דיל הכל עלול - הדרבי של איסטנבול
ב־18 במרץ פירסם המטה ללוחמה בטרור התראה חמה על חוליית איראנים שמשחרת לטרף ישראלי ברחובות איסטנבול. באותו יום בדיוק חל בבירה הטורקית הדרבי המוטרף בין פנרבחצ'ה לגלטאסראי. לעמנואל רוזן לא נותר אלא לבחור: להקשיב לשב"כ או לטוס למשחק
ג'קי אנג'ל, איש עסקים ישראלי בן 56, נראה לחוץ ומפוחד. שיחת הטלפון שקיבל מישראל התארכה והתארכה. היא לא הייתה הראשונה באותו יום. גם לא השנייה או השלישית. אנג'ל חי ומתגורר ועובד באיסטנבול, מה שהופך אותו בעידן המרמרה וארדואן למרואיין המבוקש ביותר בתקשורת הישראלית, בכל עת שקו המתח בין ישראל לאקסית שלה טורקיה עולה לגבהים. כל מפיקה מתחילה אצל רפי רשף או אצל רזי ברקאי יודעת שכשיש בלגן מתקשרים לאנג'ל. הוא תמיד זמין, תמיד חביב ותמיד מוכן לומר שנכון, לא נעים עכשיו בטורקיה, אבל גם לא נורא. בשביל תקשורת שלא שולחת כתבים לזירה עיתונאית כל-כך חשובה, אנג'ל הוא תחליף מדהים לשליחנו. שילוב מושלם של ערד ניר ואיתי אנגל.
באותן דקות ממש בהן נראה כי אנג'ל נלחץ יותר ויותר, נצפה ברחובות העיר הסואנת עוד ישראלי לחוץ. מאוד לחוץ. שעה קלה לפני כן נחת מטוסו בשדה התעופה על שם אטאטורק. טיסת טורקיש איירליינס מתל אביב נשאה בבטנה קבוצה גדולה של תיירים יפנים, קבוצה קטנה יותר של ערבים המכונים משום מה "ערבים ישראלים", ואותו. כלומר אותי. ישראלי יחיד, יהודי, ציוני ואפילו אב לחייל בחיל הים, דווקא חיל הים לעזאזל.
בין הלחץ של אנג'ל ללחץ של הישראלי האמיץ הזה, כלומר שלי, חיברה ידיעה אחת שפתחה באותו יום את כל מהדורות החדשות אצלנו. המטה ללוחמה בטרור מודיע על התראה מיוחדת ויוצאת דופן, ומבקש מאיתנו בנימוס תקיף שלא לנסוע לטורקיה. הכותרת נשמעה מפחידה, והפרטים שנוספו לה ממש מעוררי צמרמורת. המוסד שלנו (סוכן קשוח עם סיגר בזווית הפה) הודיע למוסד שלהם (סוכן קשוח לאללה עם נרגילה) על חוליה של ארבעה איראנים שמסתובבים ברחובות איסטנבול ומחפשים ישראלים לארוחת הבוקר. חשבון פשוט הראה שאם אכן אני היחיד שנוסע לתופת, יהיה לארבעת המופלאים כאלה קל מאוד למצוא אותי. הם הרי לא פראיירים האיראנים, וגם אם כן - אפילו איראני עיוור יכול למצוא גרגר. ואותי.
הייתי בדרכי לבן גוריון, לא ממש שמח, לגמרי לא טוב לב ובעיקר מאוד מזיע, כשהרדיו באוטו טירטר שוב ושוב את הידיעה הזאת על מותי הצפוי. הטלפון צילצל. אימא שלי הייתה על הקו. על הקו של אנג'ל, לעומת זאת, התחילו להצטופף ממש באותה עת מפיקי תוכניות האקטואליה ברדיו ובטלוויזיה. אימא ביקשה שלא אסע. עודד בן עמי, ממש כמוה, שאל את אנג'ל אם היהודים בטורקיה כבר אורזים.
חבר טוב התגייס למעני. הוא התקשר לחבר טוב אחר, שעובד במקום ההוא שבו מסתובבים הסוכנים עם הסיגר בזווית הפה, כדי לברר מה עושים לכל הרוחות. התשובה הגיעה אלי בסמס קצר ונוקב בדיוק כשפניתי בהיסוס לכיוון מחלף נתב"ג. "יש לך אישור לראות את פנרבחצ'ה", הודיע החבר. הודעתי לאימא שאני נוסע. ואיך קשורה לכאן פנרבחצ'ה? טוב ששאלתם.
הדרבי של איסטנבול בין האריות של גלטאסראי לקנריות הצהובות של פנרבחצ'ה, נחשב לאחד מחמשת משחקי הכדורגל הטעונים בעולם. הוא נספר בשורה מכובדת אחת עם קרב הקתולים והפרוטסטנטים של סלטיק וריינג'רס בסקוטלנד, מלחמת העולם של בוקה ג'וניורס וריבר פלייט בארגנטינה, וקרב הענקים של בית"ר (יהודים נאמנים) ירושלים נגד איחוד (ערבים בוגדים) סכנין (סתם, סתם).
יום הדרבי הוא פסטיבל וקרנבל, והוא הדבר היחיד שמעניין באמת את 12 מיליון תושבי איסטנבול. בפעם הראשונה הייתי שם בדרבי הזה, יחד עם עוד כמה עשרות ישראלים, לפני שמונה שנים. שנתיים אחרי פרישתו ההרואית של רביבו מגלטאסראי ושבע שנים לפני חנין זועבי, זאת הייתה חוויית כדורגל שלא דמתה לשום דבר שהכרתי. הייתי וראיתי משחקי כדורגל כמעט בכל העולם, אבל בשום מקום בעולם לא ראיתי דרבי טורקי. ודרבי טורקי יש רק אחד.
הפרטים עוד יבואו בהמשך ובשפע, אבל הנה עכשיו אתם מתחילים להבין את הקשר בין המטה ללוחמה בטרור לפנרבחצ'ה. נכון, נסעתי לאיסטנבול כדי לראות את הדרבי. זאת הייתה הפנטזיה. זה היה התכנון, והוא לא התחשב בפגעי זמן, מזג אוויר או טרור. מסיבות ברורות וידועות לא מתחשק לי להיזכר כרגע בגירסה הישראלית של הדרבי התל אביבי, אבל אתם הרי יודעים איך אנחנו שרים שם ביציעי בלומפילד: הדרבי הוא מעל לכל. ואם תשאלו את מוטי חביב, הוא גם יאמר לכם שלדרבי חוקים משלו.
אימצתי את האמיתות האלה. הערכת המצב המודיעינית שלי הייתה ששום חוליה איראנית לא תעז להפר את קדושת הדרבי של איסטנבול בשביל להרוג אותי ולהשבית שמחה טורקית אמיתית. טסתי לדרבי.
כאן לא מודיעין
הנחיתה באיסטנבול הייתה רכה וכמעט מלטפת. פקיד ההגירה החתים את הדרכון הציוני שלי באדישות שהזכירה ימים אחרים של טיסות עמוסות בישראלים ובברזים מבתי המלון באנטליה. הכותרת הראשית בעיתון, שחילקה עוד במטוס דיילת טורקייה קשוחה, דיברה כמובן על הדרבי. כותרת קטנה יותר לידה דיווחה על פגישה היסטורית באנקרה בין טאיף ארדואן לחאלד משעל. בתמונה הם נראו חבוקים ומחייכים. ההקשר היה ברור כשמש; ארדואן מבקש ממשעל שקט בימי הדרבי. משעל, כמובן, נעתר. לא הוצאתי מכלל אפשרות שאפילו האיראנים יקבלו כרטיסים ליציע. נרגעתי. או שלא. מסביב ראיתי המון טורקים, והאמת שכולם נראו לי גם קצת איראנים. החלטתי בכל זאת לנקוט אמצעי זהירות אלמנטריים.
"מאיפה אתה?", שאל אותי נהג המונית בדרך למלון. מן המראה ניבטו אלי פניו הטורקיות והחשודות. "בליז", עניתי בשליפה ספונטנית. הוא לא ממש הבין וזה בדיוק היה הרעיון. הסיכוי שנהג מונית טורקי פגש או מכיר מישהו מ-321 אלף תושבי המיני-מדינה הזאת שדחוסה לה אי שם בין גואטמלה למקסיקו היה אפסי. ליתר ביטחון גם ליכלכתי את המבטא האנגלו-ישראלי שלי בנגיעות ספרדיות קלות. זה עבד מצוין. אחרי שניצלתי בנס מהמפגש עם פקידי ההגירה, מתברר שגם למלון הגעתי בשלום.
פאוזה. סיפור יחסי המורכבים עם המטה ללוחמה בטרור קשור בעיקר לאהבה שלי המכונה סיני. אני בעד לוחמה בטרור, אבל לא ממש מצליח להתחבר למטה הזה, שלקח לעצמו את תפקיד האימא הפולנייה של כולנו: קח סוודר כי קר בחוץ ואל תיסע לסיני או לטורקיה או לדרום תאילנד וגם לא לקניה ולצפון הודו ולדרום אינדונזיה, כי יש שם אנשים רעים שרוצים להרוג אותך. המטה ללוחמה בטרור הוא בעיני בעיקר המטה ללוחמה בשקט הנפשי שלי, וברצון שלי לברוח מדי פעם מהמקום הקשה והמסוכן שנקרא ישראל. אני ילד גדול, ואני רוצה ויכול לדאוג לעצמי. אני גם מבטיח שאם כיסוי התחת המכונה "אזהרת מסע" יעבוד פעם, לא אבוא בטענות ולא אבקש חילוץ.
כן, אני יודע. מודיעין הוא מרכיב קריטי בביטחון שלנו, ואם נגזר עליו להביא לעולם את הניג'וס המכונה התראה ביטחונית - שלא לדבר על התראה חמה וחמורה - צריך לכאורה להוריד את הראש ולקבל את ההפרעה בהכנעה. הבעיה עם המטה ללוחמה בטרור ועם התראותיו מזרות האימים, היא שהן לעולם לא פוגעות במטרה, אפילו לא כמו שעון מקולקל שצודק פעמיים ביום. הסיפור המפורסם ההוא על ההתראה שקדמה לפיגוע הכפול בסיני (הילטון טאבה וראס א-שטן), גם הוא מוטל ביותר מאשר ספק. ההתראה דיברה על חוליה שתחדור מרפיח, אבל החוליה הגיעה בכלל מקהיר. זה היה שעון מקולקל שצדק במקרה הזה, אבל רק במחוג הקטן של הדקות.
בקיץ האחרון נסעתי לסיני. היו התראות חמות, והכרוז במעבר הגבול הודיע אחת לכמה דקות שהנסיעה לשם אינה מומלצת. שעה אחרי, בדיוק כשהגעתי לפיסת גן העדן שלי, היה פיגוע משולב בדרך לאילת. שבעה הרוגים. בישראל, אותה ישראל שתושביה אמורים להרגיש בה בטוחים יותר מאשר בסיני או בתאילנד. בחודש שעבר, רגע אחרי ההתראה על טורקיה, יצא לאור הפיגוע בטולוז. טורקיה וטולוז, שתיהן מתחילות בטי"ת. ואם זה לא היה כל-כך עצוב, זה היה אולי אפילו קצת מצחיק.
גילוי נאות: את ההזמנה לטורקיה קיבלתי מחברת "איזי טראוול". אלה אנשים שרוצים להחזיר את התייר הישראלי למקום שנדמה כי נולד בשבילו. מהבזארים ומהשווארמה של איסטנבול ועד לחופי התכלת וה"הכל כלול" של בודרום ושל אנטליה, אין מדינה יותר ישראלית בעולם מטורקיה. והעניין הוא שאפילו הם עצמם קצת נרתעו, ובעיקר חשו נבוכים, כשהחלטתי לקבל את הזמנתם ולנסוע למרות הכל בשבוע של ההתראה הגדולה והחמה כל-כך. העובדה שנסעתי, נהניתי, לא אוימתי בידי שום איראני ואפילו חזרתי הביתה בשלום ועם שני קילו נוספים, היא רק עובדה. לא המלצה. ממש כמוני, גם אתם ילדים גדולים. תקשיבו היטב למטה ההוא ללוחמה בטרור, אבל תעשו מה שנראה נכון למטה הפרטי בראש שלכם.
או שתשאלו את אנג'ל. הוא נולד בטורקיה, עלה לישראל עם המשפחה בגיל 12 וחזר לאיסטנבול לפני 17 שנה. הרומן העסקי שלו עם טורקיה התחיל בימים היפים ביותר של הקשר, והוא נמשך כרגיל גם היום, כשבני הזוג מתלכלכים ומתכסחים בבית הדין לגירושים בינלאומיים. הייתי אצלו בשבוע ההוא של המרמרה, צילמנו באחד מהמפעלים הרבים שברשותו, ולא נדרש תחקיר מעמיק כדי להבין שהעובדים והמנהלים שם מוכנים להשליך את ארדואן למימי הבוספורוס כדי שאנג'ל יישאר איתם.
דיברנו גם הפעם. אנג'ל הופתע כשהחלטתי לבוא. כמה שעות לפני כן הודיע לו חבר ישראלי אחר שהחליט לבטל את טיסתו המיועדת. חיים רביבו קוראים לחבר, וחנין זועבי צריכה עוד 50 מרמרות כדי לזכות במעמד שהיה לו בטורקיה לפני עשר שנים. הוא נבחר לשחקן הזר המצטיין, כבש 16 שערים לפנרבחצ'ה, כולל אחד בליגת האלופות, ואחר כך עבר ליריבה השנואה גלטאסראי ולא הפסיק לכבוש גם בה. אין טורקי שלא יודע מי זה רביבו, גם היום. זאת הסיבה שהטלוויזיה הטורקית התקשרה לאנג'ל וביקשה ממנו להביא את רביבו כפרשן לדרבי. פרשן של כבוד. רביבו הסכים, ואז גם ביטל. בגלל ההתראה כמובן. "הטורקים כועסים ופגועים", אמר לי אנג'ל באותו בוקר. אופס, אמרתי לעצמי, הנה שוב פעם פגענו בהם, והפעם במה שחשוב להם אפילו יותר מגורלם של הילדים הרעבים בעזה.
המשטרה פתחה בחדירה
בעיטת הפתיחה נקבעה לשבת, שמונה בערב, איצטדיון סיקרי סראג'ולו, ביתה של פנר בצידה האסייתי של איסטנבול. 12 שעות לפני כן כבר הורגשה החגיגה ברחובות וניכרה ליד כל דוכן של דונר קבב (נו ברור, מה חשבתם? שמחכים שם לצהריים כדי לאכול כבשים?). 58,586 הכרטיסים נחטפו בשעתיים. בשוק האפור מכרו כרטיס מאחורי השער ב-1,500 דולר. מאות אלפים היו אמורים לצפות במשחק מעל גבי מסכי ענק ברחובות, בבתי התה והקפה ובברים. כל מקום כזה התקשט בצבעי הדגל של אחת הקבוצות. לא היה סיכוי שתמצאו אוהד של גלטא בבית הקפה של אוהדי פנר, וההפך. הטורקים הם מכניסי אורחים עד שזה מגיע לכדורגל, ועדיף לך לפגוש את שייטת 13 על סיפונה של המרמרה ולא אוהד של הקבוצה היריבה ביום הדרבי. מבחינתם, אגב, ה"פוגרום" בדרבי שלנו שזיעזע מדינה שלמה ואת לימור לבנת יכול להיחשב כמסיבת תה חביבה.
כל דרבי באיסטנבול הוא משחק מלחמה, אבל זה של ה-18 במרץ היה השנה לחוץ במיוחד. גלטא במקום הראשון, פנר שנייה. שלושה מחזורים לסיום העונה הרגילה ולפני הקיזוז (כן, קיזוז) שיוביל לפלייאוף. האורחת גלטאסראי עם תשע נקודות יתרון נראית דוהרת לאליפות. נכון שאף אחד לא זוכר מתי הפעם האחרונה שהאריות ניצחו בבית של פנר, אבל הלחץ הפעם היה בצד של הקנריות. אם לא ינצחו, האליפות תיפול השנה בחלקם של האדומים השנואים, ולאחרונה התרחש האסון הזה לפני שלוש שנים. האוהדים הצהובים היו בטירוף. הם הכינו ליריבה שלהם קבלת פנים שלא ישכחו.
עכשיו תיזכרו באנג'ל שלנו, ג'קי אנג'ל, הלחוץ והמפוחד. אם נספר לכם שמשחר ילדותו באיסטנבול היה ג'קי מהשרופים שבאוהדי פנר, תבינו את תמונת הלחץ שלו מראשיתו של הסיפור הזה. בניגוד לאנגלים, שנכנסים בשערי האיצטדיון חמש דקות לפני הקיק-אוף, הטורקים עושים את זה לפחות שעתיים לפני. כשהאנגלים מעבירים את הזמן לפני המשחק בשתיית בירה בפאבים שליד האיצטדיון, הטורקים כבר בפנים עם הגרעינים, הצעיפים והדגלים, פוצחים במופע אין-סופי של שירה בציבור. שירה אדירה, עסיסית, מלכדת. שמעתי וראיתי מופעי עידוד בקאמפ נואו ובאולד טראפורד, בסאן סירו ובטדי. שום דבר לא דומה לאיך שזה נראה ולאיך שזה נשמע בדרבי של טורקיה.
ויש עוד הבדל בין האנגלים לטורקים: במולדת הכדורגל מגיעים למשחק באנדרגראונד, ובמולדת השווארמה עושים את זה באוטו. זה אומר פקקי תנועה שרק בקהיר ראיתי דומים להם. זה אומר גם שכשג'קי אנג'ל כבר לבוש וחמוש בצעיף ובכובע, מת לצאת למגרש אבל מתעכב לעוד ראיון רדיו שבו צריך לספר למאזינים בארץ על המצב, הוא לחוץ. מאוד לחוץ. ההתראה הביטחונית מעניינת לו אתם יודעים את מה. יש לו על הראש פקק של שעה וחצי ואת גלטאסראי המתועבת. ג'קי לא מפחד מפיגועים ומאיראנים, הוא מפחד לאחר למשחק.
שעה וחצי זה נמשך. בדרך אסף ג'קי שני חברים טובים, פקידים טורקים בכירים שנמלטו מפגישה חשובה עם שר התקשורת באנקרה, תפסו מטוס ועפו למשחק. בימים אחרים, אנג'ל היה לוקח איתו חברים ישראלים. הפעם כולם נשארו בבית, בארץ המובטחת. חוץ ממני כמובן. מה שאמר גם מבחינתי שעה וחצי בפקק, ומה שכלל עוד לפני האיצטדיון את המיצג הלא ייאמן שהתרחש כאשר האוטובוסים של שתי הקבוצות חלפו אותנו בדרך לחדרי ההלבשה.
וזה נראה ככה: קצת אחרי הגשר שמחבר בין אסיה לאירופה, בצידה האסייתי של איסטנבול, מתפרסים מבעוד מועד מאות שוטרים. הם חמושים ברובים, מכוסים בקסדות, בשכפ"צים ובמגינים. הצ'קלקות יוצרות מופע אור-קולי מרהיב. ברגע מסוים נשמעה יללה מטורפת של סירנות. ספרתי 30 מכוניות משטרה ועשרה אופנועים שעוצרים את התנועה, משאית של חיילים חמושים, בעקבותיה אוטובוס שחור ענק, "גלטאסראי" כתוב עליו, חלונותיו כהים וחזותו מפוארת, ואז עוד אי אלו אופנועים וניידות. החוליה הייתה בעקבותינו. חוליית ההתקפה האימתנית של האריות. כמה דקות אחר כך התרחשה הסצנה הזאת בשחזור מדויק עם המולטי-אוטובוס של פנר. יצא לכם לראות פעם שיירה של נשיא ארצות הברית חולפת בכביש? זה נראה בערך ככה. רק שאצל הנשיא האמריקאי זה עם קצת פחות שוטרים וקצת פחות אופנועים.
העניין הזה עם שוטרים ומגינים ואלות חזר על עצמו גם בתוך המגרש. לאורך הקווים התפרסו עשרות כאלה, חצי מטר הפריד בין אחד לשני, הפנים שלהם כוונו ליציע. בטורקיה לא לוקחים צ'אנסים. התשוקה לכדורגל, ובעיקר היריבות הבלתי מרוסנת בין הקבוצות של איסטנבול, גבתה שם אפילו חיי אדם. זה לא אמור להפחיד אתכם, כן? מדובר בחוויית חובה לכל אוהד כדורגל. האווירה תהיה הכי סוערת שראיתם בחיים שלכם, אבל עדיין נעימה. היא תהיה מטורפת ללא ספק, אבל גם מאוד משעשעת. זה יהיה שילוב ייחודי של ברזיל ואנגליה, ארגנטינה וספרד. הפעם, אגב, זה נגמר ב-2:2 מצוין ובלי נפגעים. מה שאומר שבנסיעה אחת שרדתי גם חוליה איראנית מסוכנת וגם את הדרבי הכי מטורף בעולם.
מי שלא צהוב
לרגע אחד חשבתי שזה הולך להיגמר אחרת. עם כוס תה ביד, רגוע ושליו אחרי המשחק הנפלא, נקלעתי פתאום להפגנה. אלפים צעדו שם עם דגלים ועם משפטים שלא הבנתי. הם נראו ונשמעו זועמים, חמים ושונאים מאוד. השוטרים דלקו בעקבותיהם עם אותן אלות מהסיפור הקודם, אבל הפעם גם עם גז מדמיע. "הנה זה קורה", אמרתי לעצמי, שלא לומר לחשתי, "לך תספר להם עכשיו שאתה מבליז".
אכזבה. ההפגנה הייתה הפגנה, הגז היה גז והפצועים פונו לבית החולים, אבל אלה לא אנחנו שהעסקנו אותם, אלא דווקא ארדואן ומלחמתו בתנועה הכורדית. שוב הוכח למרבה הצער שלא תמיד אנחנו במרכז העולם, גם לא בטורקיה. מה שלא מנע ממני כמובן למחוק מעלי כל סימן מזהה באותם שלושה ימים באיסטנבול. את כובע הטמבל ואת הדרכון הכחול השארתי עמוק בכספת המלון. את הצעיף שרכשתי בחמש לירות טורקיות והנחתי על הצוואר אתם יכולים לראות כאן בצילום. זה היה צעיף צהוב של פנרבחצ'ה. אני, שצהוב לא בא בפתח ביתי, הלכתי שם ככה בשדרות איסטיקלל, מחובר לצעיף הצהוב כאילו היינו חברים מאז ומעולם. תרגיל מבריק, תודו. אתם מכירים איראני שפוי שהיה חושד שזה אני עם הצבע הזה?
