תיאטרון מלנקי מציג: יש לנו גולם בריבוע

באינציקלופדיה האינטרנטית וויקיפדיה, נחלק התיאטרון לסוגיו: התיאטרון המסחרי, שככל עסק, מטרתו העיקרית - להרוויח כסף. המטרה, כך לפי המילון, משפיעה על אופי ההצגות המועלות במסגרת זו שייעודה למשוך קהל גדול ככל האפשר. ויש את התיאטרון הממוסד, זה שפועל במסגרת קבע והרפרטואר שלו, אליבא ד-וויקיפדיה, מושפע במידה רבה משיקולים אמנותיים אך גם משיקולים כספיים.

"לעתים גובר השיקול הכספי על השיקול האמנותי, והרפרטואר נקבע כך שיקלע לטעמו של הקהל ולא יעצב אותו", נכתב במילון שבאופן יוצא דופן, חרג מתפקידו, והגניב לתוך ההגדרה ביקורת סמויה-גלויה. ההצגות שמציג תיאטרון השוליים, זה שפועל מחוץ למסגרת הממוסדת, הן על פי הגדרתן המילונית "חדשניות מבחינה תכנית-אמנותית" ואינן מחויבות, בדרך כלל, להיבט העסקי.

מלחמת הישרדות

בעולם אידיאלי, ניתן היה לצפות שלמרות הדיכוטומיה המילונית, דווקא התיאטרון המחפש והחדשני - זה שמרשה לעצמו להשתחרר מהשתחוות המתרפסת בפני המולך ולעסוק באמנות נטו - יהיה זה שיזכה לתמיכה כספית ציבורית, שתאפשר קיום ליצירה תרבותית משמעותית, שאינה פוזלת או נכנעת לשיקולי רייטינג.

מתוך "גולם" בתיאטרון מלנקי

לפני 15 שנה, הקים הבמאי איגור ברזין את קבוצת תיאטרון מלנקי ומאז היא פועלת, רוב הזמן בתקציב מגוחך וממשיכה לשרוד בניגוד לכל הסיכויים. גם אם פירוש שמה בעברית הוא "קטן", מלנקי היא מעל לכל ספק מקבוצות התיאטרון הטובות שפועלות כיום בארץ, אם לא הטובה שבהן. תרומתה להרחבת גבולות השפה התיאטרונית גדולה והיא מהווה תזכורת לעשייה אמנותית אמיצה ובלתי מתפשרת שנמצאת על סף הכחדה.

למרות שמדובר בקבוצה נתמכת, לכאורה, מלנקי מתנהגת כמו קבוצת שוליים עצמאית ובועטת מבחינת החיפוש והסקרנות שמלווים את שלל העבודות יוצאות הדופן שהציגה לאורך השנים. במובן זה גם יצירתו האחרונה של ברזין, "גולם", היא חלק מקו יצירתי עקבי של תיאטרון שלא מפחד מתיאטרון.

קטע מתוך "גולם" על פי קבוצת מלנקי

"גולם" היא הצגה נטולת מילים שהולכת הרחק מאזורי הנוחות של ברזין: לא עוד תיאטרון שנסמך על טקסט, אלא רעיון שיצקו בתנועה אל תוך זירה שהיא אף-מקום וכל-מקום. הבמה היא למעשה קנבס חול ענק עליו מציירת יד נעלמה ציורים באמצעות גופם של שחקנים ומערכות וידאו, שמצלמות ומשדרות את המתרחש במקביל ומזוויות שונות. זה נראה כמו חלום, זה מרגיש כמו הזיה.

גולם במעגל

נקודת המוצא לעבודה היא מיתוס הגולם. אותו גוש חומר בדמות אדם, שנוצר על פי הפולקלור היהודי על ידי חכמים יודעי תורת הנסתר. הגולם, קצת כמו גיבורי העל המודרניים, נועד להגן על הקהילה היהודית בצר לה מפני אלה שבאים לכלותה. ברזין וקבוצת השחקנים שלו, תוהים ביחד עם הקהל מה קורה כשהגולם קם על יוצרו? מציפים שוב ושוב את השאלה המטרידה מי פה בעצם הגולם והאם בדרך למנוע את חורבן הבית בפעם המי יודע כמה, מזמנים להם אלה המשחקים בתפקיד אלוהים חורבן הרסני פי כמה.

ברזין משתמש בסיפור המיתולוגי של הגולם כחומר גלם וממקם אותו בעולם אפוקליפטי עתידי שמחפש דרך ומגדיר את עצמו באמצעים של אלימות וכוח. משפחה גרעינית, לכאורה נורמטיבית, בעולם שחרב אחרי הפצצה, מחפשת מגן, מקימה לחיים את הגולם, לוקה בהערצה עיוורת לכוחו ומאבדת בדרך כל סממן אנושי. האלמנטים הוויזואליים, שהם ליבת ההצגה, מרשימים מאד בעיקר בשל אותו איזון דק שמתקיים בה בשלל שפות אמנותיות.

האלמנטים הוויזואלים במרכז. מתוך "גולם"

יש בה ציורי מערות קדמונים שמחזירים את הצופה באופן אינסטינקטיבי אל עולם פרימיטיבי נטול מחשבה שמונע מיצרים. יש בה תאורה שמשלבת עבודת סאונד ומדמה אזור קרבות מדמם על לוח משחק וירטואלי. יש תפאורה ותלבושות שסוגרים את השחקנים והצופים בתוך מרחב קר, מנוכר ולכאורה ניטראלי, שגם הוא נועד לומר משהו על החיים בעידן המודרני.

"גולם" הוא תשקיף מרתק שמשרטט את מעגל הקסמים של הכוח. זה מתחיל מפחד הקורבנות מפני כוחות מאיימים. זה ממשיך בכניעה, בשיתוף פעולה, בבדיקת גבולות הכוח ובחילופי תפקידים שבסופם החלש הופך לחזק, יוצא משליטה ומאבד צלם אנוש. מפה ועד לכאוס, אנרכיה, חזרה לנקודת האפס, המרחק קטן. כל השותפים בהפקה החדשה, והם לא מעטים,

הצליחו להחזיר למשך 50 דקות את הקסם לבמת התיאטרון.

"גולם" היא יצירה שאינה מתעקשת לפענח את עצמה עד הסוף, אלא משאירה לקהל מקום לדמיין. קראו לזה פרינג' או תיאטרון שוליים, כך או כך מדובר בעשייה אמנותית במיטבה שראויה לחשיפה גדולה הרבה יותר מכפי שהיא זוכה לה ולו רק כדי להרגיל את החיך לטעמים אחרים, שונים כל כך מהתפריט המוכר.