"סטמפניו" על הבמה: קטן מסך חלקיו
בעיבוד הבימתי של תיאטרון הקאמרי ל"סטמפניו", נובלה מאת שלום עליכם, מספקים יחזקאל לזרוב והשחקנים-רקדנים שלצידו מופע אסתטי מרשים - אך חסר בו חסד. ביקורת
במאה ה-17 כתב הפיזיקאי והמתמטיקאי אייזק ניוטון: "אם הצלחתי לראות קצת רחוק יותר, זה מפני שעמדתי על כתפי ענקים". המטאפורה ביקשה להכיר בהישגי העבר כבסיס להתקדמות אינטלקטואלית בהווה, ומה שנכון להישגי המדע נכון במידה שווה גם להישגים בתחומי האמנות. במובן זה, ההצגה "סטמפניו", עיבוד לבמה של נובלה מאת שלום עליכם, קיפלה בתוכה הבטחה.
כתבות תיאטרון נוספות ב-ynet:
- הקאמרי מציג: שני מלכים בכרטיס אחד
- סיני פתר: "גם היום היו מוקיעים את שפינוזה"
- 25 שנה ל"מאמי": הפקה חדשה, פצעים ישנים
מיותר להכביר סופרלטיבים על יצירתו של שלום עליכם. כך גם בנוגע לכישרונו הרב למסגר במרחב המילים הכתובות לא רק את עושרה של היידיש - שפה בלתי אפשרית לתרגום בזכות ריבוי הרבדים שבה, הניואנסים וההומור שזר לא יבין - אלא גם את "עושרה העני" של העיירה היהודית על החיים התוססים שבה, היצרים הגלויים והמודחקים, ההומור, הפחדים והמגבלות שכפתה על עצמה מרצון ואלו שנכפו עליה מבחוץ.
ובכל זאת, אם במעבר שבין המקור לבין הפרשנות הבימתית עסקינן, נדמה שלצד רגעי החן שקיימים במחזה ובהצגה, איכשהו חמק החסד. ומהו חסד? נדיבות, סלחנות ורחמנות שמתקיימות בשקט, במעשים שבין המילים, במחוות שנחבאות בין השורות. חסר גם הפיוט, זה שבא מתוך כוונה כמו בתפילה. מה שנשאר הוא חלופה לוחצת ומאולצת, מראיתו של פיוט.
יופיים של החיים עליהם כתב שלום עליכם לא היה מעוצב. ההיפך, היו בו הפשטות והחוכמה של אלה שאין להם ובכל זאת שמחים בחלקם. אותה "שמחת עניים", אם לְשאול מהביטוי שטבע אלתרמן, היתה הלב הפועם של הכְּתַבים שחיבר והיא מצויה אצל טוביה החולב ומוטל בן פייסי החזן, אצל מנחם מנדל ובעירם של האנשים הקטנים וגם כאן, אצל סטמפניו, כלייזמר מחונן, רב אמן בנגינת כינור, שובר מוסכמות שייאלץ להיכנע וליישר קו, להשקיט ולכבות את היצר.
עבודת השחקנים - ומדובר בלהקה שמשובצים בה שחקנים נהדרים - נדחקת לא מעט לשוליים, וכך גם הדרמה. אולי כיוון שהדגש, עושה הרושם, הושם על דימויים בימתיים (לא מעט מהם כמו לקוחים מהצגות של חנוך לוין), אסתטיקה, קומפוזיציה מוקפדת ותנועה עשירה, ויש בכך משהו מבלבל ומסמא.
חתונה אחת יותר מדי
קשה שלא ללכת שבי אחרי קסמו של השחקן הראשי יחזקאל לזרוב, שהולך יד ביד עם קסמהּ של הדמות אותה הוא מגלם. כמו הדמות כך לזרוב, מלהטט בקלילות בין כישורים וכישרונות, מושך עין ושובה לב אבל מרוב קונצים, פאנצ'ים ומייסעס - קשה לראות פנימה אל נסתרות הנפש.לזרוב רוקד על שלוש חתונות: הוא משחק, במאי שותף וגם אחראי על הכוריאוגרפיה. לא בטוח שריבוי המטלות פועל לטובתו. כישרונו כשחקן מוכח, וכרקדן לשעבר בלהקת בת שבע, התנועה היא חלק בלתי נפרד ממנו - ואולי זו בדיוק הבעיה. התנועה הופכת למפגן טווסי של יכולות ומשתלטת על העבודה. נדמה שיותר משהיא משרתת את המחזה, היא משרתת את השחקנים-רקדנים.
הסוד - זה שהֵכרח הוא שיהיה כשמדובר בסיפור עלילה כמו זה - מסתתר בדמותה של רוח'לה, אהבתו הבלתי אפשרית של סטמפניו. רונה-לי שמעון, בתפקיד שכמו נתפר למידותיה, מוכיחה שכל הקלישאות על פליטי ריאליטי הן, במקרה שלה, לא יותר מדעות קדומות. היא נראית נפלא, רוקדת נפלא, משחקת נפלא ויש לה נוכחות בימתית כובשת. גם האינטראקציה בינה לבין לזרוב עובדת היטב. גם אם אפשר היה לוותר על הדואט הארוך מדי של השניים לצלילי "Smoke Gets In Your Eyes" - סצנה תלושה שמדברת בשפה שונה לגמרי מכל מה שהיה לפניה ומכל מה שיבוא אחריה - קשה שלא להתפעל משילוב הכוחות הזה.
אם התנועה משרתת בעיקר את השחקנים, התפאורה שעיצבה אורנה סמורגונסקי אינה עושה חסד לא עם השחקנים ולא עם המחזה. בניגוד לתלבושות שעיצבה - שיש בהן מהזמן ומהמקום בהם מתקיים המחזה, אך בו זמנית גם אלמנטים של עולם אגדי מומצא שמעיד על מעוף - עיצוב הבמה דל בחומר וברוח ומדבר בשפה זרה לחלוטין לתוכן. זו במה קרה סביב עולם חם, במה ריקה מול חיים שוקקים.
מה שחסר בתפאורה, מצוי בשפע במוזיקה של אסף תלמודי, חבר להקת "אוי דיוויז'ן", שמתמחה במוזיקת כלייזמרים. המוזיקה של תלמודי היא לא רק פסקול, אלא הקשר אסוציאטיבי אל עולם שנחבא מתחת למילים ומאחורי הדמויות. יש בה כל מרכיבי החיים בשטעטל: שמחה ועצב, רגיעה וסערות, חום וחוצפה ובעיקר הרבה הומור שמידבק.
בתיאטרון כמו בתיאטרון, יימצא תמיד זה שיגנוב את ההצגה. בהפקה הזו מדובר בליאת הרלב בתפקיד חברתה הטובה של רוח'לה, שמאוהבת עד כלות בבחור שלא מחזיר לה אהבה. שברון הלב דוחף אותה אל השיגעון והיא מאבדת את שפיותה. הרגע הזה, הקצרצר והעדין, שבו נשברים ללא תקנה הלב והנפש, עלול להתפספס תוך כדי מצמוץ. באותו שבריר שנייה, כשהדמות מתכנסת בתוך עצמה, בולעת את העלבון, נבלעת פנימה, נוצר רגע של שיא דרמטי מזוקק שירחף בחלל ויהדהד זמן רב אחרי שהסתיים. זהו רגע שקט ושותק שלכאורה אין בו כלום, אבל יש בו הכל.
