זה לא רק ספורט

למיטב זכרוני – הנחלש מאוד בגילי המתקדם – הדבר הראשון שגרם לי משיכה מוזרה לאמריקה היה ספורט. בסוף שנות ה-80' לא רק שלא היה אינטרנט, לא רק שכדי לראות סדרת טלוויזיה אמריקאית היינו צריכים לחכות שנה בערך - כדי לדעת מה קרה אתמול בלילה ב-אן.בי.איי, היית צריך לחכות לעיתון של מחר בבוקר. כדי ממש לראות משחקים, היית צריך קשרים יוצאי דופן אצל כמה יחידי סגולה שמשום מה היו להם את הכלים המתאימים. הבולט שבהם היה קשבנו, מיכאל גורדוס.

אנשים בגילי בוודאי זוכרים את מיקי גורדוס, איש קול ישראל. הוא פחות או יותר היה האיש היחיד במדינת ישראל שידע מה קורה מעבר לים, כי היה לו ציוד הייטקי משוכלל של מכשירי רדיו ואנטנות. זה לא נאמר בזלזול, חלילה. מיקי גורדוס היה אחד מאלילי נעורינו. דמות מספרי מדע בדיוני שיודעת מה קורה באמריקה הגדולה. בין היתר, למיקי היתה יכולת לקלוט שידורי טלוויזיה מחו"ל. אצלנו בבית בחולון האנטנה קלטה את הטלוויזיה הירדנית, וזה היה מאוד מרגש– שלא לדבר על ערוץ המזרח התיכון, בו אפשר היה לראות אלפי שידורים חוזרים של 'בוננזה' בשחור לבן. אבל אצל מיקי אפשר היה לראות שידורים מאמריקה. כלומר, לא בדיוק מאמריקה, אלא מתחנות אמריקאיות שמשדרות לחיילים אמריקאים המוצבים באירופה. והתחנות האלה שידרו כמעט כל משחק אן.בי.איי אפשרי. אז אם הכרת מישהו שהכיר מישהו שהכיר מישהו שמכיר את מיקי גורדוס, היה לך סיכוי, אולי, לקבל הזמנה לבונקר המשוכלל של מיקי.

היו עוד שניים-שלושה מקומות נחשקים שבהם אפשר היה לראות את המשחקים האלה, בית מעריב, בניין גלי צה"ל ושאר ענפי תקשורת. אבל גם לשם לא יכולת להיכנס בלי הזמנה מיוחדת. למזלי, הכרתי מישהו שהכיר מישהו שפגש מישהו שעבד באחד המקומות האלה, ובמשך שנים העברנו לפחות שני לילות בשבוע בצפייה בעיניים פעורות במשחקי אן.בי.איי. היה לילה אחד בחדר של מפקד גלי צה"ל – אני אפילו לא זוכרת מי שימש בתפקיד באותם ימים, עד כדי כך הזיכרון שלי חורק – בו ישבנו עשרה אנשים על ארבעה מטרים מרובעים מול טלוויזיה של 20 אינטש, וראינו את מה שלימים נחשב לאחד המשחקים הגדולים בהיסטוריה, בין הלייקרס של מג'יק ג'ונסון לבוסטון סלטיקס של לארי בירד. יצאנו משם בשש בבוקר, בעיניים נוצצות מעייפות והתרגשות, באדרנלין מטורף וידיעה שראינו משהו מיוחד. אף אחד לא הצליח ללכת לישון. כל מי שהיה שם זוכר את זה וגם 20 שנה אחרי, כשאנשים מאותו לילה נפגשים, אנחנו מחייכים אחד לשני במבט שהוא כמו לחיצת יד סודית ששייכת רק לנו.

זר באמת לא יבין זאת. היום זה כל כך מובן מאליו. אפשר לראות הכל כל הזמן. לפעמים אפשר לראות ולשמוע דברים עוד לפני הזמן (ידעתם, למשל, שכאשר מתרחשת רעידת אדמה, כמעט תמיד מי שגר בקצה אחד של העיר יכול לדעת עליה חצי שניה לפני שהוא מרגיש אותה, כי האנשים בקצה השני צייצו עליה בטוויטר?). זה נשמע מגוחך לחשוב שפעם פשוט לא יכולנו לראות את הדברים האלה. אני מניחה גם שעבור אמריקאים, עצם ההתמכרות של ישראלים לאן.בי.איי נשמעת מגוחכת. אחרי הכל, זו ממש לא הליגה הכי פופולארית כאן. אפילו לא השניה. אבל בישראל מתים על האן.בי.איי. וחלק מזה, אומרת התיאוריה שהמצאתי ממש כרגע, זה בגלל אותו מיתוס בלתי מושג שנוצר אי שם בשנות ה-80 ו-90 של המאה הקודמת.

אבל מאז עבר הרבה זמן וקרה כל כך הרבה, ודווקא ככל שהטכנולוגיה התפתחה, התקשורת התקדמה והגלובליזציה השתלטה, החל קסם ה-אן.בי.איי בפרט והספורט האמריקאי בכלל להתפוגג בעיניים ישראליות. זה לא מפתיע. בכל תחום אנשים כמובן תמיד מתפעלים מהנדיר ומהקשה להשגה. צריכה תרבותית היא לא עניין שונה, בטח במציאות שבה טווח תשומת הלב של האדם הממוצע נמשך בערך חמש דקות. כשאתה עובר ממצב של לא לדעת תוצאה של משחק במשך 24 שעות למצב של ארבעה שידורים ישירים בשבוע, ברור שתתלהב פחות, גם אם אתה באמת מכור קשות לספורט אמריקאי כפי שהייתי בעבר, וכבר חשבתי שלא אוכל להיות שוב.

כל זה עד שהגעתי לכאן, ואז הכל השתנה. בשבועות האחרונים אני מוצאת את עצמי שוב מזריקה ספורט אמריקאי לכל וריד ונים. האן.בי.איי זה קל - הלייקרס, הקליפרס, שיקאגו בולס, מיאמי היט - זה כמעט לא משנה, אני יכולה לראות כדורסל שעות. אבל את ההתרגשות האמיתית, את הצמרמורות שלא הרגשתי כנראה מאז שראיתי את הפועל חולון בכדורסל זוכה באליפות בארץ – את זה נותן לי עכשיו הפוטבול, עם הפלייאוף הנפלא וכל הסיפורים האנושיים המדהימים.

הבעיה היא שפה בא לידי ביטוי –יותר נכון, גם פה בא לידי ביטוי – הריחוק מהחברים בארץ. אפילו מהחברים חובבי הספורט. כן, הם יודעים מה קורה, עוקבים ומתעניינים, אבל זה לא שמישהו מהם יושב כל הלילה לראות את המשחק המדהים בין סן פרנסיסקו לניו אורלינס. וכך אני מוצאת את עצמי כותבת במהלך המשחק סטטוסים בפייסבוק שאף אחד בארץ בכלל לא ער כדי לקרוא. בשלב מסויים אתה מבין שאתה מדבר לעצמך, ובואו נודה, רק לפעמים זה באמת כיף.

מה שמוביל אותי בעצם למה שרציתי לומר בטור הזה הפעם. בהתלבטויות הארוכות שקדמו להחלטה לעבור לכאן, נלקח הכל בחשבון, מהצד הפיננסי ועד הצד החברתי. היה לי ברור מראש שאהנה מהחיים כאן, אני פשוט אוהבת את אמריקה. אבל ידעתי גם שאני באה בתקופה של מצב כלכלי לא טוב ושאני מגיעה לבד. ואלה היו החששות הגדולים ביותר.

ארבעה חודשים אחרי, נדמה לי שרוב תהליך ההתאקלמות שלי כאן מתקדם בהצלחה ובלי הרבה מכשולים מעבר לצפוי. הדבר היחידי שמעיק באמת, הוא אכן אותם רגעים של לדבר לעצמך. אותם רגעים בהם את חושבת על האנשים בבית ונקרעת מגעגועים. הרגעים הראשונים בבוקר כשעוד לפני שפתחת את העיניים, את פותחת את המחשב לבדוק אימיילים. הרגעים בהם את נורא נהנית ומשתוקקת לחלוק את זה עם האנשים שיקרים לך, אבל לא רק שהם רחוקים אלפי קילומטרים, ברוב המקרים הם בכלל ישנים ואת אפילו לא יכולה לשלוח איזה אס.אמ.אס כי החבר'ה נוחרים.

בסופו של דבר, לא משנה איפה אתה גר, הכל מסתובב בשטח האפור. תמיד תמצא מספיק יתרונות ומספיק חסרונות בכל מקום והדואליות של החיים היא עניין שאי אפשר לפתור אותו. מה שאפשר זה לנסות ליהנות, ובדיוק בשביל זה יש את הכפתור הזה שמדליק את הטלוויזיה ומאפשר לך לראות משחק פוטבול טוב.