סוף עונת העגלות

ביוניון סקוור, תצוגות שובות לב, אורות נוצצים וריחות של עוגיות וסיידר חם משכו את הקונים לתוך מבוך של דוכנים מפוספסים בצבעי סוכריית מנטה. בגדים בעבודת יד, ציורי שמן, שוקו חם, נעלי בית רקומות, בכל דוכן הציעו המוכרים סחורה בוטיקית אחרת. המשותף לכולם: המבטא. "אחותי", אני שומעת אחת הקונות אומרת בעברית לחברתה, "תקלטי! כולם ישראלים!"

"כאן האנשים ניגשים אלינו". יוניון סקוור (צילום: ניב רוזנברג)

דוכני מכירה ניידים, ובעגה העכשווית, "עגלות", תמיד הייתה נחלתם של מהגרים. אין צורך בהשכלה גבוהה כדי להרוויח סכומים גבוהים וההשקעה הראשונית של 10,000-20,000 דולר להצבת עגלה בקניון או בשוק היא יחסית נמוכה. רוכלים הודים, סינים וטורקים הובילו בשוק הזה במשך תקופה ארוכה, אבל בעשור האחרון, בין השאר בעקבות שדולה ישראלית עיקשת להקלה על תהליך הנפקת אשרות עבודה זמניות לעובדים ישראלים, הישראלים הפכו לשחקן הדומיננטי בשטח. ב-2010 קרוב לחצי מהמשתתפים בכנס התצוגה השנתי בווגאס של קיוסקים ונקודות מכירה ניידות היו ישראלים.

כיום העגלות הישראליות מצטרפות לשוק שמניע מיליארדי דולרים. החברות הגדולות מפעילות עשרות עגלות מכירה בו-זמנית. מדובר בתשתית לוגיסטית מורכבת של אספקת סחורה, גיוס והכשרת עובדים, טיפול בניירת התעסוקה של העובדים, מציאת פתרונות מגורים וכלי רכב עבורם ועוד. גיוס עובדים למכירות בעגלות מתבצע בעיקר בידי ישראלים שעברו לגור כאן וביססו לעצמם כבר מעמד של תושב קבע או אפילו אזרח והם בעלי הזכות המלאה לעבוד בארצות הברית כרצונם. אלה פונים לקבלני כוח-אדם בישראל המגייסים בכל שנה אלפי תותחי מכירות צעירים. הגיוסים נמשכים כל השנה, אבל ישנן שתי תקופות שלגיוס מרוכז: האחת בחודשים יולי-אוגוסט, בה מגויסים לעבודה בעיקר סטודנטים. השניה בחודשים ספטמבר-אוקטובר, תקופה בה נערכות החברות להרחבת הפעילות שלפני הכריסמס, התקופה בה ישראל כובשת את מנהטן ולא משחררת אותה עד בוא השנה החדשה.

המשכורת של עובדי העגלות מתבססת בעיקר על עמלות: בין 15 ל-30 אחוזים מרווחי המכירות. כל עגלה היא שונה, אבל באופן כללי הלחץ הוא למכור למכור למכור. האווירה התחרותית ותנאי העבודה האינטנסיבים הופכים את עובדי העגלות לאנשי מכירות אגרסיביים במיוחד - לעיתים עד כדי הרתעה. לישראלים בעגלות יש שם של חיות טרף על סטרואידים. "כאן הם בסדר", אומרת פאם, אחת הקונות שמטיילת בין הדוכנים ביוניון סקוור, "אבל אם אני מזהה את המבטא הזה בקניון אני ישר בורחת לצד השני".

עגלת השוקלדים של מקס ברנר מתמלאת תוך שניות, כשישראלי צעיר ונאה יוצא מאחורי הדוכן ומציע לעוברים ושבים טעימה מהפרלינים. "אסור ללעוס", הוא מתרה בהם בחיוך, "תנו לשוקולד להתמוסס לכם בפה". מוכר השוקולדים הממולח, שסירב להזדהות בשמו, מודה שהוא כריש מכירות מנוסה. "עבדתי בעגלות בקניונים בכל ארה"ב – לאס וגאס, מיאמי, ניו-יורק. הייתי קופץ לפני אנשים שהלכו להם בקניון ומתחיל לדבר ממש מהר", הוא מספר. "הכי טוב זה לתפוס אותם כשהם לא בדיוק בפוקוס. הם מתבלבלים, מנסים להבין מה אתה אומר ובום! לפני שהם יודעים מה קורה להם, כבר יש להם קרם על הידיים. הקרם שמנוני כזה. עד שאני לא מוריד אותו מהם, הם תקועים. בזמן הזה אני מניאק אם לא הייתי עושה עליהם לפחות מאה דולר".

אחרי שהשתחרר מהצבא, הגיע המוכר הלא-מניאק לארה"ב עם ויזת עבודה זמנית לחודשים אוקטובר-ינואר, שסיפקו לו מחברת כוח אדם בישראל. הוא עבד 11-13 שעות ביום, 6 ימים בשבוע, וגר בדירה בפלאטבוש עם שלושה שותפים ישראלים, גם הם בעגלות. כך עשה בכל שנה במשך שלוש שנים, עד שהחליט להתחיל ללמוד לתואר בארה"ב.

"העגלות היו כסף טוב. זה עבודה טובה לישראלים שרוצים לעשות מכה ולחזור הביתה. אבל זה מבודד. גרתי עם ישראלים, עבדתי עם ישראלים. אמריקאים בשבילי היו רק טרף. כשהבנתי שאני בא לחיות כאן, רציתי להשתלב... לא רציתי להמשיך חשוב על אמריקאים רק כעל ארנקים מהלכים".

שוק החג של יוניון סקוור הוא לא כמו העגלות בקניון. כאן זה כבר עניין אחר לגמרי. "כאן האנשים ניגשים אלינו", הוא מבהיר. "כאילו, אני נותן לאנשים לטעום שוקולד. אני לא צייד כאן, אני סנטה קלאוס".

שייה מכובד, האמן מאחורי חברת התכשיטים המצליחה ,Shaya NYC מרגיש ששיטות המכירה הנפוצות בעגלות הוציאו שם רע לישראלים באופן כללי. הוא, הוא מדגיש, לא עובד ככה.

"ללקוחות שלי אני תמיד אומר: אני לא כאן כדי למכור לך, אני כאן כדי לעזור לך לקנות. אני לא דוחף". מכירה של יצירות אמנות שונה בטבעה ממכירה של סחורות אנונימיות או מוצרים, מסביר שייה בראיון טלפוני. היות שרבים מהדוכנים בשוק החג הם של יוצרים פרטיים, טקטיקות המכירה הן הרבה יותר רכות ואישיות. "אלה התכשיטים שלי שאני מוכר בדוכן", הוא מבהיר, "עבודת היד שלי, האמנות שלי. ההתנהגות שלי ושל העובדים שלי כאן היא קריטית. היא מייצגת אותי כאמן. היא חייבת להיות סימפתית".

שייה נמצא בארה"ב כבר 12 שנים, 10 מתוכם הוא משמש כיוצר וסוחר של של תכשיטים. דרכו התחילה כשתוך כדי טיול מחוף לחוף, הוא עזר לאמנים אחרים להציג ולמכור את עבודותיהם. "תמיד יצרתי ותמיד עיצבתי, אבל אף פעם לא חשבתי על זה כביזנס בעצמי". הקמת תצוגות ומכירות עבור אמנים אחרים עזרה לו "לפתוח את הראש, להבין כמה השוק כאן ענק ומגוון". עם השנים הוא הפך ממוכר ליוצר: מה שהתחיל מעגלות צמח לתערוכות בסוהו ולתצוגות בגלריות ברחבי ארה"ב. לאחרונה הבין איזה דרך עשה, כשזיהה בטלוויזיה את דוברת הבית הלבן, ויקטוריה נולנד, עונדת שרשרת ועגילים שקנתה ממנו בשוק בנוליטה. "היום אני כבר בליגה אחרת לגמרי", הוא אומר בחיוך.

חזרה בשוק, מסתבר שלא כולם סובלים משיטות המכירה של הישראלים בעגלות, להם יצא שם של סיילסמנים אגרסיביים. "אני באה לכאן במיוחד בשבילם!" הצהירה בפני אמריקאית צעירה בשם רוז. "תמיד הייתי אוכלת צהריים במשרד, ומאז שהמרקט כאן אני באה לכאן לאכול. הישראלים כל כך חמים וידידותיים... וחמודים". רוז מגניבה מבט אל המוכר בדוכן השוקולד, שלא פספס והגיש לה פרלין וקריצה. "אני אתגעגע אליהם כשהכיכר תרוקן", היא נאנחה, כשהיא מקפידה לא ללעוס ומניחה לשוקולד להתמוסס לה בפה.