מה לא למדתי
השבוע הראשון של השנה האקדמית. איציק שאשו הולך לאוניברסיטת תל אביב. ואנחנו חשבנו שהתואר היחיד שהוא שואף אליו זה אליפות של בני יהודה
זה היה בסוף החופש הגדול, לפני כיתה י"ב. אחרי כמה תשובות מנומסות אך שליליות, מצאנו תיכון שיסכים לקבל אותי לשנת לימודים אחרונה, וניסינו להתעלם מכמה שהוא גרוע. ותשמעו, אתם לא מאמינים כמה גרוע הוא היה. בכיתה שלי הייתה ילדה שהחבר שלה היה אוסף אותה בסוף יום הלימודים עם סוס.
אחרי שסיימתי את ענייני הרישום במזכירות יצאתי החוצה לחצר. אבא שלי חיכה לי על ספסל בפרצוף שהלך וביאס אותי ככל שהתקרבתי אליו. כשהתיישבתי לידו כבר קלטתי שהוא עם דמעות בעיניים.
"אני לא מאמין שהרגע רשמנו אותך לתיכון הזה".
"בסדר אבא, זה נראה לא משהו, אבל זה כולה לשנה וגם כאן אפשר להוציא בגרות".
"איזה בגרות, מגיל 11 לא ראיתי אותך פותח מחברת".
באופן כללי, אבא היה האחראי המשפחתי לקטע הפדגוגי. גם לקטע של לבוא לאספות הורים רק בשביל לשמוע שלילד יש פוטנציאל, אבל הוא מעדיף להצחיק את החבר'ה בכיתה. על הקטע של הצחוקים הוא אף פעם לא אמר לי כלום, אולי בגלל ששנינו ידענו שגם הוא היה כזה. אבל בסוף של החופש הגדול שלפני י"ב, על הספסל מחוץ לתיכון המחריד שלי ברמת גן, שום דבר כבר לא הצחיק את אבא שלי.
"דווקא אתה, חשבתי שתגיע לאוניברסיטה", הוא אמר לי אז.
כמעט 20 שנה אחר כך שלחו אותי מהעבודה לסגור לאבא שלי את הפינה.
הפעם האחרונה שישבתי בכיתה הייתה בנהיגה מונעת. קוד הלבוש בחוג האחרון שהשתתפתי בו היה חלוק לבן וחגורה צהובה. הקורס האחרון שנרשמתי אליו היה הכנה ללידה, ובסוף באמת עבר לי חלק. אני מרגיש צורך להבהיר את זה כבר בהתחלה, כי חלק גדול ממה שתקראו נובע מהפער בין מה שאני מכיר בתור לימודים, לבין מה שאנשים אחרים מכירים בתור אוניברסיטה. זה ששלפתי קלמר ג'ינס באמצע שיעור שייקספיר בשר ודם, זה רק דוגמה אחת קטנה.
רוב הזמן פשוט נכנסתי לכיתות שנראו לי מספיק מעניינות. בפעם היחידה ששאלתי מישהו אם הוא יודע איזה שיעור עומד להתחיל, הוא הסתכל עלי מוזר במשך כמה שניות ואז שאל: "אין לך סילבוס?". עניתי שלא, אבל לחבר שלי היה כי הוא שכב עם מישהי שבדיוק חזרה מאיזה אשרם. מסכן, גירד לו רצח.
אחרי זה הוא הסתכל עלי יותר מוזר.
לא פלא שלכותבים של "צחוק מעבודה" עדיין יש פרנסה. חמש דקות לפני שהתחיל שיעור כתיבה קומית בפקולטה לאמנויות, ספרתי בדיוק ארבעה אנשים בכיתה, כולל המרצה הצעירה. בעשר ורבע כבר היו 20 ומשהו תלמידים, והגיע הרגע שממנו חששתי: השמן המוזר עם הפאוץ' הכתום ועם הסנדלים התיישב לידי. סתם, המרצה התחילה להקריא שמות. או יותר נכון, עברה אחד-אחד וביקשה להזדהות ולספר לשאר הכיתה באיזה שנה אתה, איזה תואר אתה מקווה להשיג וכאלה.
מצאתי את עצמי מספר לה את האמת. היא נראתה די נבוכה מהתלמיד המוזר שהתיישב לה בכיתה, והתלמידים הסתכלו עלי, הצביעו לעברי וצחקו. היי, בטח ככה נראה כל היסודי של קמרלינג.
עם כל הכבוד לחשיבה עצמאית וליכולת אינטלקטואלית, הדבר האמיתי שעליו בנויה האוניברסיטה זה עלונים. אמנם גם זה רק כי עכשיו התחילה שנת הלימודים, אבל בכל זאת: כל שלושה צעדים מישהו שם לי ביד ברושור חדש כי הבוס שלו עומד כמה מטרים משם, אז הוא לא יכול לזרוק אותו לפח.
אחד העלונים האלה הזמין אותי לשתות שליש קרלסברג מהחבית ב-11 שקל. מפה לשם, לשיעור מבוא ללוגיקה בחוג לפילוסופיה כבר הגעתי די בגילופין.
אם יש דבר אחד שאני יודע על החיים האקדמיים זה שלסטודנטים אין לירה על התחת. אז אם כבר להעמיד פנים שאני סטודנט, השארתי את האוטו לאישה, וכדי להגיע לאוניברסיטה ובחזרה שמתי את מבטחי בתחבורה הציבורית. כלומר באוטובוסים, כי למרות שאני גר ממש קרוב לתחנת רכבת, פחדתי ששנת הלימודים תסתיים לפני שהחבר'ה מהוועד יחליטו אם בזין שלהם לעבוד היום. מהנסיעות באוטובוס הסקתי שני דברים עיקריים:
1. זה דווקא לא כזה נורא.
2. כנראה ששלומי נתנאל הוא המלך של עירוני ד'. זה היה כתוב לפחות על שלושה מושבים.
כשנכנסתי לאודיטוריום הגדול בבניין של מדעי הרוח כבר היו בפנים איזה 200 איש. פאק, 200 איש בשיעור. הייתי במשחקי כדורגל עם פחות קהל, אם כי הוא היה ססגוני, עומד ומקלל יותר.
בדקות הראשונות של מבוא ללוגיקה ספרתי לפחות 40 מילים שלא הכרתי קודם, אבל עוד הצלחתי איכשהו לשמור על ריכוז. אחר כך, כשהסיפור המפורסם עם העץ שנופל ביער והקרלסברג ממקודם כבר איימו להבעיר לי את הקרקפת מבפנים, הזכרתי לעצמי שאני כאן בשביל האווירה וקיבלתי החלטה מושכלת להפסיק להקשיב.
פששש, יומיים וחצי אני באוניברסיטה וכבר ההחלטות שלי נהיות מושכלות.
הייתי גם בספרייה כי הייתי צריך להטעין את הנייד. לא יודע איך הספרים שם, אבל השקעים פגז.
בעצם זאת הייתה ההתנסות האקדמית השנייה שלי. לפני כמה שנים קיבלתי מייל מאיזה סטודנט באוניברסיטה העברית שסיפר לי על הגירסה הישראלית של ה-Naked Mile - מסורת שהתחילה באיזה קולג' אמריקאי ובמסגרתה רצים מאות סטודנטים בעירום מלא לאורך רחובות העיר שמסביב לקמפוס. זה נשמע כמו רעיון אידיוטי לכתבה, אז נסעתי.
הגירסה הישראלית תוכננה לאישון לילה, והייתה אמורה לצאת לדרכה מהקמפוס הירושלמי ולהסתיים קילומטר וחצי משם, או כשאחד החרדים מהשכונה הסמוכה ירגום באבנים את המעורטל הראשון. לונג סטורי שורט, ממש סטודנטיות ערומות לא ראיתי שם. מעט החבר'ה שזינקו לריצה פגשו בדרך כמה מג"בניקים שלא העריכו את הפוטנציאל הקומי של המסורת הזאת. אני הספקתי להעביר שם חצי לילה לפני שהבנתי שאין לנו אייטם, אבל לפחות יש לנו כמה תמונות של בולבולים אקדמיים שהצינה הירושלמית לא עשתה להם טוב.
למילה פאק יש שורשים עמוקים בתרבות האנגלוסקסית. זה רק אחד הדברים שלמדתי בשיעור מבוא לתרבות בריטית, שאליו נכנסתי כי הערכתי שיהיה מזגן בפנים. צדקתי, היה.
אפרופו תרבות אנגלוסקסית, אחד הדברים הבודדים שידעתי מראש זה שחלק מהשיעורים מתנהלים באנגלית. כלומר לא רק כמה מילים ומושגים, אלא אנגלית לכל אורך השיעור, גם בקטע שהמרצה מנסה לשעשע את התלמידים בבדיחה וסוחט כמה חיוכים שבורים מהחבר'ה בשורה הראשונה שלא נעים להם לבאס. כדי לברר איך יישמעו המונולוגים שלי הלכתי מבעוד מועד לבית הספר לאנגלית Wall Street. החבר'ה שם הגו מבדק ממוחשב שמברר אם צריך להזכיר לך ש-dog זה כלב, או שאפשר לרוץ איתך על חומרים קצת יותר מתקדמים.
בהתחלה התבקשתי למלא את המילה החסרה במשפטים די פשוטים. אחר כך המשפטים הפכו לקצת יותר מורכבים, והתווסף אלמנט של דקדוק. אחרי זה השמיעו לי באוזניות דיאלוגים קצרים ונאלצתי לענות על כמה שאלות כדי לוודא שגם הקשבתי וגם הבנתי. לסיום ביקשו ממני לקרוא מאמר שבסופו חיכו לי שאלות נוספות. אחרי כמעט שעה של מבדק נכנסתי למשרד של המנהל כדי לשמוע כמה קיבלתי.
ציפיות לא היו לי: בגרות באנגלית לא יצא לי לעשות, כי המילים היחידות בשפה זרה שנדרשת לדעת בתיכון עירוני נוראי ברמת גן היו "מרלבורו" ו"דיר באלק". חוץ מזה, סרטים בלי תרגום אני רואה רק כשממש אין ברירה וגם אז מתבאס מזה, וספרים באנגלית אני לא קורא בכלל. מצד שני, הספר האחרון שקראתי בעברית עסק במעלליו של אלימלך זורקין.
עכשיו, אתם מוכנים לזה? 10 מתוך 12. אני חוזר: 10 מתוך 12, ביצ'ז! שתזדיין האוניברסיטה, אני הולך להנחות את האירוויזיון!
למעונות של האוניברסיטה לא הגעתי. אפילו לא ניסיתי, כי איך שאני רואה את זה, יש דברים שעדיף לא לגלות כמה הם שונים ממה שראית בסרטים כמו "בית החיות" או "נקמת היורמים". שלא לדבר על זה ש"אהלן, אני מבלייזר, אפשר להיכנס למעונות?" זה משהו שלא היה עובר אפילו אצל המאבטח המנומנם ביותר.
כן, יש הבדל גדול בין מה שקורה באוניברסיטה למה שקורה בסרטי אוניברסיטה. בשיטוטי במסדרונות לא קרה לי אפילו פעם אחת שהתנגשתי בטעות בסטודנטית יפה ולבושה בצמצום, ואז הספרים שהיא החזיקה נפלו לה לרצפה, ושנינו ירדנו על הברכיים לאסוף אותם, ואז הסתכלנו אחד לשנייה בעיניים והיה מין רגע כזה שהכל הרגיש בסלואו-מושן, ואז היא אמרה: "היי, קוראים לי ג'ניפר ואני ממישיגן, כאן במסגרת חילופי סטודנטים, ואתה בטח הקוורטרבק של קבוצת הפוטבול באוניברסיטה הזאת", ואני אמרתי "לא, אני איציק, תכף בן 37, נשוי פלוס שני ילדים ויש לי בבית ג'ינסים יותר מבוגרים ממך. עכשיו את בטח צריכה להיכנס לשיעור ואני צריך להיכנס למועקה".
וכעת לציטוט לא קשור. מתוך "חזרה לנעורים", הסרט מהאייטיז שבו רודני דיינג'רפילד הולך לקולג' של הבן שלו כדי לשמש לו דוגמה אישית: "יצאתי פעם עם מורה לאנגלית", אומר דיינג'רפילד זצ"ל, "אבל זה לא הלך כל-כך טוב. שלחתי לה מכתב אהבה והיא החזירה לי אותו עם תיקונים".
לפני שאני שוכח, רשימה חלקית של עוד דברים שלא ידעתי בקשר לאוניברסיטה ותפסו אותי לגמרי בהפתעה: אף אחד מהמרצים לא מסתובב בז'קט טוויד משובץ כזה עם טלאים במרפקים; אפילו בכיתות הממש קטנות אין בפינה ארון שבו מאחסנים את התמרורים ואת הווסטים של משמרות הזה"ב; גם ביום הראשון ללימודים לא עומד ליד שער הכניסה שום הורה ובוכה מהתרגשות; בכניסה לפקולטה לאמנות יש פחות כובעים מוזרים ויותר משקפי אלביס קוסטלו ממה שהייתם מצפים.
ממש נהניתי בשיעור שנקרא מבוא לאמנות הרנסנס: בשורת הרנסנס באיטליה. בשיא הרצינות, היה ממש מעניין. על ההתחלה נערכה השוואה מרתקת בין פסל ישו הצלוב של ברונלסקי לפסל ישו הצלוב של דונטלו (שבצו כאן את בדיחת צבי הנינג'ה המועדפת עליכם). אגב, הישו של ברונלסקי השאיר לדונטלו נסורת.
המרצה הסבירה על פרופורציות מדויקות, על קומפוזיציה ועל פרספקטיבה - כולם מושגים שאנחנו משתמשים בהם בכל פעם שליאור קורא לנו למשרד שלו כדי לראות איך יצאו צילומי השער לגיליון הקרוב. כאילו, לפני שהבנות של המערכת חוזרות לחדרים שלהן ואנחנו ממשיכים להסתכל בתמונות ומתחילים לדבר מלוכלך.
אגב, בשיעור הזה לא הייתי התלמיד הכי קשיש. למעשה, חלק לא מבוטל מהסטודנטים יכולים לספר למרצה איך מיכלאנג'לו במציאות. יש מצב שלא מאוחר מדי גם בשבילי.
אבל כן מאוחר מדי בשבילי, ואף סטודנט בגיל גבורות לא ישכנע אותי אחרת. אם יש משהו שרדף אותי בזמן שהעברתי באוניברסיטת תל אביב זה התחושה החמוצה הזאת של היכן נעורי. פעם אחר פעם ניסיתי להיזכר מה לעזאזל עשיתי כשהייתי בגילם של רוב הסטודנטים האלה, ופעם אחר פעם התשובה הייתה שסתם הרגתי את הזמן. עבדתי בכל מיני עבודות גרועות, הלכתי לים ולכדורגל, הסרחתי מול חדשות הספורט בדירה ששכרתי עם חבר איפשהו בתל אביב.
האמת, הרגשת הפספוס שלי לא קשורה לתארים שאין לי. זאת כנראה תחושה שהייתה מרימה את ראשה המאוכזב בכל מקום שהייתי נתקל בו באלפי חבר'ה צעירים ממני ביותר מעשור. בטח הייתי מרגיש ככה בכל מקום שבו גבר נשוי נתקל בכל שנייה שלישית בסטודנטית מדהימה עם לא הרבה יותר מילקוט לגופה. אם היה לי שקל על כל פעם שאמרתי "וואו, תראה את זאת" ואז קלטתי שאני מדבר לעצמי, יכולתי לשלם את המשכנתה שלי במלואה. פאק, בטח ל-90 אחוז מהאנשים כאן אין מושג מה זה משכנתה.
אבל עזבו, בחורות יפות יש בכל מקום. גם זאת לא הנקודה. מה שיש רק באוניברסיטה זה סטודנטים עם מלא מוטיבציה, פאסון של השתייכות לחלק באוכלוסייה שממש מקדיש זמן להשכלה גבוהה, ובעיקר מין הבעה כזאת של "אני רק בהתחלה". ואני? אני כבר די באמצע. כנראה שזאת הנקודה.
לפנייה לכתב/ת 
