחקנים, האופוריה שלפני המשחק הראשון, הניצחונות הדחוקים בבית שייתנו סיכוי תיאורטי להמשך, ולבסוף המקום השלישי הכמעט קבוע. כמובן שגם את המונדיאל בברזיל נראה בבית; בהמשך טבעי לכך, גוטמן יפוטר או יתפטר אחרי שיימאס לו שזורקים את כל התיק עליו. אבי לוזון יגיד ש"צריך מאמן זר, כי מאמן ישראלי לא יכול להצליח בנבחרת מול העליהום התקשורתי הזה", וחוזר חלילה. כמו שדוביד שוייצר ז"ל היה אומר, "כולם עובדים על כולם".

כן, כולם עושים את זה. כבר יותר מדי שנים. אז ברשותכם וברוח התקופה, בואו נרסק עוד כמה אגדות חסרות שחר בכדורגל הישראלי.

1. מכבי חיפה היא קבוצה אירופית לכל דבר

אחת הקלישאות הכי מסמורטטות שנשמעו כאן מאז ומעולם. היא בוודאי נוצרה בסצנריו הבא: מגיע שחקן צעיר מהפועל באר שבע למכבי חיפה (סתם דוגמה, כן?), וישר חוטף שיכרון גבהים. חדרי ההלבשה, המועדון, הטיפול האישי, הפיזיותרפיסטים, יענקל'ה שחר - הכל נראה לו הרבה יותר גדול ומרשים ממה שהוא הכיר בווסרמיל. כששואלים אותו אם לא היה מעדיף לשחק בנירנברג או בסנדרלנד, הוא פולט: "התנאים במכבי חיפה לא פחות טובים מאשר בכל מועדון פאר באירופה".

לא כוחות. מכבי חיפה נגד יובנטוס בליגת האלופות(צילום: רויטרס)

ובכן, אפשר להירגע. מועדון הכדורגל של מכבי חיפה הוא כנראה המתקדם ביותר בישראל, אבל מבחינת התנאים הוא נופל בהמון מכל מה שתמצאו במועדונים הבינוניים בליגות הבכירות באירופה, וגם במועדונים הגדולים בליגות של פורטוגל, יוון וטורקיה, למשל. ואני כבר לא מדבר על האיצטדיון.

כשהשחקן הדמיוני האמור עובר אחרי כמה שנים לאירופה, הוא עומד בעצמו על ההבדלים התהומיים. תראו את איתי שכטר: החלוץ שהיה גדול על הליגה הישראלית משחק היום בקייזרסלאוטרן, קבוצת תחתית בבונדסליגה. אם יוצא לכם, קחו אותו לשיחה קצרה על ההבדלים בין הצמרת הישראלית לתחתית הגרמנית. עם התובנות תחזרו אלי.

2. הכדורגלן הישראלי לא נופל מהאירופי ברמת הטכניקה

שטויות. צריך רק לדבר עם מאמני הנבחרות הצעירות של ישראל בשנים האחרונות כדי להבין עד כמה הוא נופל. נכון שבעבר הרחוק נהגנו להשוות בין הטכניקה האישית של השחקנים הישראלים הבולטים לבין כדורגלנים בריטים, ופה ושם היה לנו יתרון - בייחוד כשדובר בכדרור נטו, בדריבל. אבל זה רק פן אחד ביכולות של כל שחקן.

הקשר הנפשי העמוק שלנו עם הכדורגל האנגלי זה כבר לא מה שהיה, הליגות באירופה מפוצצות בווירטואוזים מדרום אמריקה ומאפריקה - מה שבמשך השנים תרם לשיפור דרמטי ביכולת הטכנית של השחקנים האירופים. יוסי בניון, מאור בוזגלו ואפילו איתי שכטר וליאור רפאלוב הם אמנם שחקנים עם טכניקה אישית גבוהה, אבל שלא תטעו: יש מאות כמוהם באירופה, ואלפים בדרום אמריקה.

3. לפחות הפועל תל אביב שיחקה אותה בליגת האלופות

לעומת מכבי חיפה שנה לפניה, אין ספק שהפועל הצליחה. הרי חיפה סיימה את ששת משחקיה בבית המוקדם של הצ'מפיונס ליג עם הישג חסר תקדים: הקבוצה הראשונה בהיסטוריה שעשתה את זה עם אפס נקודות ואפס שערים. אז אין מה להגיד, חמש נקודות תל אביביות לעומת אפס חיפאיות זה יפה. אבל מה שאנשי ואוהדי הפועל תל אביב שוכחים, או מנסים להשכיח, זה שהקבוצה שלהם סיימה את הבית הזה במקום הרביעי והאחרון.

כמה דקות אחרי שהפועל הבטיחה את מקומה בליגת האלופות, אחרי שהדיחה את האימפריה של רד־בול זלצבורג, מוני הראל הזחוח אמר למיקרופונים ולמצלמות: "המטרה שלנו היא להגיע לחצי הגמר. אבל אנחנו לא חזירים. גם אם נגיע לרבע הגמר זה יהיה בסדר".

רבע גמר מטרה ריאלית? ג'ימי בריאן מליון לא סופר את שי אבוטבול(צילום: AFP)

הפועל תל אביב לא התבזתה כמו מכבי חיפה, אבל לקרוא למקום אחרון הצלחה זה היתממות במקרה הטוב וגנבת דעת במקרה הפחות טוב. אגב, זה גם לא כישלון; כמו שכבר הבנתם, מדובר בקבוצה ישראלית שמייצגת את הכדורגל הישראלי, ולכן לאף אחד לא צריכות להיות ציפיות חסרות בסיס.

4. אייל ברקוביץ' היה אחד הזרים הגדולים בכדורגל האנגלי

אייל ברקוביץ' היה אחד השחקנים הגדולים בכדורגל הישראלי. על זה נדמה שאין ויכוח. אלא שמשום מה נולד כאן סיפור פנטסטי, שלפיו נחשב ברקוביץ' בתקופתו באנגליה לטאלנט ברמה של זינדין זידאן. אמיתי לגמרי: מסתובבים בינינו אנשים שמאמינים בכל ליבם באגדת העם המספרת שבקיץ 2001 ישבו ראשי ריאל מדריד ושקלו את מי הם צריכים להחתים לקראת העונה הבאה - את "זיזו" או את "הקוסם". לבסוף, ואחרי התלבטויות רבות, נפלה הבחירה של האנטישמים ואוהבי המוסלמים בספרד על זידאן. והפראיירים עוד שילמו עליו 66 מיליון יורו.

אז בואו נעשה סדר. ברקוביץ שיחק תשע עונות באנגליה ובסקוטלנד, בשש קבוצות שונות. ברובן הוא היה אחד השחקנים הבולטים. אבל אסור לשכוח באילו קבוצות מדובר. סאותהמפטון, הראשונה בתור, היתה קבוצת תחתית שנאבקה על ההישארות בליגה; ווסטהאם היתה קבוצת אמצע טבלה משעממת;

 סלטיק היא כמובן אחת משתי הגדולות של סקוטלנד, ועם זאת כולם מודעים למעמדו של הכדורגל הסקוטי בשנים האחרונות.

הלאה: כשברקוביץ' הגיע למנצ'סטר סיטי היא היתה בליגה השנייה. הוא אכן היה גורם משמעותי בעלייתה לפרמייר ליג, אבל עם כל הכבוד - ליגה שנייה. וסיטי של אותן שנים אפילו לא מזכירה את קבוצת הפאר הנוכחית. ורק כדי לשים דברים בפרופורציה, במיוחד להדיוטות שבתוכנו, הכוכב הכי הגדול של סיטי באותן שנים לא היה ברקוביץ כי אם עלי בנארביה, קשר אלג'יראי שאף אחד כמעט לא זוכר היום.

את דרכו בבריטניה סיים ברקוביץ' בעוד קבוצת תחתית, פורטסמות. המאזן שלו ב־216 משחקי ליגה באנגליה ובסקוטלנד היה 35 שערים. יפה, נחמד, לא מעבר לזה.

5. הליגה הישראלית היא השישית בטיבה באירופה

כולם כבר מבינים שהיציאה המביכה הזאת של אבי לוזון תרדוף אותו עוד הרבה שנים. אבל גם אם כולנו יודעים שמדובר באחת האמירות הכי מטומטמות שנשמעו במחוזותינו, ההערכה הכללית היא ש"אוקיי, לא השישית אבל בטח העשירית. מה, הליגה באוסטריה או בשווייץ יותר טובה?".

כן, הליגות באוסטריה ובשווייץ יותר טובות. וגם בשוודיה ובדנמרק. ואחרי הנטישה ההמונית שהיתה כאן בקיץ האחרון, ליגת העל - המכונה גם ליגת העאלק - ירדה עוד כמה שלבים בדירוג האיכות האירופי.

לפני כמה חודשים ערכתי כאן דירוג אמיתי של הליגות באירופה, שמבוסס על כמה קריטריונים: ההצלחה בגביעי אירופה, רמת המתקנים וממוצע הקהל במשחקים. ישראל הגיעה לאזור המקום ה־20, ומאז, כאמור וכידוע, מצבנו לא ממש השתפר. חמור מזה, הליגה הישראלית רק הולכת ומתדרדרת מדי שנה. יש ירידה קבועה במספר הצופים במגרשים ובמספר הצופים בטלוויזיה. עוד קלישאה, אם כבר מדברים? טבלת הרייטינג לא משקרת.

6. טוב, אבל כשבלומפילד מלא זה ממש אירופה

פעם, כשהייתי ילד ובלומפילד היה ממש מפוצץ, היו בו 22 אלף איש. היום, אחרי כל השדרוגים והשזרועים, נכנסים אליו בקושי 14 אלף. לא אחד יותר. אז לא נעשה השוואות עם הקאמפ נואו (98 אלף מקומות) או אולד טראפורד (79 אלף), כי זה באמת לא כוחות. רק ניתן דוגמה שתמחיש איפה בדיוק אנחנו נמצאים בהשוואה לאירופה.

רק לאחת מבין 18 קבוצות הליגה השנייה בגרמניה יש איצטדיון קטן יותר מבלומפילד (פ.ס.וו פרנקפורט, עם 11 אלף מקומות). אלמאניה אאכן (שמעתם פעם על הקבוצה הזאת?) משחקת באיצטדיון יפהפה עם 33 אלף מקומות, לקרסלרואה ולהאנזה רוסטוק יש 29 אלף מקומות באיצטדיון, ואין סיבה לשכוח גם את איינטרכט פרנקפורט (51 אלף) ופורטונה דיסלדורף (54 אלף).

האצטדיון של איינטרכט פרנקפורט. ליגה שנייה, כן?(צילום: רויטרס)

באנגליה הסיפור דומה. בליגה השנייה אין אף קבוצה שמשחקת באיצטדיון שמכיל פחות מ־15 אלף מקומות. ומה קורה בליגה השלישית? ל־11 מתוך 24 הקבוצות יש איצטדיונים של 15 אלף מקומות ויותר. ליגה שלישית, קולטים?

בקיצור, בלומפילד הוא איצטדיון קטן שמתאים לליגה השלישית בסטנדרטים אירופיים. גם אם כשהוא מלא באוהדי הפועל או מכבי, ונצבע באדום או בצהוב, המראה בהחלט מרהיב.

7. מה יש להם לחפש בבלגיה? הליגה הישראלית יותר טובה

אליניב ברדה זעם כשכתבי הכדורגל והפרשנים בארץ זילזלו בקבוצה שלו, גנק, אחרי שהפסידה 2:1 למכבי חיפה במשחק הראשון בפלייאוף של ליגת האלופות. עיצבן אותו שבישראל ממשיכים רבים וטובים ללכלך על הכדורגל הבלגי והליגה הבלגית. היו גם כמה חוכמולוגים ובעלי טורים שכתבו שגנק מתאימה לשחק באינטרטוטו, לא בליגת האלופות.

הבנתי לליבו של ברדה. באמת קצת אידיוטי לשבת בישראל ולהסתלבט על הקבוצות הבלגיות: מי שקצת בקיא בהיסטוריה של גביעי אירופה יודע שברוז' שיחקה בגמר גביע האלופות, סטנדרד ליאז' הופיעה בגמר גביע המחזיקות, ואנדרלכט בגמר גביע אופ"א. אלי אוחנה אפילו שיחק בקבוצה בלגית נוספת, מכלן, שזכתה בגביע המחזיקות.

אוקיי, זה היה מזמן, והכדורגל הבלגי כבר לא חזק כשהיה בשנות ה־70 וה־80. אבל את ההיסטוריה והמסורת אי אפשר לשכתב. וחוץ מזה, האיצטדיונים - ומגרשי האימון, ויתר התנאים - נמצאים גם היום שתי דרגות מעל הקיים בישראל. ממוצע הקהל גבוה פי שניים ויותר, התקציבים גבוהים בהרבה. ומעל הכל, הרצינות והמקצוענות אינן בנות השוואה. אז איך ברדה לא יכעס?

אומרים על הכדורגלנים הישראלים שהם עוברים לשחק בבלגיה רק בגלל הכסף, ושמבחינה מקצועית לא מדובר בשדרוג של ממש. צריך רק להסתכל על ברדה - שעזב את ישראל כשחקן בינוני, שהתקשה לתפוס מקום בהרכב של מכבי חיפה והפועל תל אביב - שאחרי ארבע שנים הוא שחקן הרבה הרבה יותר טוב. מעניין למה.

אה, ואיך שכחתי: גנק, הקבוצה שאצלנו שלחו לשחק באינטרטוטו, הדיחה את מכבי חיפה בגומלין. מה זה אומר לגבי חיפה? במילה אחת, מש"ל.