הלם החרם: זכרונות ילדות מרירים
כל מי שחווה בילדותו את הניכור והנידוי כשחבריו לכיתה החליטו להחרים אותו - לא ישכח זאת לעולם. איך מתמודדים עם ילד שחוזר חבול נפשית מבית הספר ומספר שהחרימו אותו. מילה של מיכאלה: להעניק בטחון
יש רגעים כאלה בהורות, שבהם אתה מוצא את עצמך ללא מלים. אחד מהם מגיע כשהילד חוזר הביתה מבית הספר ומספר שהוכרז עליו חרם. מה עושים ברגע הזה?
מצד אחד, מתחשק לך לעטוף אותו בחיבוקים ולהגיד לו שהכל שטויות, מצד שני את רוצה לפקוח לו את העיניים ולהציע לו דרך חדשה להתבונן על החיים, אבל לא רוצה לכפות עליו ביקורת דווקא בסיטואציה כל כך רגישה. והכי נורא, זה שהילד יודע. הוא פשוט יודע שהבטן שלך מתהפכת למשמע סיפור כזה. הלב נקרע ורק רוצים לגונן עליו מפני האנשים והילדים הרעים של העולם. לא משנה כמה חזק מנסים להיות מולם, לילדים יש את החיישנים הכי רגישים.
ואז, רגע לפני שאת פוצחת בסבב טלפונים לכל האמהות של הילדים שאחראים לחרם, את מזכירה לעצמך שילדים, כמו ילדים, נוטים לשכוח הרבה דברים בבוקר שלמחרת. לא אחת קרה שאמהות רבו ביניהן על דברים שאירעו בין הילדים, והילדים עצמם בכלל שכחו והמשיכו הלאה.
זכרון ילדות מריר
אני זוכרת שעשו עליי חרם בבית הספר. עד היום אני יכולה להרגיש את הכאב החד הזה, שמפלח את הנשמה. החרם התחיל ממכתב שהעברתי לחברה, ובו נכתב משהו על ילד אחר בכיתה. המורה, שתפסה אותנו מתכתבות בשיעור (היום הילדים פשוט שולחים סמסים), הקריאה אותו בקול רם. הילד שכתבתי עליו נעלב ושתי בנות החליטו להעניש אותי ולהכריז על חרם. זו הייתה תקופה נוראית. היו ילדים שחוץ מלחלוק איתי חלל בכיתה, נמנעו מכל אינטראקציה אחרת איתי. ניסו לבודד אותי לגמרי.
בהתחלה לא רציתי לספר למחנכת וגם לא להורים שלי. התביישתי וחשבתי שהבאתי את זה על עצמי וכמובן שהייתי מלאת רגשות אשם. כשאת ילדה, את חושבת שאם כיתה שלמה החליטה לעשות עלייך חרם, כנראה שזו אשמתך. בסופו של דבר, המדריכה שלי בצופים שמעה על החרם, התקשרה לאמא שלי, אמא שלי התקשרה למחנכת והיא, מצדה, הקדישה לנושא שיעור שלם. הרגשתי נורא באותם רגעים, לשבת בכיתה ולדעת שהדיון שמתקיים עוסק בי ובחרם שנעשה עליי. היו ילדים שטענו שהחרם היה מוצדק, כי הילד ההוא בכה בגללי (וזו בכלל הייתה הרי אשמת המורה, שהקריאה לכולם את מה שכתבתי – שהוא מאוהב בילדה מהכיתה).
ילדים אחדים ניצלו את ההזדמנות כדי לספר על דברים שעוללתי להם והסבירו שזו הסיבה שהצטרפו לחרם והרבה אחרים סיפרו שהחרם לא מעניין אותם בכלל ושלדעתם אני דווקא נחמדה. זו הייתה אנחת רווחה.
החרם היה מהחוויות הכואבות, המביישות והפוגעניות ביותר שחוויתי. עד היום אני זוכרת את הכל לפרטי פרטים: המועקה שליוותה את ההליכה לבית הספר מדי יום, המעמסה הרגשית, התחושה הנוראית שכולם מסתכלים עלייך, מדברים עלייך, מתרחקים ממך ובורחים ממך לצד השני של בית הספר, שהרגיש לי אז בגודל של אצטדיון. אבל הוא גם לימד אותי כמה לקחים חשובים: פתאום הבחנתי בילדים וילדות אחרים שלפני כן לא עניינו אותי, ופיתחתי חברויות חדשות. הבנתי שהאשמה על דבר כזה לא יכולה ליפול על כתפיי, ובאמת כמה חודשים אחר כך שתי הבנות שארגנו עליי את החרם, עשו את זה שוב לילדה אחרת.
חוסר אונים מול התופעה
היום אני יודעת שמאוד קל לסחוף אחריך ילדים, וגם מבוגרים. רעיון העדר, ההליכה מאחורי אג'נדה כלשהי רק כדי להרגיש חלק. לפעמים זה פשוט קל יותר לסמן אדם כלשהו כמטרה ולתקוף. בתקופה הנוכחית, ילדים כבר לא מסתפקים בחרם בכיתה. הבריונות הקבוצתית הגיעה גם לאינטרנט, לפייסבוק, לדיונים שלמים שמתנהלים אודות ילדים מסוימים לעיניי כל, וכל אחד יכול לעשות לייק או לכתוב מה שמתחשק לו, תוך כדי שהוא מסתתר מאחורי מסך המחשב.
למרות שחוויתי את זה בעצמי, וכל מי שאי פעם עשו עליו חרם או גרמו לו להרגיש מנודה יספר שמדובר ללא ספק בטראומה לכל החיים – אני עדיין לא יודעת מה לעשות מול סיטואציה כזו כהורה. אולי רק לקבל את העובדה שגם חוויות קשות כאלה הן חלק מהחיים, ושלפעמים הן תורמות לתהליך הפקת הלקחים ומלמדות אותו כמה שיעורים זריזים בהתבגרות. אנחנו לא יכולים למנוע מהילד להיקלע לסיטואציה כזו, אבל אנחנו כן יכולים לגרום לו לדעת שהוא אף פעם לא לבד.
