כשאומרים הכל לטובה - זה כולל גם את הכאב?

"הכל לטובה" זה ביטוי שלא תמיד רוצים לשמוע. בעיקר ברגעים הקשים והכואבים של אנשים. האמירה הזו, היא אחת האמירות מעוררות המחלוקת. איך אפשר להגיד למישהו שעבר כאבים איומים, שהכאבים שלו הם לטובה? אז זהו - שאי אפשר.

את אפליקציית הבריאות לסמארטפון כבר הורדת? הורידו לאייפון או לאנדרואיד

היחיד שיכול להגיד לעצמו על כאביו שהם לטובה הוא האדם שחווה אותם בעצמו. אי אפשר לשכנע אדם אחר להאמין בזה, אבל אפשר להציע לו את הגישה הזו. אפשר להציע לו להתבונן על כאביו דרך משקפיים אחרים.

מחפשים את הדרך? קיראו עוד על שינוי בחיים באלטרנטיבי

• הכירו: הדרך הרוחנית שתשנה לכם את החשיבה
• הכי חשוב: לסלוח לעצמנו - איך לעשות את זה נכון
• מפחיתה לחץ דם ודיכאון: 10 עובדות על מדיטציה
  

"הכל לטובה" אינה אמת מוחלטת. זוהי בחירה בגישה לחיים. זוהי בחירה באמונה, שנועדה לשפר את החיים. עבור אלה שמאמצים את האמונה הזו ובוחרים לראות כאב דרך המשקפיים שלה, החיים נעשים הרבה יותר נעימים וקלים. יחד עם זאת, זו לא משימה פשוטה כלל ועיקר. לא פשוטה, אבל מאוד כדאית.

הבחירה בגישה של "הכל לטובה" דורשת המון מאמץ. אולם אלה המתאמצים לראות כל מצב, גם הקשה ביותר, באור חיובי, מצליחים, יחד עם כל הקושי, להמשיך באומץ, באופטימיות ובשמחה בחייהם. מעבר לכך, הבחירה בגישה הזו לחיים, הופכת אותם למסע מתמיד של צמיחה וגדילה.

המתנה הנפלאה והכואבת של חיי

אני יכולה להעיד על כך מניסיוני האישי והכואב. זכיתי לכך שחוויתי כאב גדול מאוד בחיי. כאב שאני רואה בו את אחת המתנות הגדולות ביותר שקיבלתי בחיי. מתנה שבאה באריזה לא נעימה, אך האור והטוב שנבעו ממנה, הם אינסופיים.

לפני כעשר שנים, בהיותי בחודש הרביעי להריוני עם בני הבכור, קיבלתי התקף מאניה חמור. אושפזתי לחודשיים באשפוז יום במחלקה פסיכיאטרית, וקיבלתי תרופות פסיכיאטריות במשך שנתיים נוספות. חוויתי שבר פנימי עמוק. הביטחון העצמי שרכשתי בעמל עד אז, נותץ לרסיסים.

חלומי, להניק את תינוקי, נאלץ להיגנז משום שצרכתי תרופות פסיכיאטריות. הכאב היה גדול מאוד לי ולכל הסובבים אותי, שחלקם עד היום, לא מצליחים להבין, כיצד אני יכולה לראות טוב באירוע כה נורא.

אנשים מסוימים, שהיו עד לאותו אירוע, מסויגים וסגורים כלפיי, נפתחו אלי בשל עוצמת הזעזוע. אנשים אחרים עזבו את חיי. אחרים גילו התמסרות עד אין קץ.

זכיתי לקבל אהבה אמיתית וללא תנאי. זכיתי לגלות, מי עומד לצדי באמת. זכיתי לשפר ולהעמיק את מערכות היחסים הקיימות. פחדים נחשפו. כעסים שהודחקו צפו החוצה וקיבלו ביטוי. התוצאה הייתה שנוצרה הידברות כנה ופתוחה על הכל.

הכאב בחיים: "מערכות היחסים המשמעותיות בחיי עברו טלטלה".(צילום: index open)

התגברתי על הפחד הגדול - אובדן שליטה

"נאלצתי" ללמוד להיעזר באחרים – מתנה שמשמשת אותי עד היום. התגברתי על הדבר שפחדתי ממנו יותר מכל – אובדן שליטה – ויצאתי חזקה מתמיד. ההתגברות הזו, שלקחה שנים, הביאה לבניית ביטחון פנימי עצום - וכעת אין דבר שלא אוכל להתמודד עמו.

למה צריך לכאוב כל כך?

זוהי ה"שאלה" שעולה בכל פעם שמוצעת הגישה הזו - "הכל לטובה". האמת הכואבת היא, שרוב האנשים - וגם אני הייתי ביניהם - לא מתחילים לחולל שינוי אמיתי, אם לא ממש כואב להם.

לולא השבר, קרוב לודאי שהייתי ממשיכה את חיי באותה דרך שחייתי אותם – כי הם היו ממש "בסדר". היו כאבים, אך הם היו נסבלים. הייתי ממשיכה להסתפק במערכות יחסים לא באמת מספקות. הייתי ממשיכה לקחת עוד ועוד עומס על כתפיי, משום שלא הייתי לומדת לבקש עזרה.

הייתי ממשיכה לעבוד, בעבודה שאני מרגישה בה "ממש בסדר", במקום להרגיש נפלא,  כי צריך להמשיך ולהתפרנס. הייתי ממשיכה לשים את עצמי ואת ההתפתחות שלי במקום אחרון ברשימה. קרוב לוודאי שגם הייתי ממשיכה לתת לפחד להמשיך ולנהל את חיי, ולא מעזה לקום ולהגשים את חלומותיי, כפי שאני עושה היום. בזכות השבר הזה הטמעתי את היכולת לראות את הטוב גם במצבים הקשים ביותר. 

זה שהכאב טוב - לא הופכת אותו לפחות כואב

זאת אחת התובנות החשובות ביותר שיש להפנים, כדי להיות מסוגלים לאמץ את הגישה הזו. טוב אין משמעותו תמיד נעים, בודאי לא ברגע הכאב עצמו. גם לגבי הכאב שחוויתי בעצמי, הכאב לא היה מהנה, גם לא בדיעבד. העובדה, שלא הינקתי את בני, למשל, עדיין גורמת לי להרגיש כיווץ פנימי של כאב, כאשר אני חושבת על כך.

למה להתאמץ כל כך בלמצוא את הטוב בכאב?

המתנה שבכאב לרוב אינה גשמית, ואינה נראית בטווח המיידי ברגע הכאב עצמו. לעתים קשה מאוד עד בלתי אפשרי,  לראות את הטוב שהכאב צופן בחובו. פעמים רבות נדרש מאמץ עילאי למצוא מהי אותה מתנה. לעתים זה נראה מאולץ עד כדי כך שעולה השאלה: למה להתאמץ כל כך כדי למצוא את הטוב שבקושי?

כאשר האמירה הזו "הכל לטובה" מקבלת משמעות אמיתית, אין דבר שניתן לכעוס עליו לאורך זמן. אז המריבות הולכות ומתמעטות. אם הכל לטובה, אני יכולה לקבל את האדם שמכעיס ופוגע בי, כמישהו שמנסה ללמד אותי משהו על עצמי ולא כאויב בלבד. מישהו שמנסה ללמד אותי משהו שממנו אצמח ואגדל.

האנרגיה העצומה, שאנשים רבים מפנים להאשמה של אחרים, למרמור ולכעס יכולה כעת להיות מופנית לצמיחה, ללמידה, לגדילה, לשיפור עצמי, מה שמשפיע ישירות על כל הסביבה. כך לגבי כל קושי וכאב אחר. הקושי הופך להיות אתגר. הוא הופך להיות כלי לצמיחה וללמידה.

אבל איך עושים את המעבר?

1. להסכים לראות בכאב מתנה: גם אם לא ניתן לראות מהי באופן מיידי. ההבדל העיקרי, בין אנשים אופטימיים לפסימיים, הוא שהפסימיים, נאחזים בכאבם וממש מסרבים להיפרד ממנו.

קיבלתי לא פעם תגובות ממש זועמות, מאנשים שהצעתי להם לבחון האם יש משהו טוב בכאב שהם חווים. העניין הוא, שההסכמה לראות את הטוב שבקושי, משרתת בעיקר את האדם שחווה את אותו קושי. הוא המרוויח העיקרי מן הבחירה להאמין בטוב.

הנכונות לראות טוב בקושי, אמנם לא תמיד מפחיתה את הכאב עצמו, אך היא מפיחה תקווה. היא מפחיתה את הלחץ והעומס והיא מאפשרת להמשיך בשמחה בחיים, למרות הכאב.

2. לשאול שאלות: כדי לגלות מהן אותן מתנות הצפונות בכאב, נשאל את עצמנו: אלו דברים טובים יכולים לקרות מן הכאב הזה בעתיד? אלו הזדמנויות נקרות לפתח דלתי בזכותו? אלו שינויים "מאלץ" אותי הכאב לעשות? האם יש בהם משהו טוב עבורי?

אולי זה יהיה משהו שאלמד, אם אתגבר עליו. אולי יכולת חדשה, שיש לי הזדמנות לגלות בזכותו, אולי הטוב נוגע ליחסיי עם אנשים אחרים. לדוגמה, משבר בזוגיות יכול להיות הזדמנות אדירה דווקא לחיזוק הקשר. מחלה קשה, יכולה להיות פתח לאורח חיים בריא, לשינוי פנימי עמוק.

השי שבקושי

לראות בכאב מתנה – זוהי בחירה, וזוהי יכולת שנרכשת באמצעות אימון. לרוב, זו הבחירה היחידה שיש לאדם בשעת כאב, משום שלא תמיד הוא יוכל לסלק אותו מחייו באופן מיידי. ההקלה על חייו תהיה בעצם הבחירה לראות בכאב מתנה.

באשר לי, אחת המתנות הגדולות ביותר שקיבלתי מן הכאב שלי הייתה הזכות ללוות אחרים בדרכם לשינוי. ועל כך, אני לא מפסיקה להודות.

הכותבת היא מאמנת אישית, מרצה ומנטורית לצמיחה ושינוי. מומחית להעצמה אישית וליצירת חיים של שמחה הצלחה ואיזון