כריסטוף אשנבך: "לבוא אליכם זה להגיע לבית"
כריסטוף אשנבך, יגיע לנצח על התזמורת הפילהרמונית בישראל, ומספר על הקשר המיוחד לכאן, שהתחיל בגרמניה הנאצית. בראיון הוא מביע את דעתו על הפופ השטחי של הביטלס - ועל המילה "קלאסי", המרחיקה צעירים. בכל מקרה, וגנר הוא לא ינגן כאן
הריטואל מוכר: אמן כזה או אחר מספר ערב ביקורו אצלנו עד כמה "לישראל יש מקום מאוד מיוחד אצלי בלב". הרי בשביל כולם זה מיוחד. יגיעו, יעשו את הסיבוב שלהם בארץ, ילטפו את אבני הכותל, ינגבו קצת חומוס - ויחזרו למדינה שלהם אחרי שסימנו עוד וי בעוד נקודה על פני הגלובוס, וישכחו מאיתנו.
רק שבמקרה של כריסטוף אשנבך, אחד המנצחים המובילים בעולם, זה אחרת. כשהוא אומר שהוא מחכה מאוד לביקור שלו בארץ, נדמה שאפשר להאמין לו. "הקשר שלי לישראל יוצא דופן. אני מרגיש שיש חיבור מרתק ביני לבין עם ישראל, ולהגיע אליכם זה במידה רבה עבורי כמו להגיע לבית של ממש".
כדי להבין למה הוא מתכוון צריך לחזור הרבה אחורה, לגרמניה של ערב עליית הנאצים לשלטון. אשנבך לא גדל במשפחה יהודית, אבל משפחתו סבלה מאוד בתקופת השואה. "אבי שנא את הנאצים. הוא תיעב אותם בכל ליבו", הוא אומר. "הוא לא יכול היה לשאת את הגישה שלהם, את אופן החשיבה שלהם, אם אפשר בכלל להגדיר את האג'נדה שלהם כחשיבה. הוא הביע בגלוי את דעותיו, והנאצים עשו לו מה שהם עשו לכל האנשים מסוגו בגרמניה של אותם ימים".
ילד הלום מלחמה
אביו של אשנבך שילם את המחיר על הדעות האסורות שסירב להסתיר. הנאצים לא הוציאו אותו להורג, הם רק שלחו אותו אל מותו. "הכריחו אותו להתגייס והציבו אותו עמוק בחזית, במקום הכי מסוכן, בשורה הראשונה שנלחמה ברוסים. היה ברור שהוא לא יחזור משם חי, לא היה לו שום סיכוי. והוא באמת לא חזר".
ידוע לך איפה הוא נקבר?
"אין לו קבר, אין מצבה. שום דבר. הייתי ילד קטן מאוד כשהוא נלקח מהבית, ואני זוכר אותו במעומעם. תמונות מעטות שרצות לי לפעמים בראש. אני זוכר אותו רוכן מעליי, משחק איתי. דברים קטנים. עם השנים שאלתי אנשים שהכירו אותו מי הוא היה כדי להבין איזה אבא היה לי. מתברר שהוא היה אדם משכמו ומעלה, אישיות אמיתית, פרופסור למוזיקולוגיה בעל כישורים יוצאים מן הכלל. לצערי, לא הספקתי ללמוד ממנו כמעט דבר".
אשתו הראשונה של האב היתה יהודייה. הזוגיות החזיקה מעמד זמן קצר, ולאו דווקא בשל שורשיה הבעייתים על פי השלטונות. "היו להם המון מריבות. הם פשוט לא הסתדרו. לאבא היה רומן עם העוזרת שלו, שהפכה אחרי כמה שנים להיות אמי". אלא שגם את אמו אשנבך לא הכיר. הלידה הסתבכה, הרופאים הצליחו להציל את התינוק והאם מתה בבית החולים עוד לפני שלבנה מלא שבוע.
יתום מאב ומאם הועבר אשנבך יחד עם סבתו למחנה פליטים בפולין. "במחנה הזה חיו הניצולים האחרונים של המלחמה. אני אומר חיו, אבל מסביב ראיתי רק מוות ומוות. שלדים שנאחזים בחיים בשארית כוחותיהם. המכה הגדולה של המחנה הייתה קדחת הטיפוס. כולנו התגוררנו באותו מבנה, והמחלה היכתה כמעט בכולם. מתוך כמה עשרות אנשים, נותרנו בודדים. הייתי בין האחרונים שניצלו. סבלתי מהמון מחלות, כינים ופרעושים, אבל הטיפוס דילג עליי. זה היה המזל הגדול שלי".
למזלו הגדול לא פחות, דודתו איתרה אותו במחנה. היא ובעלה, נטולי הילדים, החליטו לאמץ את אשנבך בן השש. לאט לאט הוא התחזק. "דודתי היתה בקשרים מאוד טובים עם החיילים הרוסים שכבשו את האזור. היא נתנה שיעורי נגינה לנשות המפקדים שלהם, ובתמורה זכיתי לאוכל טוב. פירושקי טעים וכאלה דברים".
אבל החיים החדשים והמפנקים יחסית למה שידע קודם לא הצליחו לגרום לו להוציא מילה מפיו. הילד שתק, והוריו המאמצים חששו שיהיה אילם לנצח. "הייתי בשוק, לא הצלחתי להכיל את מה שקורה סביבי. הייתי הלום מלחמה, ופשוט לא הצלחתי לדבר".
ערב אחד שמע צלילי פסנתר בוקעים מהסלון. "לא הבנתי מה זה הדבר המופלא הזה. המנגינה סחררה אותי. רצתי לסלון ושאלתי את הדודה שלי 'מה זה?' היא, שהתברר לי אחר כך שניגנה שוברט, התייחסה לשאלה שלי בטבעיות ושאלה 'אתה רוצה לנגן?'. מאותו רגע חזרתי לדבר. אפשר להגיד שהמוזיקה שינתה את חיי בכל מובן שהוא. היא הצילה אותי".
"פופ זה שטחי"
בגיל 72 אשנבך חי רחוק מגרמניה. את רוב זמנו הוא מבלה בוושינגטון, שם הוא משמש כמנצח של התזמורת הסימפונית הלאומית. בשאר ימי השנה הוא חי בפריז ומסתובב בעולם. בשבוע הבא ינצח על שישה קונצרטים מיוחדים של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, שיתקיימו בתל־אביב ובחיפה, בהשתתפות הבאס בריטון מתיאס גרנה. בנוסף, יערוך יחד עם גרנה רסיטל מיוחד של "מסע החורף" מאת שוברט. הזדמנות לצפות במה שהלוס־אנג'לס טיימס הגדיר "אירוע נדיר".
וגנר הוא לא ינגן אצלנו, ולא בגלל שאינו מעריך את המלחין השנוי במחלוקת. "דיברתי על זה פעם עם דניאל ברנבוים. סיכמנו שאם וגנר היה שם את הפמפלט הרעיוני שלו בתוך המוזיקה, אי אפשר היה לנגן אותו. ברור שחייבים לעשות את ההפרדה, אבל גם ברור לי שלכם, כישראלים, לא קל לעשות את זה כשמדובר בו. הוא היה אדם מאוד בעייתי, ולכן אני יכול להבין את מי שמחרים אותו".
יש מוזיקאי שלא תנגן לעולם?
אני לא אנגן את היצירות של האנס פפיצנר, שגם הוא היה נאצי. אני לא אוהב את המוזיקה שלו, היא עמוסה הרבה יותר מדי, והדעות המקולקלות שלו הן עוד סיבה טובה לא לנגן אותו".
אשנבך ניגן עם כל המוזיקאים החשובים ביותר של העשורים האחרונים וניצח על מיטב התזמורות. הוא למד לנגן על פסנתר וכינור, אבל במהלך רוב הקריירה שלו התמקד בניצוח. "ההורים המאמצים שלי, שאליהם התייחסתי בלי שום הסתייגות כאל הוריי האמיתיים וגם אימצתי את שמם, הבינו מההתחלה שמוזיקה היא העולם שלי. זה היה המקום בו הבנתי שהכל אפשרי".
הבחירה שלו בניצוח היא פיצוי על הילד שלא היה. "על הבמה אני מרגיש שיש לי כל כך הרבה אפשרויות, בניגוד ליצור הקטן ההוא שהיה לו כל כך מעט. זה המקום שלי לתקשר עם אנשים, לא להיות לבד, להיות חסר גבולות. הרי לנצח זו מערכת יחסים מורכבת מאוד. אתה צריך להיות אבא, מורה, פוליטיקאי ודיפלומט".
מה הופך מנצח לאיש מקצוע מעולה?
"זה משהו פנימי, הרי אי אפשר ללמוד את זה באמת. ליאונרד ברנשטיין, שיצא לי להכיר היטב, אמר פעם שהדבר הכי חשוב בניצוח זה לנווט היטב את הדרך ממקום אחד למקום אחר. לחבר את התזמורת למצב הצבירה הנכון, לפרשנות הנכונה, זה הסיפור. לכל זה דרושה אישיות מאוד ספציפית, לא מספיק להיות רק מוזיקאי מעולה".
ברנשטיין היה המוזיקאי הכי גדול שעבדת איתו?
"אני חושב שהגדול מכולם הוא ג'ורג' סאל. הוא היה מנצח מדהים. היכולת שלו לקבוע את המבנה הנכון, לדעת איך לרווח את המוזיקה באופן המושלם ביותר - הוא הקדים בזה את כולם. מעבר לזה, הוא היה נחמד אליי. הרבה אנשים דיברו על הנוקשות שלו, אבל אני לא נתקלתי בזה מעולם. הוא תמיד נתן לי את האפשרות ללמוד ממנו עוד ועוד. למדתי ממנו תוך שנתיים הרבה יותר ממה שלמדתי קודם לכן. וכמובן שלא אשכח גם את ברנשטיין".
מה עשה את ברנשטיין לכל כך מיוחד?
"הוא היה פילוסוף, לא רק מוזיקאי. הוא היה יכול לצטט מהתנ"ך פרקים שלמים בכל רגע נתון, ולהסביר ולחבר דברים והקשרים באופן מדהים. היו לו ניתוחים מופלאים לכל מיני מצבים. והוא היה מלא חיים, איש חברה למופת. רק עצוב לי שהוא בזבז את הזמן על שתייה ועישון וכדורי שינה".
דיברת איתו על זה?
"לא, הוא היה מבוגר ממני ב־30 שנה לפחות, והיה לי קשה לדבר איתו על הנושא. כאב לי לראות את זה, אבל שתיתי את האנרגיות יוצאות הדופן שלו".
בין שוברט לרחמנינוף יש לך זמן להאזין למוסיקת פופ?
"לא, לא ממש. אין שם מספיק ניואנסים. הם שטחיים מאוד, זה משעמם".
אז הביטלס לא כל כך טובים כמו שאומרים עליהם?
"בהחלט. קח, למשל, יצירות מסוימות של שוברט. הן יכולות להיות פשוטות, אבל הן אף פעם לא פשטניות. אולי אני צריך להאזין יותר לפופ, אבל כהכללה המוזיקה הקלאסית היא לא שטחית. ואגב, אני אומר קלאסי, אבל מה זה קלאסי בעצם? זו מוזיקה. המילה קלאסי מתייגת אוטומטית את העולם הזה, שמה אותו בתוך ארון, נועלת אותו ומרחיקה אותו מהמון אנשים צעירים. חבל".
מיהו מלחין האי הבודד שלך?
"זו בחירה מאוד קשה עבורי, אבל אחרי הכל ועם כל ההתלבטויות אני אבחר בבאך. הוא הכי מורכב. הוא גאון. אבל אני אתגעגע שם לשוברט".
מה היה קורה אם באך היה חי עכשיו? איך היינו מתייחסים אליו?
"לפעמים אני שואל את עצמי את השאלה הזו. הרי הרבה פעמים אנחנו לא מצליחים לעכל את העובדה שבתוכנו חיים אנשים שמקדימים את זמנם ועושים דברים מופלאים. תראה את מאהלר, שבסופו של דבר זכה להכרה מאוחרת כעילוי. המקרה שלו עדיין בלתי נתפס, מבחינתי. מאוד יכול להיות שאם באך היה מסתובב כאן עכשיו לא היינו מצליחים להבין איזה גאון חי בתוכנו".
לפנייה לכתב/ת 
