באחד מעמודי "ניו-יורק טיימס" הופיע בתחילת החודש איור של ענת אבן-אור, מאיירת ישראלית המתגוררת בעיר. האיור – תינוק שעל המוצץ שלו הופיע סימן דולר גדול – נלווה לכתבה שעסקה בכדאיות הכלכלית של הבאת ילד לעולם. המסקנה, בגדול, הייתה שזה לא כדאי. בעיני ענת, המשקפיים של רווח והפסד כלכליים הם לא רלבנטים, בדומה לבחירת המקצוע שהיא עשתה: “את לא נהיית מאיירת כדי להיות עשירה אלא כי בשביל זה אני חיה. אם הייתי רוצה להתעשר הייתי סוכנת נדל"ן או בוולסטריט או משהו".

אל דפי "ניו-יורק טיימס" היא הגיעה לראשונה מעט אחרי שסיימה את לימודי התואר השני שלה ב-SVA. מלבד איורים למגזינים ועיתונים, אבן-אור מאיירת גם לאפליקציות לילדים. היא עבדה בחברת פרסום בה יצרה דמויות לפרסומת בטלוויזיה, איירה בחברות של עיצוב טקסטיל, ועוד, כשתמיד היא משתמשת בכשרונה לתאר סיטואציה ודמויות בדרך רגישה וקולעת.

מאיירת גם לאפליקציות לילדים

ענת אבן-אור גדלה בתל אביב, שם למדה בבית הספר לאמנויות. “לא היה לי שום כשרון לתחומי האמנות האחרים בבית הספר חוץ מציור ופיסול. הייתי גרועה בתיאטרון, תמיד שמו אותי מאחורה. גם בכל מה

שקשור למוזיקה או מחול הייתי גרועה. רק רציתי לצייר. בכתה א' ציירתי את צבי הנינג'ה והסימפסונס ולא דובוני אכפת לי ופוני קטן. אהבתי דברים מצחיקים. אחר כך התחלתי לצייר דמויות שהמצאתי בעצמי”, היא נזכרת בניצנים הראשונים של אמנותה העכשווית. אמנות, ענת מספרת, תמיד הייתה בבית. “אבא שלי תמיד אהב לצלם, הוא צלם חובב מאוד מקצועי. אמא שלי אהבה מאוד לצייר והיא עדיין מציירת". משם המשיכה ענת לתיכון תלמה ילין בגבעתיים, שם היא נהנתה מהמורים המצויינים ומרוחב היריעה של שיעורי האמנות השונים שהוצעו בתיכון. ההתלבטות היחידה שלה בנוגע לעתידה הזדמנה לה כשסיימה את התיכון. “אני גם גם בנאדם של מדעים מדוייקים, נורא אהבתי ביולגיה בתיכון, זה פשוט מרתק. הייתה לי התלבטות אם ללמוד ביוטכנולוגיה או איור", היא אומרת.

אביה, אולי באופן לא אופייני להורים המודאגים מהעתיד התעסוקתי של ילדיהם, עזר לה להחליט לטובת האיור. “אבא שלי אמר לי תחשבי מה את עושה בזמן הפנוי שלך: קוראת מאמרים על ביולוגיה או מציירת?” כמובן שהתשובה היתה מציירת, וכך היא החליטה ששם נמצא העתיד שלה. ואכן, אחרי שהשתחררה מהצבא הלכה ללמוד לתואר הראשון במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, תקופה שזכורה לה כחיובית מאוד גם כן. במסגרת הלימודים בבצלאל נסעה ענת לסמסטר של חילופי סטודנטים בבית הספר "פארסונס", שבניו-יורק, מה שעשה לה חשק לעבור לגור בעיר. היא חזרה לישראל, סיימה את לימודיה, והתחילה לעבוד בתחום ולאייר לעיתונים שונים, בהם "כלכליסט" ו"הארץ". כעבור כשנה היא החליטה להגשים את חלומה ולנסוע ללמוד בניו-יורק. "החלום שלי היה לעשות את התואר השני בניו-יורק, וההורים שלי, כמו תמיד, תמכו בחלום שלי. בזכות העזרה שלהם ושל קרן שרת הצלחתי לעשות את זה".

בכל פעם שמישהו פונה אליך לעשות איור זה כיף, תמיד אתגר חדש או נושא שלא הכרת

כשסיימה את לימודיה, היא גילתה שבניו-יורק דברים עובדים בצורה אחרת מזו שהיא הכירה בישראל: “בארץ כל מה שצריך לעשות זה לצור קשר עם העורך, להציג את עצמך ואז עובדים איתך. בארה"ב כל העולם ואחותו רוצים לעשות איורים לכולם, אז העניינים הרבה יותר מסובכים". אחד הדברים החשובים ביותר שלמדה באס.וי.אי, היא מספרת, הוא לא לוותר: “אמרו לנו בבית ספר, ואני מאמינה בזה, שהרעיון הוא לא לוותר. להמשיך לשלוח דברים ולמכור את עצמך ולהכיר את כולם. בניגוד לישראל, להכיר את כולם בניו-יורק זה מאוד מאוד קשה ואני עדיין לומדת איך לעשות לעשות את זה”. מיד עם סיום הלימודים היא שלחה מאות גלויות המציגות את עבודתה והייתה בכל מקום שרק אפשר, וגם עכשיו היא ממשיכה לחפש עוד הזדמנויות. פעם אחת, למשל, פנו אליה מחברת פרסום אליה היא שלחה תיק עבודות שנה לפני כן וביקשו עיצוב של דמויות מצוירות עבור פרסומת של "סויט אנד לואו": “זה היה נהדר לראות את הדמויות שאיירתי על המסך, לדעת שלקחתי חלק ביצירה של זה", היא אומרת.

בסך הכל, היא מודה, כל מה שהיא רוצה זה לאייר, לא משנה באיזה הקשר: “בכל פעם שמישהו פונה אליך לעשות איור זה כיף, תמיד אתגר חדש או נושא שלא הכרת. אני מרגישה שאני לומדת דברים חדשים כל הזמן. כל המקומות שהגעתי אליהם היו תוצאה מכך שלא ויתרתי ושלחתי עוד ועוד גלויות של עבודות ואי-מיילים של הפורטפוליו שלי, והעניין הוא שבתחום הזה אי אפשר להפסיק וצריך להמשיך לשלוח כל הזמן. בסך הכל, כל מה שאני רוצה זה שאנשים יפנו אלי ואני אעשה להם איורים, כל מה שתרצו, אני אאייר! אני מרגישה שמאיירים הם אנשים צנועים שרק מבקשים 'תנו לנו לאייר, תגרמו לנו אושר ואנחנו נגרום לכם אושר בחזרה'”.

לאיורים ופרטים נוספים כנסו לאתר של ענת אבן-אור