מטבח מכסיקני

עמוס חיון ואיתמר שפריר נגריפורסם: 01.11.12 , 21:00

ואני חשבתי שכשאגיע לארצות הברית אצטרך אנגלית בשביל להסתדר. איזה טיפש אני. ועוד יותר, חשבתי שמכיוון שאהיה כל הזמן מוקף בדוברי אנגלית בלבד, זה יזרז את הטמעת השפה, שאיך לומר‪,‬ לא הייתה חברתי הטובה בתיכון.. איזה דביל. לא ידעתי אז, פתי קטן עם מזוודה גדולה, שכמעט כל מי שיעבוד אתי במטבח, למעט הדרגים העליונים, יהיה מכסיקני דובר ספרדית ואנגלית רצוצה כמו שלי. ספרדית היא השפה הבין-לאומית של המטבח האמריקאי!

ההיכרות המוקדמת שלי עם ספרדית היא מהשירים באירוויזיון והסרטים המדהימים של אלמודובר. לאחרונים היה תרגום ולשירים‪,‬ בינינו למי אכפת מה הם אומרים? העיקר זאת ההופעה, הזוהר והווקל הגדול מהחיים.

אז אם חשבתי מה אעשה עם אנגלית מגומגמת, כאן התחלתי ממש מאפס, כי לחלקם הגדול של עובדי המטבח אין אפילו אנגלית כמו שלי. אז איך מסתדרים? פשוט מסתדרים. מתקשרים הרבה בידיים: מצביעים על מצרכים, מתארים ירקות ונתחים של בשר על פי צורתם, ומבינים את פליאתם מדוע אין אפילו מוצר חלב אחד בכל המקררים של המסעדה הכשרה שלנו בלונג-איילנד.

אין מה להגיד, ספרדית שפה קלה. את "סי" ואת "נו" קלטתי כבר ביום הראשון ומאז השתמשתי כמעט רק ב"נו". "נו" פדרו, אסור לעשן במטבח. "נו" חואקין, אתה לא יכול להביא גבינה רק לעצמך מהבית, כי הרבי עלול להגיע הנה בכל רגע. "נו" חוזה, זה לא אשמתי שבזבזת את כל הכסף של השבוע על זונות, רק כי אשתך תקועה במכסיקו ואתה נאמן לה, כל עוד זה בחינם.

הדבר הכי נפלא שלמדתי מהטבחים המכסיקנים שלי הוא כמובן אוכל. את ארוחות העובדים היינו מכינים בסבבים ובעוד אני מבשל את המוכר וידוע לי, פחות או יותר, הם פתחו בפניי עולם שלם של טעמים ושילובים שכמעט ולא הכרתי, כי בארץ משום מה אף מסעדה מכסיקנית הגונה לא הצליחה לשרוד. איך שהוא, השוק הישראלי מוותר על הבוריטו, הצ'ילי והמולה הנפלאים וזוכה לטעום אותם רק בחו"ל. אני חייב לנגב את קצה הפה שלי גם עכשיו כשאני חושב על המנות המסורתיות המכסיקניות שזכיתי לטעום בזכותם.

קרלוס היה עובד חדש שהגיע לעבוד אצלנו. הוא היה כמעט בגיר, כמעט חוקי וכמעט היה לו ניסיון בבישול, אז נתנו לו להיות כמעט טבח, כלומר שוטף כלים. לדבר אתו לא יכולתי כמעט, אבל העיניים שלו דיברו המון. ראיתי בתוך עייניו הגדולות שהוא עבר ועדיין עובר חיים לא פשוטים בכלל, אבל על הפנים תמיד היה לו חיוך. הוא היה חרוץ (שזה כבר נדיר בתחום), עשה כל מה שביקשו ממנו בחיוך ומיעט להתערבב עם שאר הצוות. הוא אכל את ארוחותיו בחוץ על המדרגה, עם הצלחת על ברכיו וסירב לכל הצעה לבוא פנימה לשבת בארוחת העובדים עם כולם. לבי יצא אל הילד השתקן הזה. כל כך רציתי לדעת מה עובר לו בראש, מה הוא עובר כשהוא לא כאן.

אחרי כחודשיים של עבודה מסורה ואפס בעיות, יום אחד הוא לא הגיע לעבודה. ואז עוד יום ועוד יום. הטלפון, שהיה רשום כשלו במסעדה, הודיע על קו שאינו מחובר והוא פשוט נעלם. אפילו את המשכורת השבועית שלו הוא לא בא לקחת. הבוס שלי אמר שככה זה איתם, הוא בטח מצא משהו יותר טוב ועזב או שלקח יותר מידי סמים ונדפק. אני סרבתי להאמין. אולי כי הילד הזה שידר רק מסירות והכרת תודה ואולי כי עוד לא הייתי מספיק זמן באמריקה כדי שחוש הסולידריות הישראלי והדאגה המרוקאית שלי יתקהו.

החלטתי שאני נוסע לכתובת שהייתה רשומה כביתו. אז מה עם הכתובת שלו היא ב"ספניש הארלם" ואני לא ספניש ולא פורטוריקיש? זה לא יעצור את עמוס חיון. לא סיפרתי, לא לבוס שלי ולא לחבר שלי, לאן אני הולך ופשוט איזה יום אחרי העבודה נסעתי. לקחתי את הסאבווי עד רחוב 110 ומשם הלכתי ברגל. האמת שלא ידעתי למה לצפות, אבל זה לא נראה לי כאילו הגעתי למקום הנורא בעולם, כמו שתיאר אותו מלצר-חבר מהמסעדה, שרק אותו שיתפתי בתוכנית. בדרך לא הייתי כל כך בטוח שאני בכיוון ועצרתי ליד חבורת צעירים שישבו על מדרגות כנסייה ונראו נחמדים מאוד. הם לא הבינו מה אחד כמוני עושה שם ויעצו לי מהר לשוב על עקבותיי ולחזור לצד שלי של העיר, כאילו לי באמת יש צד "שלי" בעיר הזרה והחדשה הזאת. כשהתעקשתי אחד מהם סימן באצבעו שאני משוגע, אך כיוון אותי.

הגעתי לפרוייקט הדיור "רוברט ווגנר" מזרחית לשדרה הראשונה. ערמת בניינים גבוהים וחומים, מוקפים גדרות ומשובצים אלפי חלונות זעירים. המראה היה של בית סוהר ולא של שכונת מגורים שילדים אמורים לשחק בה. האם לחלום האמריקאי הזה הם הגיעו? למה אני משוכנע שהחלום האמריקאי שלי יהיה שונה? האם גם הם היו פעם משוכנעים? איתרתי את דירתו של קרלוס ודפקתי על הדלת. קולה של אישה בספרדית אמר משהו מעבר לדלת. הנחתי שהיא מתבוננת בי מבעד לעינית ושואלת מי אני. ניסיתי להסביר שאני מהמסעדה שקרלוס עובד בה. האישה, שמסתבר שהיא דודתו של קרלוס, נמצאת בארצות הברית כבר הרבה שנים ויודעת אנגלית כמובן, פתחה לי.

היא משכה אותי פנימה לתוך דירה מוארת בקושי ומתפוררת, וסיפרה לי את מה שלא רציתי לשמוע. ההורים של קרלוס לא יכלו עוד לשאת את העלייה בפשע ומלחמות בריוני הסמים במכסיקו, שגובים יום יום קורבנות רבים, אז הם עשו מאמץ עילאי ושלחו בדרך לא דרך את קרלוס הצעיר לדודתו בניו יורק. אבל כדור טועה בין כנופיות סמים מקומיות, שלא היה מיועד אליו, סיים את החלום האמריקאי שהפך סיוט. בכיתי כל הדרך הביתה. בכיתי על קרלוס, על היאוש בעיני דודתו וקצת גם על עצמי. האם הגעתי למקום הנכון? האם האוטופיה לא כל כך אוטופית?

קרלוס, אתה יקר לי, גם אם החלפנו רק מילים מעטות ובשפות שונות. אני מקדיש לך את המתכון הבא:

מגש מטבלים מכסיקני לאירוח

טורטייה צ'יפס:

10 טורטיות בגודל בינוני, חתוכות למשולשים.

(חותכים את הטורטיות בדיוק באותה הצורה שחותכים פיצה)

מטגנים בשמן עמוק עד להשחמה, מניחים על נייר סופג וממליחים מעט.

למי שמעדיף גריסה דלת קלוריות, יש למרוח את משולשי הטורטייה במעט שמן זית ולאפות בתנור עד להשחמה. למרות שהמטבלים עשירים בטעם, מי שמעדיף טורטיות מתובלות, יכול לזרות על המשולשים מלח שום, אבקת קאיין או צ'ילי ופפריקה מתוקה לפני הטיגון/אפיה. גם מעט כמון זאת אפשרות לאוהבי הטיבול המזרחי.

סלט גווקמולי:

2/3 כוס עגבניות בשלות חתוכות לקוביות קטנות

1/4 כוס בצל ירוק קצות דק

2 כפות מיץ לימון

1 כף שמן זית

2 שני שום קצוצות דק או כתושות

כפית מלח

קורט פלפל שחור

2 אבוקדו רכים ובשלים קלופים חתוכים לקוביות

אופן ההכנה:

מכניסים את כל המוצרים לקערה בינונית.

מערבבים לעיסה גסה, כך שקוביות האבוקדו אינן הופכות למשחה אחידה.