השבוע ישבתי בבית קפה, הכי פשוט שיש, מאלה שמציעים קפה גרוע כמו שסטארבקס ומשפחתו המורחבת מקפידים לעשות. לפתע נכנסה אישה שלמרות שהיה ברור שהיא כבר לא ילדה, עדיין נראתה כאילו יצאה עכשיו מעבודת פוטושופ מצוינת, או מהקמפיין לחיים בגן עדן. רוב האנשים בבית הקפה נשארו תקועים בתוך המחשבים שלהם – ללמדכם כמה איבדנו כל קשר למה שקורה מחוץ למטר המרובע שמקיף אותנו ואת המסך שממול – ופשוט לא שמו לב אליה. הם אפילו לא קלטו את ערימת צלמי הפפראצי שנעצרה חצי מטר מחוץ לדלת.

האישה עמדה בתור, עדיין בלתי מוטרדת על ידי איש – או כי אלה שכן ראו וזהו אותה לא רצו להציק לה, או כי, שומו שמיים, אנשים כבר לא מזהים את סינדי קרופורד כשהיא עומדת סנטימטר לידם. היא אפילו לא התאמצה להסתיר את הפנים, לא התחבאה מאחורי משקפי שמש, לא היה לה כובע מצחיק, היא לא שלחה את הנהג שלה להביא לה קפה. היא פשוט עמדה בתור, הזמינה קפוצ'ינו בינוני ויצאה החוצה, מתעלמת באלגנטיות מעדת הצלמים, נכנסת למרצדס ונוסעת.

רגע אחרי שיצאה, הרים מישהו את הראש מהמחשב ושאל 'יכול להיות שראיתי עכשיו את סינדי קרופורד'? מה שהביא לגל שהזכיר את המראות ממגרשי הכדורגל. קמים אחד אחרי השני, מביטים החוצה בכמיהה, לא מבינים איך לא שמו לב. הייתם חושבים שבעיר כמו לוס אנג'לס אנשים

 יתרגשו קצת פחות מאשר במקומות אחרים כשהם רואים סלבריטאים. והם אכן מתרגשים קצת פחות, אבל זה רק בגלל הם לא שמים לב שאיזה מפורסם עובר לידם. כשמתברר שסינדי קרופורד עמדה בתור לקפה והם ישבו עם הגב אליה ועם הפנים לאנגרי בירדז, הם מתבאסים כמו היו יושבי רחוב באזל בתל אביב, שהרגע פיספסו את נינט טייב.

כמו שכבר סיפרתי לכם, המקצוע הדי מדליק שלי מאפשר לי לשבת מדי פעם פנים אל פנים מול אנשים שחלקם אפילו יותר מצליחים מסינדי קרופורד – והמפגש איתם מגלה לך כמה דברים:

1. חלק מהם לא כאלה טיפשים כמו שנהוג לחשוב.

2. חלק מהם הרבה יותר טיפשים ממה שנהוג לחשוב.

3. יש ביניהם כאלה שאם אין להם תסריט מול העיניים, הם פשוט לא יודעים מה להגיד.

4. ויש ביניהם כאלה שלא עושים שום מאמץ כדי להתחנף אליך, והם גם האנשים הכי מרשימים.

כך, למשל, לפני מספר שבועות ישבתי בראיון עם קריסטן סטיוארט, כוכבת 'דמדומים'. נקודת המוצא היא שלא ראיתי את סרטי 'דמדומים' הקודמים – עברתי מזמן את הגיל ורומנים עם ערפדים לא עושים לי הרבה – ולמען האמת גם לא ראיתי את קריסטן סטיוארט בעבודות קודמות. היא בת 21, אני יכולה להיות אמא שלה, לא מפתיע שדרכינו לא נפגשו.

'דמדומים – שחר מפציע', הוא סרט שהזוועתיות שלו עומדת ביחס ישר להצלחה הכלכלית שלו. כל השחקנים שם, כולל הכוכב הגדול מכולם, רוברט פטינסון, מדקלמים את השורות שלהם באופן שהוא לעתים מביך ורוב הזמן בלתי אמין לחלוטין. חלק מהדיאלוגים בכלל היו נפסלים על ידי המורים של הילדים שלכם. בעצם, הם היו נפסלים על ידי הילדים שלכם עצמם.

אבל, וכאן בא אבל גדול, יש שם את קריסטן סטיוארט. אחת הדרכים הכי טובות ואמינות לדעת האם 'כוכב' הוא באמת כוכב, היא לפי מד ההתאמצות שלו. כמה זיעה הוא מגיר כדי להיראות הכי קולי, הכי עדכני, הכי אופנתי, הכי מצוחצח והכי מריח מהבושם הכי יקר שהעוזר האישי שלו הצליח למצוא. ככל שה'כוכב' שלפניכם מזיע יותר בכדי לא להזיע, כך הוא יותר מזויף. זה נכון ב-90 אחוז מהמקרים. תעברו על הכוכבים הכי גדולים בהוליווד, אחד אחד, ותראו שהם מתאימים לנוסחה הזו. קריסטן סטיוארט לא מתאמצת אפילו קצת. היא כל כך לא מתאמצת, שלרגע מתגנב החשד שהיא עלתה על פטנט ההפוך-על-הפוך בנוסחה: מתאמצת כדי להיראות בלתי מתאמצת. אבל זו סתם ציניות, כי כשיושבים מולה באמת שנושבת ממנה אותנטיות.

ראיונות יחצניים מהסוג הזה הם חיה מוזרה: בקצה אחד יש את המקרים – הנדירים למדי עבור עיתונאים ישראלים - בהם אתה מקבל את האפשרות לשבת 10 דקות אחד על אחד עם הכוכב המקדם את סרטו החדש, ומבחינתו אתה עוד חוליה בשרשרת ארוכה שמורכבת ממקטעים של 10 דקות עם אנשים שבשלב מסוים כבר נראים לו אותו דבר. בקצה השני יש את מסיבות העיתונאים ההמוניות, בהן אין סיכוי לייצר שום סוג של אינטימיות או להשחיל שאלה שתהיה שונה מ-"מה היתה ההשראה שלך כשעבדת על הדמות", או "עד כמה היה קשה לך להתחבר לצד האפל של הדמות". ובאמצע יש את השולחנות העגולים, פורום מצומצם ונעים למדי, שהגעתי למסקנה כי בו מקבלים את הכוכב ברמה הכי אמיתית שאפשר להגיע אליה עם אנשים כה מיומנים ומשופשפים בלשחק את המשחק. פשוט משום שהראיון הופך יותר לשיחה, ושיחה תמיד עדיפה.

זה מה שקרה לנו עם קריסטן סטיוארט. היא נכנסה לחדר לבושה כנראה בדבר הראשון שמצאה בארון בבוקר, ג'ינס שאנג'לינה ג'ולי לא היתה מנגבת איתו את האבק, ספק אם היא הספיקה להסתרק. היד שלה היתה בתוך סד, תוצאה של פציעה שקרתה לה במהלך צילומי הסרט הבא שלה, בו היא משחקת את שלגיה – ומבט של 'אני מתה מפחד מראיונות, אין לי מושג מה אני הולכת להגיד'. במקום זה היא פשוט פולטת קללות בקצב (משעשע לראות עד כמה היא מנסה להימנע מפליטות הפה האלה) ומגמגמת לא מעט. וזה, פשוט מקסים. אתה רואה שזה אמיתי, אתה מבין באמת, לא סתם ברמה התיאורטית, שגם מי שהיא מיליונרית ומפורסמת ומוכרת משני צידי האוקיאנוס, היא בסופו של דבר בחורה בת 21 עם ערימה של תסביכים שספק אם היא אפילו מודעת לכולם.

אז קריסטן סטיוארט היא העתיד הוורוד של הוליווד, אבל גם היא לא יכולה לעשות מעשה קרופורד, להיכנס לבית קפה המוני ולהזמין קפוצ'ינו. ראשית, צבא הפפראצי שרודף אחריה גדול הרבה יותר מזה של סינדי קרופורד. שנית, לא חשוב כמה סטיוארט קולית – והיא באמת קולית – היא ילדה של הוליווד מודל 2011. וילדות של הוליווד מודל 2011 לעולם לא יוכלו להתקרב לאבק הכוכבים הטבעי, האורגני, שנודף מנשים כמו סינדי קרופורד. הרי קרופורד מעולם לא היתה חצי מהשחקנית שסטיוארט כבר עכשיו – היא אפילו לא היתה חצי שחקנית באמת - אבל כשרואים אותה נדמה כי היא מהלכת בספירות אחרות לגמרי. יש לה מין תכונה חמקמקה שמאפשרת לה להיכנס לבית קפה, לעמוד בתור בלי להתחבא, לקחת את הקפוצ'ינו עם החלב דל השומן שלה, לצאת החוצה כשהיא זורקת רק חצי מבט לאחור - כמו אומרת 'באמת לא שמתם לב שאני כאן? לעולם לא תבינו כמה גדול ההפסד שלכם' – לעבור בתוך חבורת הפפראצי היישר לתוך האוטו ולנסוע משם, משאירה את כולם עם ריח בושם ולא יותר.

 ציפי שמילוביץ