לזכר אבא, תנו למות במרשם רופא

הטרגדיה שהסעירה את המדינה בסוף השבוע האחרון, אב שביצע המתת חסד בבתו והתאבד, זרקה אותי שנתיים אחורנית. אבא שלי, עורך הדין יהודה מצא ז"ל, שהיה ה-מומחה לרשלנות רפואית ונזיקין, רצה המתת חסד ולא יכולתי לסייע לו. תג המחיר שהייתי צריכה לשלם היה לא פחות מאשר בית סוהר.

אין אפשרות לעקוף את ההגדרה המצמיתה "רצח מתוך רחמים", כל עוד החקיקה במדינה לא עושה צדק בנושא. רצח זה רצח, גם אם יש נסיבות מקלות. בדיוק להגדרה הנוראה הזו היה נופל ד"ר מרדכי שטרליד, שסייע לגאול מסבלה את בתו קרן, אלמלא התאבד. כדי להימנע מגזר הדין ולא לחיות עם אות הקלון, בחר להתאבד.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

ההכרה במדינה פלסטינית - מעז ייצא מתוק / עמי אילון

גירושים חד-מיניים פותחים תקווה לכולם / צבי טריגר

כמו ד"ר שטרליד, שהיה מנהל המכון ההמטולוגי בבית החולים קפלן והבין היטב במחלות סופניות, כך אבי, כמשפטן דגול, היה בקי בנפתולי החוק. עשרות שנים לפני שחלה, נתן דעתו על מוות מייסר וכתב צוואה בחיים. הוא הבהיר בה מפורשות ממה יש להימנע אם יגיע למצב של מחלה חשוכת מרפא, כדי שאיכות חייו לא תידרדר לסבל נורא.

לגמרי לבד במערכה על סיום חייו של אבי (באדיבות גילי מצא)

אבל הצוואה שלו הייתה חסרת משקל, כל עוד "חוק החולה הנוטה למות" שקיים מ-2005 קושר את הידיים ומטרפד מוות גואל. שבע שנים התייסר אבא, ובשנה האחרונה לחייו במוסד סיעודי הצטמררתי בכל פעם ששמעתי את השאגות שלו "די, די". אבי יהודה האהוב זעק "די" לחיים, "די" לסבל.

הרגשתי לגמרי לבד במערכה על סיום חייו. פניתי לרופאים, למשפטנים, לעיתונאים, כדי לעורר הד ציבורי לנושא, אך נתקלתי בחומת שתיקה ואטימות. המוות אף פעם לא היה סקסי ובעל רייטינג. אז מה אם חשבתי שמדובר בזכות יסוד בדמוקרטיה ובכבוד האדם וחירותו, שמשמעה גם הזכות להחליט איך נצא מהעולם כשהוא הופך לגיהנום שאין קשר בינו לבין המילה "חיים". ולאבא שלי הייתה זכות גדולה כמי שלחם בחייו עבור פיצויים ודין צדק לתינוקות, לנכים, לאלפי פגועי תאונות דרכים, תאונות עבודה וניתוחים רשלניים.

פתרון שכבר מיושם בחו"ל בהצלחה

שבועיים אחרי השבעה, ב-28 בדצמבר 2010, עליתי ליפי הנפש בכנסת. הנחתי על שולחנם מכתב אישי, טרם הצעת החוק שהוגשה על ידי חבר הכנסת לשעבר חיים אורון "מוות במרשם רופא". רק 16 חברי כנסת הרימו יד בעד, מיעוט שנדחה. בכך נגזר דינם המעוות של גוססים וחולים. הצעת החוק הזו בנויה לפי מודל מיושם במדינת אורגון בארה"ב. חולה סופני שנבדק על-ידי שני רופאים, שהגיעו למסקנה שמחלתו חסרת סיכוי להחלמה ואין דרך להקל את סבלו, ושהוא מודע למעשיו - יקבל את סם המוות.

באופן מעשי מדובר במרשם לתרופה. כזו שיושבת אצל החולה על המדף והוא מחליט מתי ואם הוא לוקח. אבל למדף הזה יש חיים הרבה מעבר למיקומו. ההשלכות הפסיכולוגיות הן אדירות, כשנותנים לאדם שליטה על המוות. במחקרים שנעשו בארה"ב על חולים, נמצא שהידיעה הזו מייצרת שקט נפשי ובאופן פרדוקסלי מאריכה את תוחלת החיים. החולה משוחרר מתלות בקרובי משפחה, ברופא או בכל אדם אחר שיבצע את האקט הסופני, שמלווה ברגשי אשם נוראים ובהשלכות מטלטלות נוספות.

גם אני לא הייתי פטורה מרגשי אשם על אוזלת ידי לסייע לאבי. לכן, לאחר מותו לבשתי את הגלימה השחורה שלו, שאיתה ערער לבית המשפט העליון של העולם הזה, "התחתון". בלי תואר אקדמי לעסוק בצדק, חיפשתי דרך חוקית אחרת לפתוח דלת. זו הסיבה שלקחתי על עצמי כסוג של צוואה בחיים, לקדם את נושא המתת החסד. יזמתי כנס שהתקיים בינואר אשתקד בחיפה תחת הכותרת "חמלה בסוף החיים", ויצרתי עצומה תחת השם "חמלה בסוף החיים", שעד כה חתמו עליה כמעט 900 איש. אחוז מזערי לרף שהצבתי, 10,000 חתימות, כדי לחזור איתה למחוקקים.

בחותמים עליה חמישה חברי כנסת. אני מתכוונת לצאת עם יו"ר מרצ, זהבה גלאון, בקמפיין לקידום הנושא ולהגשה מחדש של הצעת החוק "מוות במרשם רופא", אחרי שהממשלה החדשה תעמוד על רגליה. המטרה היא בין היתר למנוע התאבדויות, אקט אכזרי ואלים, וגם לוודא שאנשים לא יצטרכו להיות תיירי מוות בשווייץ, כפי שעשה השדרן עדי טלמור ז"ל. טיול חד-כיווני בעלות של אלפי אירו, לא כולל הטסת הגופה בחזרה אלא פיזור האפר באגם בציריך. אני קוראת לכל מי שחייו יקרים לו ולא רוצה שהגורל יצחק לו בפנים, לחתום על העצומה שלי.

גילי מצא, עיתונאית וצלמת, יזמת הערך והעצומה "חמלה בסוף החיים". פרטים נוספים בדף הפייסבוק הבא . ביממה שחלפה מאז פרסום הטור זינק מספר החותמים על העצומה פי 3.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il