הריאליטי של לוזר
מהעולם החרדי עד למחלקה הפסיכיאטרית והריאליטי שואו, אליעזר (לוזר) טברסקי יודע לעשות סנסציות
כשלוזר עובר בדלת המסעדה, המבטים מתעכבים עליו לשבריר שניה יותר מהנחוץ. החליפה שלו, ממחטת המשי האדומה שמקופלת בכיס הז'קט ותואמת בדיוק את העניבה, החיוך, ההליכה הנונשלטית - כל פרט בו מסמן אותו מיד כאדם מצליח. הוא מתישב, מחזיר למלצר את התפריט מבלי שהסתכל בו, ומבקש ממנו למסור ד"ש חם לידידו הטבח, וש-"יכין לנו המנה הכי טובה שלו, יחד עם היין שהכי יחמיא לה. תודה".
יודע איך להצחיק. לוזר
כשהמלצר מסתלק, החיוך שלו משתנה. "לא יאמן, הא?", לוזר מגחך. לפני שנתיים הוא גר במושב האחורי של אוטו ולא היה יכול להרשות לעצמו כוס קפה - היו שאמרו שהשם שלו מתאים לו. ועכשיו כל זה, מסעדת יוקרה, חליפה, ריאליטי שואו, הצורה המסונוורת בה אנשים מסתכלים עליו... "גם אני לא מאמין. כשאני אומר לאנשים את האמת, שהייתי חסיד, שזה הייתי אני המוזר עם כובע והמעיל והזקן והפאות - הם עונים לי: 'אתה? כן, בטח'."
ביום ראשון האחרון התפרסמה בעיתון הניו יורק פוסט ידיעה, שמאז התפתחה כבר לסופת מדיה קטנה: ריאליטי שואו חדש, משהו בסגנון "ג'רזי שור פוגש את בורו-פארק", מחפש בימים אלו זכיין. התוכנית תעסוק בחייהם ובמאבקי ההסתגלות של ארבעה צעירים שעזבו את הקהילות החסידית המובנית בהן גדלו, והחלו את חייהם מאפס כרווקים חילוניים בניו יורק. בינתיים לוהקו בתוכנית הדוגמנית פרל פרי רייך, בת 30 ואם לארבעה; שאולי גרוסמן, מאהבה בן ה-24 ; ואליעזר ("לוזר", ביידיש) טברסקי, 26, נער הפוסטר של הקהילה האקס-חרדית בניו יורק מאז 2008.
לוזר הוא אחד מ-12 ילדים במשפחת טוורסקי, משפחה משושלת דתית עתיקה ומכובדת, שמקורה באדמו"ר מנחם נחום טברסקי, תלמיד של הבעל שם טוב. אביו של לוזר הוא רב ראשי בקהילת פלתיתחן (מזרם הבלז); יש לו בית כנסת משלו בשכונה הדתית בורו פארק ,שבברוקלין. בתור בנו של הרב, לקהילה היו ציפיות גבוהות מלוזר, אבל- "תמיד הייתי הכבשה השחורה במשפחה שלי. כילד הייתי יותר מידי סקרן וחסר עכבות, שאלתי את כל השאלות הלא נכונות: לדוגמא, רציתי לדעת – האם אלוהים נמצא בשירותים? כי נאמר לי שהוא נמצא בכל מקום, אבל באותו הזמן נאמר שאלוהים קדוש, והשירותים הם מקום טמא. אז האם משהו קדוש יכול להיות במקום טמא"?
מה היתה התשובה?
לא קיבלתי תשובה. השאלה נחשבה חצופה.
אחרי יותר מידי שאלות מתחכמות, לוזר נשלח בגיל 15 לפנימייה אולטרה דתית בלונדון. שם המשמעת הנוקשה עשתה את העבודה - בשביל לעבור יום בלי מכות לוזר נאלץ להרכין את הראש, לסתום את הפה וללמוד תורה. הוא עשה את זה טוב, וזכה להכרה כ"תלמיד חכם". בשובו לניו יורק בגיל 18 שודך, כראוי לבנו של רב ותלמיד חכם, לנערה אדוקה ממשפחה אדוקה. הם התחתנו אחרי דייט אחד, וכעבור זמן קצר נולדו להם ילדים.
עכשיו שחי בבית משלו, בשכונת מונסי בברוקלין, חופשי לראשונה מפיקוח הוריו או מוריו, לוזר מיהר לפרוק עול. היות והבן של הרב מקבל את הרבה דברים בחינם, הוא השיג בזריזות מכונית, התחבר לאינטרנט, והתחיל להסתובב. הוא הפך לדמות מוכרת בעיר: החסיד התמהוני שמדבר עם זרים ברחובות, שמבלה לילות בבארים, או רוקד בלבוש חסידי מלא במועדוני גייז -רק בשביל הסנצסציה. "הם השתגעו עלי שמה" הוא נזכר בחיבה "כולם רצו להצטלם איתי, לא הפסיקו לקנות לי בירות".
בגיל עשרים, תוך ויכוח תיאולוגי עם רקדנית בארים אתאיסתית, לוזר התוודע לראשונה לתאוריית האבולוציה. "חונכתי שהגויים משוגעים, כי הם מאמינים שהעולם קיים בליוני שנים, בעוד שברור וידוע שהוא רק בן 5000 שנה. אחרי שהתחלתי לחקור ולהעמיק בנושא ראיתי שיש הוכחות חותכות שהעולם אכן קיים בליוני שנים, ושהשמשוגנעס זה אנחנו".
לוזר נשאר דתי למראית עין, אבל בפועל הפסיק בהדרגה להתפלל, עישן וגלש באינטרנט גם בשבת, והעביר יותר ויותר זמן בשיטוטים. בגיל 23, לפני 4 שנים, נשבר לו בסוף מהשקרים והלחצים; הוא התגרש מאשתו ועזב את הבית. כשהוריו שמעו שהסיבה האמיתית לגירושים היא כפירה בדת, הם ניתקו קשר, ואיתם הקהילה כולה. לוזר התנער מהדת ב-"אימה מהולה בהקלה. אימה – כי כל מה שידעתי על החיים היה שגוי. אין מי ששומר עלי, אין למי להתפלל, אף אחד לא יעזור לי. הקלה, כי סוף סוף הייתי חופשי".
חופשי, לבד, ואבוד. בראיון שנתן ביום ראשון לניו יורק פוסט, לוזר תיאר את המעבר שלו מהקהילה במונסי למנהטן :"הייתי כמו ילד שנולד בחדר בביסמנט, ולא עזב אותו כל החיים, ובגיל 23 פתאום מישהו מרים אותו, שם אותו אמצע הגרנד-סנטרל במנהטן, ומשאיר אותו שם לבד".
"בקהילה, הייתי עובד כחזן, שר בחתונות", הוא מפרט "כשעזבתי והתחלתי לחפש עבודה בחוץ, שאלו אותי אם יש לי רזומה. שתקתי; אחד, לא ידעתי מה זה רזומה, ושתיים, ידעתי שבטח אין לי. בעולם החסידי, הכל הוגש לי בכפית... עכשיו פתאום אני צריך לכתוב מה אני יודע לעשות, באיזה תיכון למדתי? לא למדתי בתיכון, למדתי תורה. מה לכתוב, שיש לי תואר בצרות מוחין? בתורה לא כתוב איך לעבוד על באקסל!"
איך באמת שרדת במנהטן בלי בית, כסף, משפחה או כישורי עבודה?
לוזר לא עונה. עיניו עוקבות אחרי המלצר, שמניח על השולחן צלחת גדושה בצדפות וסטייק טרטר. "צדפות... ? אני חושב שאני אוהב צדפות," הוא קובע, אבל לא נוגע בצלחת."איך אוכלים את זה"? הוא שואל כעבור רגע "עם מזלג? כף? כפית?"
כשעזב את ביתו בשכונת מונסי ששבברוקלין ונסע למנהטן, עדיין היו ללוזר את חשבון הבנק שלו, הבלקברי, וקרוב לעשרה כרטיסי אשראי. אחרי כמה שבועות בהם ישן אצל מכרים ואכל שאריות ממסעדות, פנה ל-FOOTSTEPS, ארגון שהוקם על ידי אחת מיוצאות הקהילה החסידית כדי "כדי לתמוך ולסייע באלו שמבקשים לחקור מעבר או לצאת מהקהילות האולטרה אורתודוקסיות בהם גדלו".
פוטסטפס סיפק ללוזר מגורים זמניים בחדר במרכז הקהילתי של ה-92Y במנהטן, עד שייסתדר. הוא לא הסתדר. כעבור חצי שנה, כשהיה צריך לפנות את החדר, לוזר היה באותו המצב, רק עם חובות של 25,000 דולר וערימה של כרטיסי אשראי מבוטלים. "אחרי ששילמתי את חשבון הבלקברי שלי, נשאר לי עוד כרטיס אשראי אחד עם 1000 דולר עליו. בכסף הזה החלטתי לשכור רכב, שאוכל להגיע איתו ממקום למקום, אולי לעשות הובלות, להסיע אנשים, להרוויח מהצד... זה לא בדיוק חוקי, אבל כשאין לך כסף, אוכל בא בסדר העדיפויות לפני ציות לחוק".
אחרי חודשיים באוטו, חבר הודיע ללוזר שהוא קנה מחסן ישן בבשוויק, ושאם לוזר רוצה הוא מוזמן להישאר שם בנתיים. "זה היה חלל ענק של בטון חשוף, מלא אבק", לוזר נזכר, ומעווה את פניו "הוא נתן לי אוהל ושק שינה, ובתוך המחסן גרתי בתוך האוהל. היו שירותים משותפים במסדרון. בשביל להתקלח, הייתי נוסע לבריכה העירונית."
לאורך כל התקופה הזו, בעודו מתגלגל מדחי אל דחי ונמק לאיטו מחסן, לוזר היה מוקף בגדוד נלהב של עיתונאים, סופרים ושדרני רדיו. אפשר לאמר שכבר אז היה כוכב בריאליטי שואו משל עצמו. "זה לא קשה להכנס לעיתונים, כל אחד עם סיפור טוב יכול לעשות את זה", הוא מעיד "ואני באמת טוב בזה. זה בא לי טבעי. אני יודע בדיוק מה לעשות ומה להגיד כדי ליצור סיפור אטרקטיבי... אני יודע לעשות סנסציות". הוא שיתף את התקשורת בפתיחות בכל מאבקי ההסתגלות הדרמטיים שעברו עליו, כולל הסיפורים על אביו שבעט בו ומורה הישיבה שהתעלל בו מינית. הנכונות שלו לנפנף בכביסה המלוכלכת של אחת מהקהילות החשאיות והמסקרנות ביותר בעולם הפכה אותו, תוך פחות משנה, לאקס-חסיד הידוע ביותר במנהטן.
"אני כוכב, תמיד הייתי כוכב" הוא אומר, ומנגב את רוטב הצדפות עם פרוסת לחם, "מה זה אומר להיות כוכב? להיות לא משעמם, לא קונבציונלי. להגיד ולעשות דברים שאנשים אחרים לא היו חושבים עליהם, או לא היו מעיזים. זה מה שהביא אותי עד כאן." אותן איכויות שאימללו אותו בחברה החסידית, הוא גורס, הן שעשו אותו לדמות מושכת ולשחקן טוב.
שנה אחרי שעזב את הדת, ב-2009 , לוזר קיבל את התפקיד המשחק הראשון שלו, בסרט הקצר "Manhattan Melody", בבימויה של של סשה גורדון. "עוד לפני שהתחלתי בזה ידעתי שאני בנוי להיות שחקן, הרי במשך 23 שנה חייתי בתפקיד מישהו אחר... אבל יותר מזה, היה לי משהו שלרוב השחקנים המתחילים אין אותו - היה לי לוק". בתחום הזה, הרקע שלו - הזקן, הפיאות, המבטא היידישי - הקנו ללוזר יתרון בנישה שיש לה ביקוש יציב, ואין הרבה היצע.
"שיחקתי בחור ישיבה בכל מיני תפקידים קטנים, בסרטי סטודנטים קצרים ובמחזות, ואף אחד לא ידע שאין לי בית. היתה תקופה בה גרתי בפולסווגן; כשהייתי מופיע לצילומים בחמש בבוקר אנשים היו שואלים: איפה את גר, איך הגעת לכאן מהבית? הייתי מצביע על האוטו ואמר :'הגעתי עם הבית'." היתה לו תקווה גדולה לגבי העבודות האלה, אבל הן היו אקראיות, מעטות, ולרוב ללא תשלום.
בתחילת 2010 חבר ילדות מהקהילה, הבעלים של חנות גדולה למוצרי חשמל, חידש איתו קשר. החבר הרגיש אשם על כך שנידה אותו במשך שנה, והציע לעזור. "כל מה שאתה צריך, בלי תנאים", הבטיח. הוא שילם על דירת חדר בקירבת השכונה הדתית בורו פארק, וסידר לו עבודה בחנות. "היה לי קצת ביטחון... אבל לא היה לי טוב", לוזר מושך בכתפיו. "זאת היתה חנות דתית, כולם בה דתיים. שוב הייתי צריך לתת לאנשים דין וחשבון על מה אני עושה ומה אני אוכל בארוחת צהריים ולמה. ברור שלא יכולתי לסתום את הפה הגדול שלי, אז הסתבכתי כל הזמן בריבים. אולי הייתי צריך להיות אסיר טובה. אבל אחרי כל מה שעברתי כדי להתנתק מהקהילה, אחרי כל המאבקים והקורבנות לצאת לחופשי, לחיים חדשים... זה לא היה מה שעזבתי בשבילו".
זה נראה כמו שידור חוזר: שוב באותה שכונה בה גדל, עם גג מעל הראש וכמה דולרים בכיס - באדיבות הקהילה. מוקף ותלוי בכל מה שניסה להימלט ממנו. "הקריירה במשחק פשוט לא המריאה, החיים האלה נראו כאילו לא הולכים לשום מקום", לוזר אומר. בזמנים בהם הוא נאבק לשרוד, היתה בו אש; הנוחות, לעומת זאת, התגלתה כמשתקת. יום אחרי יום, לוזר שקע יותר בדיכאון. אחרי שבועיים בהם לא הגיע לעבודה, החבר נאלץ לפטר אותו. הוא התנה את המשך תשלום שכר הדירה בכך שלוזר יפסיק להתראיין ולדבר בפומבי על הקהילה החסידית, תנאי שלוזר סירב לו.
"זאת היתה התקופה הכי קשה שלי. אני חושב שאיבדתי תקווה - הזנחתי את הכל". בסופו של דבר, לוזר התקשר למשטרה וביקש שישאשפזו אותו במחלקה הפסיכיאטרית: הוא פחד שללא השגחה הוא עלול להתאבד.
במחלקה הפסיכיאטרית, אומר לוזר "היה מדכא - בעיקר משעמם. לא היה עם מי לדבר". אבל זה היה זמן טוב לעשות חשבון נפש. "מידי פעם עבר לי במחשבה ניצוץ כזה: לא עברתי את כל החרא הזה בשביל להיות לעבוד בחנות דתית, או להיות חסר בית, או לחיות בבית משוגעים. יש יותר מזה בשבילי בעולם, הרבה יותר. בשביל מה עזבתי את הבטחון שהיה לי, ובחרתי בחיים של אי בטחון? בשביל מה אני עובר את כל זה? זה משהו שאני שואל את עצמי כל בוקר מחדש, כל יום כשאני יוצא לעבודה - וזה משאיר אותי על הכוונת".
אחרי שבוע במחלקה הסגורה לוזר חזר לחפש עבודה. הפעם התמזל מזלו: ביוני 2011 , חבר סידר לו חלטורה בדוגמנות לליין חדש של חליפות גברים. החלטורה היתה כמעט בחינם, אבל דרכה הכיר את מעסיקו הנוכחי, הבעלים של מותג אופנה יוקרתי.
"יש משהו אחד בחיים שתמיד עבד בשבילי - אנשים מחבבים אותי. אני יודע איך להצחיק אותם, איך להקסים אותם", לוזר מחייך. "לאורך הצילומים העברנו כמה שעות ביחד, ואני מניח ששביתי אותו בקסמי. שבוע אחרי זה הוא התקשר אלי והציע לי עבודה כמנהל החנות שלו".
אם הבוס שלו היה מפרסם את המשרה הזו בעיתון, לוזר אומר, התור של בוגרי תואר שני לאופנה היה נמשך עד מעבר לפינה. "אמרתי לו, אתה לא שפוי. אין לי מושג באופנה, לא למדתי בתיכון, אין לי דיפלומה, אין לי תואר, יש לי אנגלית מצחיקה, יש לי פה מלוכלך, ואני כל הזמן אומר דברים שאני אחר כך מתחרט עליהם. אין לי מושג איך אפילו אנשים מצליחים נראים. אתה בטוח שאני האדם שצריך לנהל את המותג שלך'? הוא ענה: 'מה שאני מחפש זה אדם עם אישיות. את זה יש לך".
אתה בר מזל... זה אף פעם לא גרם לך לחשוב שאלוהים שומר עליך, אלוהים אוהב אותך?
"עוד פעם אלוהים? אני אסביר בדיוק איך זה קרה: חבר של חבר המליץ עלי, אני אדם מצחיק וכובש, הקסמתי את הבוס, הוא נהנה מהחברה שלי, והציע לי לעבוד אצלו. באף שלב כאן לא מעורב 'כוח על טבעי', הכל די פשוט ומובן מאליו".
לוזר היסס לפני שנענה להצעה. היא דרשה אחריות אסטורונמית: "ואני מודה שמאז שאני עצמאי היתי קצת חסר אחריות. רציתי להיות חופשי, שלא יגידו לי מה לעשות ומתי... אמרתי לעצמי שאני מעדיף להיות עני ורעב מאשר לקבל פקודות מאנשים. אני עדיין מרגיש ככה - אבל היה לי מזל, וזכיתי בתפקיד שהוא מעניין, יצירתי, הרפתקני".
אחרי שלקח את המשרה, במשהו שמתחיל להראות כמו דפוס אופייני, חייו של לוזר קיבלו תפנית של 180 מעלות."יוצא שהיום אני מסתובב עם הפרסונות הכי חשובות בעולם: מי יכול להרשות לעצמו חליפה של 20,000 דולר? הלקוחות לנו הם נסיכים ערביים, בנקאים, פוליטיקאים, עורכי דין מצליחים... כשאתה מסתובב עם אנשים מצליחים, אתה לומד מה עושה אותם מצליחים. הם נחושים, הם עובדים קשה, הם לוקחים את עצמם ברצינות. התפקיד הזה לימד אותי איך להיות עובד טוב". לוזר מבקש שאדגיש זאת: למרות שלמזל וקסם אישי יש חלק במצבו הנוכחי, זאת בעיקר על עבודה קשה.
"היום אני עובד 70 שעות בשבוע, ועסק של מליוני דולרים נח על כתפי. בימי החופש שלי אני עושה ארבעה אודישנים ביום. אני לא נח. אני לא נותן לעצמי תירוצים, אני קם ונלחם כל בוקר כי אני מאמין בחלום האמריקאי. אני מרוויח את לחמי בעבודה קשה - ומגיע לי יותר מאשר שיציירו אותי פרוצת מדיה רודפת תהילה, שעוטפת את עצמה במסך עשן של אשליות גדלות".
לוזר מפסיק לדבר לרגע ומלקק את רוטב הצדפות מהאצבעות. כעבור רגע הוא נזכר איפה הוא ומי הוא אמור להיות, ומנגב אותן בזהירות במפית. אחרי שהוא מוודא שהחליפה לא התלכלכה, הוא נשען לאחור ונאנח בהנאה. "בכל פעם שאני אוכל במסעדה וטועם איזה מאכל מדהים, שבתור חסיד אפילו לא הייתי שהוא קיים, עובר לי בראש: 'בשביל זה, בשביל זה עזבתי'... אני יושב כאן, בז'קט של 3,000 דולר, אוכל צדפות ושתה יין כאילו נולדתי לזה. מישהו מהאנשים סביבנו היה מנחש שעד לפני חצי שנה לא ראיתי צדפה? אני יודע שאני נראה מצליח; זה כי למדתי לגרום לאנשים להאמין במה שאני רוצה. אני שחקן, זה מה שאני עושה."
החליפה, יחד עם דפוסי ההתנהלות שאימץ מהתבוננות וחיקוי של הלקוחות שלו, גורמים לו להראות יותר עשיר ממה שהוא באמת. במציאות לוזר עדיין גר באותה דירת חדר שינה אחד, וחוסך כל החודש כדי לשלם את השכירות. הרבה מהחזות הנוכחית שלו, התדמית היוקרתית, הם בדיוק זה - תדמית.
"כשאנשים רואים אדם מצליח הם רוצים לרצות אותו, כדי שיחלוק איתם ההצלחה שלו", לוזר מסכם. "הארוחה הזו, לדוגמא. הם מאד רוצים שאהיה מרוצה, כדי שאביא לכאן את הלקוחות שלי. בסוף הארוחה הזו לא יהיה חשבון". הוא חושב על זה רגע, ומוסיף: "אם יהיה, את תצטרכי לשלם אותו".
אליעזר (לוזר) טברסקי. "סוף סוף הייתי חופשי"
מומלצים
