שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שלא תרגישו רע: הטעויות הגדולות של מומחי ההורות
    חיים עמית התערב בריבים של הילדים ועדנה כצנלסון לא הסכימה לקחת כלב. מומחי ההורות המובילים בישראל עורכים חשבון נפש במוסף "זמנים מודרנים" של "ידיעות אחרונות" ומודים: גם אנחנו עשינו טעויות עם הילדים

    הטעויות של ד"ר עדנה כצלנסון

    פסיכולוגית קלינית, חינוכית והתפתחותית. מלמדת בחוג לפסיכולוגיה ובבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל-אביב. מטפלת בילדים, במתבגרים ובמבוגרים ומדריכה הורים. כתבה שישה ספרי הדרכה להורים ולסבים, שניים מהם עם פרופ' עמירם רביב. נשואה ואם לשלושה.

     

    לא הסכמתי שיהיה להם כלב:

    "שלושת הילדים רצו כלב, ואני סירבתי. חשבתי שלכלב יכולה להיות תרומה משמעותית לילדים, אבל חששתי שלא אעמוד בנטל של הטיפול: לרדת איתו בבוקר ובערב, ללכת לווטרינר ולכעוס על הילדים שלא עומדים בהתחייבות לטפל בו. לימים ראיינו אותי בטלוויזיה על נושא תרומת כלב לילדים וניסיתי להסביר את היתרונות והחסרונות.

     

    המנחה הרגיש שאני הולכת סחור-סחור ועימת אותי עם השאלה: 'אז תגידי במשפט מסכם, כן או לא‭'?‬ לא הייתי יכולה לומר לא, ואמרתי, 'כן, בתנאי ש‭'...‬ וכאן הוא עצר אותי. חזרתי הביתה, ושם חיכו לי שלושה ילדים עם הדרישה האולטימטיבית לכלב. עמדתי בסירובי, והם לא שוכחים לי את ההתפתלויות, שלדעתם לא היו משכנעות‭."‬

     

    לא גוננתי עליהם מספיק מפני השכול:

    "אחי נהרג במלחמת יום כיפור, והילדים היו שותפים כל ילדותם לאזכרות ולכאב. כשבתי בחרה את השכול

    כנושא לעבודת הדוקטורט שלה, עלו בי מחשבות שאולי הייתי צריכה להגן עליהם יותר מפני האבל המתמשך, שהעיק עליהם כל הילדוּ ת. לנכדי הבכור קוראים גילעד. בראשית הדרך קראו לו גלעד, ואז הוסיפו י' כדי שחלילה לא יקראו 'גל-עד‭.'‬

     

    חרדה כזאת היא רק באשמתי, כל הזמן הפחד הלא רציונלי משכול. בכל פעם כשאני מקדישה את ספרי לנכדים וכותבת גילעד עם י‭,'‬ העורך הלשוני מוחק אותה ולא עוזרים כל ההסברים‭."‬

     

    לא סמכתי על אבי כבייביסיטר:

    "כשנולד בני, אבי החליט שהוא יחליף אותי כשאני עובדת. כמו רוב הגברים בדורו, גם אבי לא טיפל בשני ילדיו וגם בו עצמו טיפלה תמיד אמי. הוא לא נראה לי כמי שיכול לטפל בתינוק והתנגדתי בתקיפות לרעיון. סיכמתי עם מטפלת מנוסה שתגיע לעבוד, אבל בסופו של דבר לא עמדתי בלחץ שלו והפקדתי בידיו את התינוק, בחרדה, יש לומר.

     

    בחודשים הראשונים יצאתי לעבודה כשאני מודאגת עד כדי פאניקה. לימים התברר שאהבה יכולה לעשות יותר מכל ניסיון. הוא טיפל בו למופת, ואני הודיתי שטעיתי בגדול. הוא היה דמות משמעותית מאוד לבני, שזכה למטפל הטוב ביותר שיכול להיות. עד היום, שנים לאחר שנפטר, אנשים בשכונה זוכרים את המטפל המופלא שטייל עם נכדו בשכונה‭."‬

     

    לא ויתרתי על עבודה:

    "הייתי אמא וורקוהוליקית. בזמנו זו לא נראתה טעות, אבל היום, כשילדיי עובדים מעבר לסביר בעיניי ואני מעירה להם, הם מטילים עליי את האחריות שזה המודל שהם ראו: 'אין לך מה לבקר אותנו, את אשמה‭."'‬

     

    לא הייתי איתם בשעת חירום:

    "בזמן מלחמת המפרץ, כשעדיין לימדו באוניברסיטאות, הלכתי פעם ללמד, אמנם לשיעור אחד, והשארתי את הילדים בבית. הם היו בגיל בית ספר יסודי וחטיבה, אבל לא הם ולא אני היינו שלמים עם זה.

     

    התלבטתי רבות, ובלחץ האוניברסיטה הלכתי. זה היה קורס שהרוב המכריע בו היו הורים, וכשהגעתי לשיעור, לא היה אפילו סטודנט אחד. עד היום אני מתחרטת על כך שהלכתי. ילדיי לא זוכרים את האירוע, אבל בי הוא עורר מחשבות גם שנים לאחר מכן. בעיניי, הסטודנטים התנהלו נכון יותר מהמרצה. באותו הרגע החלטתי שמעתה, במצב חירום, אף פעם לא איעתר לדרישה ללכת לעבודה, גם אם יפטרו אותי". ‬

     

    הטעויות של חיים עמית 

    פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי, יועץ ארגוני ומחבר הספר החדש "הורים בטוחים בעצמם" (בהוצאת מודן) והספרים "הורים כמנהיגים" ו"הורים כבני אדם‭."‬ אלמן, חי עם בת זוגו ואב לשלושה.

     

    התערבתי בריבים של הילדים:  

    "חשתי הזדהות גדולה עם מי שתפסתי כמסכן, כקורבן, כחלש, כמי שנגרם לו עוול. כתוצאה מכך כעסתי מאוד על הילד האחר, התוקפן, זה שגרם לאחיו נזק )בדרך כלל רגשי( בצורה מכוונת ומניפולטיבית. לא הצלחתי לשמור על ניטרליות, ולכן התערבותי הייתה רגשית מדי, מוטה מדי ומעצימה רגשות לא בריאים‭."‬

     

    הייתי שתלטן:

    "אני יודע שהיה לי צורך שליטה חזק, וכשהרגשתי שנלחמים בי, בכל נושא שהוא, הגבתי במלחמה נגדית.

    גם אם הדברים השתנו במשך השנים וכיום אני לא אדם שתלטן, כך היו פני הדברים בעבר. רציתי להוכיח לילדים מי שולט בבית, מי הבוס כאן. לעתים נוכחתי, לצערי, שבעל השררה בבית יוצא ממאבקים אלה וידו על התחתונה‭."‬

     

    פיתחתי תחושת אחריות מוגזמת:

    "אני זוכר את תחושת האחריות המעיקה שהרגשתי מיד בהתחלת הקריירה שלי כהורה, כשיצאנו מבית היולדות ובתנו הבכורה בידינו. לראשונה הבנתי את המשמעות של האחריות הגדולה, הטוטאלית, שקפצה עלינו פתאום. אנחנו לבד עם היצור הקטן הזה, ואיש לא ייקח את האחריות במקומנו.

     

    חשתי בהלה ופחד, שעוד ילוו אותי רבות, גם בגידולה של בתי וגם בגידולם של שני אחיה. תחושת האחריות המוגזמת אצלי תרמה לתסכול ולאכזבה שחשתי עקב אי-מימוש ציפיותיי הגבוהות מעצמי ומילדיי".‬

     

    שקעתי במטלות: "התעסקות מתישה במטלות ובחובות לא הכרחיים הובילה לוויתור כואב על צרכים אישיים, לדאגות מיותרות, למאבקי כוח טיפשיים ולעומס רגשי המאיים להכריע". 




     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "שלא תרגישו רע: הטעויות הגדולות של מומחי ההורות "
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים