הפחד מלאבד בחיים
כיצד חיים עם העובדה שמשהו דרמטי לפתע פוקד את חיינו ומצליח לטלטל את עולמנו? האם אנו מעניקים לעצמנו את הזכות להתאבל כחלק מהשינוי? האם אנו מרשים לעצמנו להיות מחוברים רגשית וגופנית, דבר שיאפשר לנו לחוש ולהרגיש טרם עת את מה שעומד להתרחש?
כמטפלת באנשים אני מוצאת את עצמי נפגשת במקרים ובמצבים שלהם מכנה משותף - אובדן: אובדן של מציאות, אובדן של חבר/ חברה, בני זוג שנפרדים או מתגרשים, אובדן של ילד, אובדן בריאות ואובדן תפקוד עד אובדן חיים.
כשאנו נמצאים בתהליך של שינוי, בין אם זה מתוך עבודה פנימית ובין אם זה מתוך כך שנקלענו למצב של התמודדות עם אובדן המציאות כפי שהכרנו עד כה, אנו נוכחים לדעת שאף אחד לא הכין אותנו לאפשרויות הדרמטיות, המפרות שלווה או נחת בחיים.
קרוב לודאי שאף אחד לא הסביר לנו את חשיבות האבל ובמה הוא מקדם אותנו, ועד כמה הוא מאפשר לנו להביע את רגשותנו, לפרק לגורמים את מה שאבדנו ולקום מחוזקים ומחודשים כחלק מהתהליך עצמו. האבל משרת אותנו לבנות מחדש דברים בתוכנו, לאבד ולעבד, ללמוד לקבל את החדש ולהיפרד מהישן מתוך אהבה. זהו תהליך טבעי שמלווה את חיינו מרגע לידתנו בכל שלבי הגדילה וההתפתחות, כך שכאשר פוקדת אותנו ביום אחד בהיר הפתעה או טלטלה מפרת שלווה והופכת את עולמנו מהיסוד, עלינו לאפשר לעצמנו להתאבל ולכאוב כאחד.
מפגש אישי
בעבר פגשתי באחת מהנשים האמיצות שהכרתי, שמה אורית. היא התמודדה עם משבר באמצע החיים. בעודה רק בת 35 ביום בהיר אחד, ללא הכנה מראש, היא הפכה למוגבלת, עקב כך הפכה לתלותית בכל תחומי החיים, היא איבדה את ביטחונה העצמי, ובן רגע מצאה את עצמה ללא הגנות בסיסיות שהיו לה בעבר.
היא מספרת לי ששנים היא נלחמת על חייה, כדי להחזיר לעצמה דברים שאיבדה. היא איבדה יכולות תפקודיות, משפחה, זוגיות שהייתה לה, ולאורך השנים אף איבדה את תקוותה וכוחותיה להתמודד עם החיים.
אנחנו מדברות ומבינות יחדיו, בפרספקטיבה של שנים, שהמשבר אותו היא עברה ועודנה עוברת אינו ממוקד רק בה, אלא המשבר התפשט לכל עבר. השבר שהצליח לפגוע בה, פגע גם במעגל הראשון והקרוב שהיה לצידה, כמו שמושלכת אבן לתוך הים ולאבן יש הדים מכל עבר. השבר הצליח לשבש באותה עת, את יציבות חייהם של הסובבים אותה. חלקם נרתמו לתמוך בה, לצד התמיכה היו גם כאילו שלא עמדו במשימה הקשה ונטשו אותה בזמן הלא נכון בחייה, דבר שהגביר את הקושי, את הפגיעות, ועיכב אותה מלהשתקם ולחזור לעצמה ולחיים בפרט.
באחת משיחותינו, ישבתי והקשבתי לדבריה בעודי נושמת ואף דומעת, עד כמה נכון הוא הדבר שכאשר אדם נפגע בחייו, הדבר מתפשט לכל עבר ובעיקר במעגלים שמסביבו. עד כמה חסרי אונים אנחנו בכל פעם שאנו נאלצים לאבד שליטה על חיינו, וכיצד הדבר מצליח ליצור הד וטלטלה בכל המעגלים הקרובים אלינו, ובכך מגייס את קרובינו ואינו מותיר אותנו לבד.
שאלתי אותה שאלה ישירה, איך זה השפיע על המשפחה שלה?
היא לקחה לעצמה זמן לחשוב ולנשום ולא מיהרה לענות לשאלתי. היא החלה לתאר לי מצב של רעידת אדמה שפקדה את חייה, ומיהרה לומר שלא היתה לה את היכולת לדאוג לסביבתה הקרובה והרחוקה, כי כל המשאבים שלה נדרשו עבורה, על מנת שהיא תוכל להשתקם.
היא תיארה לי שלפעמים היא נאלצה להגן על עצמה מפני הקולות וההדים החיוניים שביקשו רק לתמוך בה, או לעזור או כל דבר אחר, ומשום שהגנותיה אינן כתמול שלשום אין היא יכלה לאפשר לקולות ולהדים החיוניים הללו, להיות חלק מחייה.
היא תיארה לי שלאורך השנים היא חשה שהיא נמצאת על אנייה שהפליגה לחוף מבטחים ולפתע נקלעה לסערה ואינה מצליחה להימלט מהגלים הגבוהים והמאיימים. פתאום החיים כה שבירים ואינם עוד יציבים כבעבר, זה הוא רגע מכונן, עד כמה החיים אינם מובנים מאליהם.
הזדמנות להיזכר
המלצתי לה לנשום מהבטן אל האף וביקשתי ממנה להישען לאחור ולהרשות לעצמה לזמן קצוב לנוח ולהיות עם עצמה כפי שהיא הייתה בעבר, מלאת ביטחון, ובעלת שליטה על חייה, ביקשתי ממנה להיזכר בכל האור שהיה חלק מחייה ולהזכיר לעצמה בכל הרגעים הקשים איך היא הייתה לפני המשבר ולהיעזר בכוחות המצויים בתוכה שמעולם לא עזבו אותה, לצד הזיכרונות שהיא חשה שיוצרים בתוכה בלבול, אבדן שליטה, עייפות, כעס, כאב וחוסר שקט.
בעודה עוצמת את עיניה יכולתי להתבונן בה ובגופה שהיה מלא עוצמה, כח, אמונה, חיות ואהבה וכיצד בהדרגה היא החלה להיחלש והפכה לחשופה, כתוצר מהטראומה שהיא עברה. הזכרתי לה שהיא אישה אמיצה על כל מה שהיא עוברת ועל כל מה שבנתה ויצרה לאורך חייה, היא לוחמת אמיתית מבטן ומלידה, ושגם אני כאן בשביל לתמוך בה ולהזכיר לה מי היא הייתה לפני השבר. אישה יפה, חכמה, רגישה, אוהבת, שמחה, מלאת אמונה ותקווה שאוהבת את החיים, אוהבת ליצור, לטייל בעולם ויותר מכל אוהבת להעניק לעולם. הזכרתי לה שמותר לה לכעוס, להתאבל על המציאות שאליה נקלעה מחוסר שליטה, בחירה או חוסר רצון ושמותר לה לאפשר לעצמה להרגיש תסכול, חוסר אונים, פחד או כל דבר אחר.
להכיר את עצמך
בזכות תהליך האבל האישי שלה, על אובדן העוגנים המוכרים בחייה, עברה אורית של שיקום ובמהלכו גילתה ולמדה להכיר ולאהוב את עצמה למרות המגבלות השונות. גם היא הבינה שלהיות חזק, פירושו לפגוש ברגשות הכואבים, המפחידים, הקשים והמורכבים שבתוכנו. זו בודאי נוסחה בטוחה יותר, כדי להכיר את עצמך ולגלות מי אתה באמת.
רבים מאיתנו נתקלים ונפגשים במהמורות כאלו או אחרות לאורך החיים. האם אנחנו עוצרים ונושמים, בודקים מה קורה לנו בפנים - בלב,
האם אנחנו בוחרים לגדול ולהתפתח מהחוויה שערערה את עולמנו מתוך איבוד שליטה, האם נמצא את הכוח לעשות כן ללא שיפוט, או שמא נמשיך כאילו דבר לא אירע.
לעיתים, זו אכן יכולה להיות הזדמנות לעצור ולא להמשיך מתוך הרגל, אלא להתבונן ובעיקר להרגיש את קשת הרגשות שפוקד אותנו ללא אזהרה וללא שליטה. זו הזדמנות של פעם בחיים, ליצור משהו חדש ואמיתי משהו ללא מסכות ודפוסים מעכבים, שמנעו מאיתנו לחיות את החיים כפי שהיינו רוצים.
זו הזדמנות לבחור מחדש בחיים עצמם, בנאמנות שלנו לעצמנו ובידיעה של מי אנחנו באמת ומה עושה לנו טוב. לבחון האם אנחנו חיים חיים מספקים ומסופקים, ואם לא, לפעול לשינוי המצב. למרות כל זה, אל לנו לשפוט איש, כי עלינו לזכור שלא לכולנו ניתנת אותה הזדמנות לעשות שינויים בזמן שהיינו רוצים ולא לכל אחד מאיתנו יש את הכוחות המתאימים על מנת לעשות כן.
- טלי כנפי, מטפלת אינטגרטיבית
לפנייה לכתב/ת 
