געגוע: אירוע לזכרו של ג'וליאנו מר-חמיס
התיאטרון הערבי-עברי ביפו ערך ערב לזכרו של השחקן ג'וליאנו מר-חמיס שנרצח בג'נין לפני שנה. "שברת את כל מחסומי המחשבה והמציאות", דיברה עליו השחקנית סאלווה נקארה
מה שבלט במיוחד בערב שנערך אמש בתיאטרון הערבי-עברי ביפו לזכרו של ג'וליאנו מר חמיס, שנרצח בדיוק לפני שנה בפתח תיאטרון "החופש" בג'נין, היה היעדרו. נוכחות כמו של האדם והשחקן הענק הזה, אי אפשר למלא לא בתמונות, לא במחוות, גם לא באהבה. לג'וליאנו היה, הרי, את הכישרון המיוחד הזה למלא כל חלל אליו נכנס, בסערה בלתי פוסקת של התרחשות. אתמול, חסרונו בלט במיוחד.
"המפה הביוגרפית לא עניינה אותך. מצאת לעצמך תשובות, שברת את כל מחסומי המחשבה והמציאות, התגברת על המפה הפוליטית האזורית והוכחת שאפשר אחרת", פתחה השחקנית סאלווה נקארה שהנחתה את הערב, "הבאת אלטרנטיבה שהאמינה בלהיות חופשי ומשוחרר מכל השייכות השבטית הקטנונית שאנחנו לכודים בה. הרצח שלך, הוא רצח פוליטי ודם של אנשים כמותך, הפקר בארץ הזו".
מילותיה של נקארה נבחרו בקפידה. שנה אחרי הרצח, ולמרות הזמן שעבר וכוחות האדם שהקצו לכך לכאורה כוחות הביטחון הישראלי והפלסטיני, עד לרגע זה נסיבות המקרה לא פוענחו ואף חשוד במעשה לא נתן עליו את הדין. פרשת הרצח של ג'וליאנו מר חמיס הולכת ונמסה כמו הזיכרון.
לא כמו כולם
"קל לכוון ולירות באנשים כמוך שבחרו באמנות כדרך חיים ומאבק", הוסיפה נקארה, "אמנות מאפשרת לאדם לחלום ולחשוב וכל משטר פשיסטי יפחד מאנשים כמוך. אם היית יהודי שנורה כשנכנס לג'נין כדי לקנות ארגז עגבניות, חצי ג'נין כבר היתה יושבת בכלא עד שמישהו היה מודה במעשה. לך, אין את הפריבילגיה הזו כי אתה ירדת לג'נין לעשות שם תיאטרון. אתה לא כמו כולם".
בדרך לא דרך הגיעו אמש לתיאטרון ביפו תלמידיו של ג'וליאנו מג'נין. חציית הגבולות של עצמך היא משהו בסיסי שהוא לימד אותם במהלך חייהם המשותפים. גם לאחר מותו הם הולכים בדרך שסלל ביחד איתם. אנשים צעירים לבושים מכנסי דגמ"ח וחולצות טי. במפגן גאה של רצף עשייה אמנותית הם הציגו קטעים מתוך הפקות שביים: "אליס", "פרגמנטים מפלסטין" וגם "חוות החיות" - שהיו מי שאמרו כי ההפקה הזו הקימה עליו בג'נין לא מעט שונאים.
אחד אחרי השני הם עלו לבמה. הסטנדאפיסט הצעיר, עדי חליפה, שביקש לחזור בזמן ולו רק על מנת לזכות בהזדמנות לעבוד עם ג'וליאנו מר חמיס. והיה את מוחמד בכרי שמילותיו נעתקו. והיו את חברי הרכב ההיפ-הופ D.A.M מלוד שהגיעו לעשות כבוד והכינו במיוחד לערב וידאו-קליפ ששזר רגעים יומיומיים מחייו של השחקן. דווקא הווידאו, שנערך במהירות, היה זה שכיווץ את הלב. ג'וליאנו בביתו מול המראה בחדר האמבטיה. ג'וליאנו שותה קפה מהביל של בוקר. ג'וליאנו נכנס למכונית האדומה הישנה שלו, זו שבה נרצח ביריות מטווח אפס. ג'וליאנו בסמטאות ג'נין עם זכרייה זביידי, בתיאטרון עם תלמידיו, מול קהל.
הוא מחייך, מוקף באנשים, חי כל כך על המסך. ואז, ארונו שמונח בתיאטרון
אל-מידאן בחיפה, עיר הולדתו. מסע הלוויה והמוני האדם שצעדו לצדי ומאחורי הארון. הכניסה לג'נין. מתחם הקבר בקיבוץ רמות מנשה שם נקבר ליד אמו, ארנה. וקידה אחרונה.
"כל העולם במה ובני האדם שחקנים" כתב וויליאם שקספיר. הצגת חייו ומותו של ג'וליאנו מר חמיס נותרה פתוחה ובלתי מפוענחת כמו מחזה נטול פשר או סוף. עד שלא תבוא פרשת ההתנקשות בחייו על פתרונה, לא יוכל המסך לרדת והקהל שמורכב ממשפחתו, חבריו, תלמידיו, יסרב להתפזר. "זה פשוט לא יכול להיות שאדם נרצח ואף אחד לא נותן על כך את הדין", יאמר מישהו ביציאה מהתיאטרון. ובכל זאת, כך הוא.
